מי שלא ראה את עמי דדון שואג את "התקווה" על הפודיום בפריז, עם דמעות בעיניים ועם לב מפוצץ מגאווה, לא ראה בחייו שירת המנון מרגשת יותר. המשחקים הפראלימפיים שהסתיימו ביום ראשון היו המשחקים של דדאון. הוא חזר מהם עם ארבע מדליות היה אחראי על 40 אחוז ממספר המדליות של המשלחת הישראלית. ההישגים שלו גם הביאו לו את הכבוד לשאת את דגל ישראל בטקס הסיום של המשחקים.
דדאון, שסובל משיתוק מוחין ומתאמן באיל"ן חיפה בהדרכתו של יעקב ביננסון, נחשב כעת לאחד מהספורטאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. הוא השתתף בפריז בחמישה משחים והשיג מדליות בארבעה מהם – הישג בלתי נתפש. הוא סיים ראשון ב-100 מטר וב-200 מטר חופשי, שני ב-150 מטר מעורב אישי ושלישי ב-50 מטר חופשי. בכל המשחים – במוקדמות ובגמרים – עודדו אותו מהיציע בני משפחתו – האם יפה, האב יאיר ושלושת האחים – ליאם, האחות התאומה של עמי, וזוג התאומים השני נועם וניתאי. אלו היו רגעי השיא שלו – וגם שלהם.
עמי דדאון חוגג זהב בפריז (צילום: לילך וייס רוזנברג)
"עמי נולד לפני 24 שנים בשבוע ה-29 להיריון", מספרת אמו יפה, "כתוצאה מהיותו פג, לא הגיע לו חמצן למוח והוא נפגע". אבל ההורים מעולם לא ויתרו. הם לקחו אותו לטיפולי פיזיותרפיה מיוחדים וליוו אותו למרכז איל"ן, שם ניסה את כישוריו בכמה ענפי ספורט. כשהיה בן 6 הוא גילה את הבריכה. "היה לו קשה מאוד, אבל למרות כל הקשיים הוא המשיך", ממשיכה האם, "בגיל 12 הוא צורף לנבחרת הצעירה של איל"ן והתחיל לשחות בצורה מקצועית".
בשל המגבלות הקשות שמהן הוא סובל, רק מעטים האמינו שדדאון יהפוך לשחיין, אבל ההורים האמינו בילד לאורך כל הדרך, עודדו אותו בכישלונות, דחפו אותו בהצלחות ולא אפשרו לו לוותר. "השקענו ונתנו מעצמנו בשביל שעמי יצליח בבריכה", מספרת יפה, "לא חשבנו אפילו פעם אחת להיכנע ולא אפשרנו גם לו להיכנע. במקביל לשחייה הוא שיחק גם טניס, ואז הוא היה צריך לקבל החלטה – זה או זה. נאמר לו שהוא לא יכול להמשיך בשני הענפים, והוא בחר בשחייה. תמיד האמנו בו שהוא יכול להגיע הכי רחוק שאפשר. האמנו שמדליה אולימפית היא אפשרית".
משפחת דדאון מלווה את עמי בפריז (צילום: האלבום המשפחתי)
רוצים להישאר מעודכנים?
בשנת 2016 התחיל דדאון להתאמן עם ביננסון, שמשמש גם מאמן הנבחרת הפראלימפית. "עמי גדל באיל"ן חיפה ועשה את כל הדרך שם", מספר המאמן הגאה, "בתחילת הדרך גם אני לא האמנתי שהוא יכול להגיע לשיאים, אבל הרצון שלו להשתפר, ההתמדה באימונים ושיטת האימונים הביאו אותו למקום שהוא נמצא בו היום. צריך לציין את המשפחה של עמי, שכל הזמן דחפה אותו להמשיך ודאגה להביא אותו לכל אימון. בהחלט יש להם חלק מרכזי בהצלחה שלו".
ביננסון מספר גם על הרהורי הפרישה של דדאון לאורך הדרך: "כל ספורטאי אומר שהוא רוצה לפרוש, ולא צריך תמיד להתייחס לזה ברצינות. הייתי מאמן של הרבה שחיינים שהודיעו כבר 18 פעם שהם פורשים, אבל המשיכו. לא צריך להתרגש מזה, אבל בהחלט צריך לבדוק למה ספורטאי מגיע למצבים כאלה".
עמי דדאון, המאמן יעקב ביננסון וחברי משלחת השחייה הפראלימפית עם חזרתם לישראל (צילום: אסנת פיליפס)
במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, שנדחו בשנה בגלל מגיפת הקורונה, זכה דדאון בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף אחת, אך למרות זאת לא היה מרוצה לאחר שנפסל במשחה ל-100 מטר חופשי. "בגלל הקורונה המשחקים נערכו ללא קהל", נזכר ביננסון, כל ספורטאי מקווה להופיע מול קהל, והמשחים ללא קהל פגעו במוטיבציה של עמי". כעת הגיע התיקון, ושירת "התקווה" של דדאון סיפרה את הסיפר כולו. "עמי הוא ציוני שאוהב את המדינה, ובשבילו לשמוע את ההמנון בפריז ולראות את דגל ישראל מתנופף בבריכה מול 17,000 צופים זה כבוד גדול והתרגשות עצומה", אומר ביננסון, "כולם ראו עד כמה זה מרגש אותו".
לאחר שסיים את המשחים שלו במשחקים אמר דדאון: "הצלחתי להביא את מספר המדליות שרציתי. יש לנו עשר מדליות, ולמשלחת האולימפית היו שבע, וזה סימבולי – 7.10. אולי אלוהים מנסה להזכיר לנו לא לחזור ל-6.10. היה לי תענוג לייצג את מדינת ישראל והעם היהודי. אני אוהב את החיילים שלנו, את משפחות החטופים, את משפחות הנופלים ואת כל עם ישראל. לעולם לא אשכח את התמיכה של עם ישראל. אני יודע שלפעמים הספורט שלנו זה אפיזודה חולפת, אבל הרגשתי את כולם בכל רגע ששחיתי במים. למדתי שלפעמים אתה יכול להיות לא הכי טוב, אבל אתה חייב להילחם. בנפש שלנו כישראלים תמיד נילחם. זה הסימן של האולימפיאדה הזו – לא שחיתי מקצים גדולים, אבל הצלחתי להביא ארבע מדליות ואני גאה בעצמי".
עכשיו, לאחר הישגי השיא בפריז נשאלת השאלה החשובה מכולן – האם דדאון ישתתף במשחקים הפראלימפיים השלישיים שלו – בלוס אנג'לס בעוד ארבע שנים. "אני עוד לא יודע", אומר דדאון, "צריך קצת לנוח ולראות אם אני מסוגל לעוד ארבע שנים אינטנסיביות". גם ביננסון עוד לא סגור על השאלה. "זה מוקדם לדבר על זה", הוא אומר, "תמיד פורץ שחיין צעיר יותר ומצליח יותר, אבל הכל אפשרי. הגיל לא יהווה בעיה. כולם ראו את סוזוקי היפני, בן ה-37, שהגיע לפודיום בפריז. מדליות לא מחלקים לפי התור, צריך לעבוד קשה כדי להצליח, ואת זה נעשה גם בשנים הבאות".
עמי דדאון חוגג אחרי עוד זכייה במדליה (צילום: לילך וייס רוזנברג)
תגובות