מותו של שוער מכבי חיפה ונבחרת ישראל אבי רן ז”ל בתאונה ימית בכנרת היה אחד מהאירועים הטרגיים של הספורט הישראלי בכלל והחיפאי בפרט, אבל היה זה גם האירוע שבו גילתה מכבי את הכרוז יעקב שכנר.
“הייתי שמח להתגלות ככרוז ללא האירוע הקשה הזה והייתי מוותר על התפקיד כדי להחזיר את הגלגל לאחור”, אומר שכנר שבתום העונה הזו יסיים רשמית את תפקידו אחרי 31 שנה ויעביר את המיקרופון באופן סופי לידיו של מחליפו יוסי פרץ ארי, “ב־13 ביולי 1987 פנה אלי שייע פורת, ששימש אז כמנהל השיווק של מכבי, כדי שאקבל על עצמי את תפקיד הכרוז בהלוויה של אבי באיצטדיון קרית אליעזר”.
שכנר היה אז סוג של סלב בעיר. הוא היה בוגר להקת הים ומנחה של אירועים מרכזיים בחיפה. הוא לא חשב פעמיים והשיב בחיוב. מבחינתו לא היה כבוד גדול מזה. “גדלתי ברחוב יצחק שדה בקרית אליעזר”, הוא מספר, “והייתי אוהד של מכבי – לא פנטי מיציע ג’, אבל נהגתי ללכת למשחקים. כאשר אבי נהרג היינו שכנים של המשפחה, גרנו מולם, וכשראיתי את ההמולה בחוץ ידעתי שמשהו רע קרה. עצב גדול השתלט עלינו כי אבי היה הבטחה ענקית בכדורגל. למחרת קיבלתי את הטלפון מפורת ומיד אמרתי כן. אני זוכר שכאשר נכנסתי לאיצטדיון ועליתי על הדשא בפעם הראשונה בחיי זה היה הלם גדול. עמדתי לצד הארון של אבי והצטמררתי. הרגשתי יראת כבוד. האיצטדיון היה מלא אבל מה שאני זוכר במיוחד זה את השקט. איש לא דיבר. אנשים בכו ולא הוציאו מילה”.
שכנר. "הובטח לי שאקבל מנוי עד סוף חיי" (צילום: צלמוס)
רוצים להישאר מעודכנים?
להיות רפי גינת
שבועיים לאחר הטקס שוב פנה פורת לשכנר. “הוא אמר לי שלמכבי תל אביב בכדורסל יש את רפי גינת, ושאל אותי אם אני רוצה להיות הרפי גינת של מכבי. חשבתי במשך כמה דקות ואמרתי לו ‘בוא ננסה’. ומאז הכול היסטוריה”. במהלך השנים הוא ניסה לסגל כמה סגנונות כריזה. “חלקם היו מתלהמים יותר וחלקם פחות, אבל נהניתי בכל פעם מחדש”, הוא אומר.
במהלך השנים היה שכנר חלק בלתי נפרד משורה של הישגים עצומים של המועדון הירוק, אבל הדאבל של עונת 1991-1990 היה לדבריו ההישג הגדול מכולם: “זו היתה הקבוצה הטובה בכל הזמנים שאני זוכר. התרגשתי כמו ילד קטן. בחלק הדרומי של האיצטדיון, מאחורי השער, הוקמה במה לחגיגות, ובחגיגות האלה הרגשתי לראשונה שאני כרוז של קבוצה שהיא אימפריה. קבוצות פחדו להגיע לקרית אליעזר כי הן ידעו מראש שהן יפסידו. כל שחקן בקבוצה הזאת היה בונבון, כמו שוסילי קרא להם, ונחשב לטוב ביותר בארץ בעמדה שלו. מבחינתי זה היה גדול ההישגים של מכבי בארץ. הייתי גאה בכך שלאחר שלוש שנים בלבד בתפקיד נפל בחלקי להיות הכרוז של קבוצה כזאת, וזו היתה חוויה מדהימה”.
חוויה קצת פחות מדהימה היתה במשחק הראשון של העונה שאחרי הדאבל. “אנחנו עכשיו בשנת בחירות וזה מתקשר לסיפור הזה”, אומר שכנר, “אריה גוראל ז”ל היה אז ראש העיר. גם אז היו אלה ימי בחירות, ואוהדי מכבי לא אהבו את גוראל. הוא עלה על במה כדי לברך את הקבוצה על הדאבל, אבל האוהדים שרקו לו בוז וכמה מהם אפילו ניסו להוריד אותו מהבמה. הייתי חייב לעשות עבודה כדי לבלום אותם. ברוגע ובמילים יפות הרגעתי אותם, וגוראל הצליח לסיים את דבריו ולעזוב את הבמה בבטחה”.
