יש דבר אחד שמקומם אותי בכדורגל, וקוראים לו אוהדי הצלחות. אלה שכשמם כן הם – רוכבים על גלי ההצלחה של הקבוצה שהכי בא להם לאהוד בתקופה נתונה. אפשר למצוא כאלה לא מעט במועדונים גדולים כמו בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב או מכבי חיפה. הגדיל לעשות חבר טוב שלי שעלה מארגנטינה כאוהד ריבר פלייט שרוף. מה זה שרוף – קרא לבן שלו על שם שחקן עלום מבואנוס איירס, צבע את קירות הדירה השכורה בקריות באדום והגזים בכל מרצ'נדייז אפשרי, לא כולל סמל הקבוצה המקועקע בענק על גבו. אחרי שנים רבות בישראל, הצפייה באפרטורה ב-3:00 לפנות בוקר עשתה את שלה. או אז הוא הודיע לי על אהדתו החדשה למכבי חיפה. ואני שואל: איך זה שביום בהיר אחד אתה מחליט (בגיל בוגר, כן?) שאתה אוהד קבוצה? איך אפשר לגור בשכונת התקווה ולהצהיר על אהדה ליובנטוס? מה הקשר בין הסביח שאכלת בגבעתיים להיותך אוהד שרוף של ברצלונה? מי אתה? האם האבא שלך הקטלוני לקח אותך למשחקים בקמפ נואו כשריבאלדו ורונאלדיניו קיפצו על כר הדשא 20 מטר ממך? האם גדלת בשכונות אליטה במדריד ולבשת לבן בכל יום ראשון בערב? לא, ולכן אתה לא אוהד!
אחרי שהבדלנו בין אוהד לאוהד בכאילו אני רוצה לספר לכם על הקבוצה שלי. קוראים לה הפועל חיפה והיא לוזרית. לוזרית מיום היוולדי, שהיה אי שם בשנות ה-80. רגע, אל תקפצו, נכון שהיא לקחה אליפות אחת ושלושה גביעים שהאחרון מביניהם היה בשנת 1974 (רטרו ספוילר: מבישול של אבא שלי בשלהי ההארכה בגמר), ואם ממש תתעקשו אז גם גביע טוטו (חסר כל משמעות) אחד. אבל חוץ מזה היא תמיד הפסידה במשחקים הכי חשובים, תמיד עשתה במכנסיים מול הגדולות ותמיד הפסידה במשחקי הדרבי עם תחביב מזוכיסטי לעשות את זה דווקא בשניות האחרונות של תוספת הזמן. ולמרות שהיא הכי לוזרית שאפשר, אני אוהד אותה.
אהדתי אותה מהרגע שבו אבא הושיב אותי על ברכיו בקרית אליעזר לצפות בטל בנין מפגיז, בראובן עטר מקרקס ובג'ובאני רוסו מקפיץ מעל קורנפיין מ-30 מטר לחיבורים. זהו. שם בערך נגמרו ימי התהילה של הקבוצה שלי, וזה היה בדיוק לפני שני עשורים. עכשיו שתבינו – אני בדיוק הקלישאה של אלה שלא מוותרים על שום משחק. מגיל 10 אני נוסע למקומות הכי נידחים בשביל האהבה המטופשת והאחרת הזו. וזו אהבה לגמרי אחרת כי היא לא משולה לשום אהבה אחרת שאני מכיר. היא לא שמחה ומלאת רגעי תהילה, היא לא האהבה לאמא עליה השלום, היא לא האהבה לאשתי האחת והיחידה והיא בטח לא אותה אהבה בהמתית לאוכל (לא, אני לא אכתוב "מנחם") מרגש ומנחם (נשברתי). היא אהבה שכולה חרמנות אחת גדולה, חסרת מעצורים. היא חסרת גבולות באופן קיצוני עד שיש רגעים שבהם אתה מוכן לנסוע באמצע הלילה עד ליישוב נידח בגולן כדי לבצע בה את זממך. היא רק שולחת לך איזה אימוג'י רומז, ואתה כבר טס בין מצלמת מהירות אחת לשנייה. היא רק לוחשת לך "בוא" בטלפון, ואתה בקושי מצליח ללבוש את הג'ינס, מטעמים מובנים. ואתה רק רוצה לטרוף אותה ולהגשים איתה את כל הפנטזיות החולניות שעוברות לך בראש. אתה תפגוש אותה בווסרמיל