לטענתו הוא זה שהביא לראשונה לליגה הישראלית את הכרזת שמותיהם של השחקנים כאשר הוא קרא בשם הפרטי של כל שחקן והקהל השיב בשם המשפחה: “זה היה בתחילת שנות ה־90, והקהל היה עונה לי בשאגה גדולה”. אבל מערכת היחסים שלו עם אוהדי מכבי ידעה גם רגעים נעימים פחות, ועימות אחד זכור לו במיוחד: “זה היה בקרית אליעזר לפני משחק נגד מכבי נתניה. מערכת הכריזה לא עבדה, אבל למזל – לא ברור אם הטוב או הרע – היא החלה לפעול מיד עם שריקת הפתיחה. כדי לא להשאיר את האוהדים ללא הרכבים התחלתי להקריא את ההרכב של הקבוצה האורחת. לא חלפו 40 שניות, ונתניה כבשה שער. ואם לא די בכך, את הגול הבקיע השחקן שאת שמו בדיוק הקראתי. כל הקהל הסתובב לעברי והאשים אותי בשער. כעסתי והודעתי שאת ההרכב של מכבי אני לא מקריא. אולי בזכות זה מכבי ביצעה מהפך וניצחה 1:2”.
אירוע נוסף – הפעם לא עם הקהל הירוק אלא עם אוהדי בית”ר ירושלים – היה במשחק בין שתי הקבוצות שנערך בשבוע שבו צוין עשור לרצח רבין. “ערכנו טקס קצר לפני המשחק שבו הקראתי דברים לזכרו של יצחק רבין ז”ל”, נזכר שכנר, “אוהדי מכבי עמדו בדומייה מופתית, אבל אוהדי בית”ר שרקו בוז צורם. התחננתי בפניהם שיפסיקו, אבל כלום. סיימתי את דברי במילים די לאלימות”.
שכנר היה כמובן גם הכרוז במשחק האחרון שנערך באיצטדיון קרית אליעזר, אך דווקא אז הוא לא חש התרגשות מיוחדת. האיצטדיון כבר היה מיושן והוא מיצה את עצמו שנים רבות לפני שנסגר”, הוא מספר, “ידענו שאנחנו עומדים לקבל חלופה ברמה הרבה יותר טובה, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. כשעמדתי בפעם הראשונה מול 30,000 צופים באיצטדיון החדש קיבלתי פיק ברכיים. התחושה היתה של כמו באירופה. חבל לי שזה לא נשמר ושכיום הרבה פחות צופים מגיעים למשחקים, אבל כולי תקווה שהימים של איצטדיון מלא יחזרו בעונה הבאה”.
סוף סוף נמצא יורש
בשלושת העשורים שלו ככרוז של מכבי היה עוד אירוע טרגי ששכנר לא ישכח לעולם. “לא כל אליפות שמכבי חגגה זכורה לטוב”, הוא מספר, “אני זוכר את התאריך 26 במאי 2001 בדיוק כמו שאני זוכר את הלוויה של אבי. זה היה משחק ההכתרה של מכבי מול מכבי תל אביב, ובדקה ה־82, כשהובלנו 2:3, ראיתי ממקום מושבי את האוהדים ביציע ג’ יורדים לכיוון השערים הקטנים ואת השוטרים מונעים מהם לפרוץ אל כר הדשא. הלחץ הלך וגבר. לא הבנתי למה השוטרים לא נותנים להיכנס לשטח המגרש. צעקתי בקולי קולות לאוהדים לטפס בחזרה במעלה היציע כי יהיה אסון, אבל הרגשתי שאני מדבר אל הקיר. היה רק ששער אחד קטן שדרכו אפשר היה להיכנס למגרש, אבל השוטרים התעקשו לנעול אותו. בטלוויזיה במעגל סגור ראיתי את האסון מתקרב ונעשיתי צרוד מרוב צעקות, אבל אז התברר לי שהרמקולים מכוונים בכלל לצד השני של יציעים 2, 4 ו־5, וביציע ג’ בכלל לא שמעו אותי. זה היה אחד הימים השחורים בחיי. הפגיעה שספג אמיר רנד היא קשה מאוד, ועדיין זה נס גדול שרק הוא נפגע. זה יכול היה להסתיים באסון גדול, אנשים פשוט נדרסו”.
בעוד קצת פחות מחודשיים יסיים כאמור שכנר את תפקידו. “במשך יותר מ־30 שנה עשיתי את העבודה בהתנדבות מלאה”, הוא אומר בגאווה, “כל אירוע משפחתי, כל ברית, חתונה או ביקור אצל הילדים – הכל היה חייב להיות מותאם לימים ולשעות של המשחקים. כשנולדו הנכדים החלטתי שהגיע הזמן לסיים את התפקיד, להתרכז במשפחה ולא להיות תלוי במשחקים. במהלך העונה שעברה החלטתי ביחד עם המנכ”ל אסף בן דב שאסיים, ואז התחילו אודישנים. אף אחד מהנבחנים לא נמצא מתאים, ולכן סיימתי את העונה ונאמר לי שיימצא לי מחליף בקיץ. אבל גם את העונה הזו התחלתי ככרוז, ועכשיו, לאחר שנמצא המחליף, אני צמוד אליו, ובתום העונה אלך הביתה בתחושה של גאווה על כך שהייתי חלק ממועדון גדול. הובטח לי שאקבל מנוי עד סוף חיי, ואני מתכוון להגיע למשחקים. במשחק הראשון כשאשב ביציע ואשמע כרוז אחר התחושה תהיה משונה, אבל אני בטוח שאתגבר”.
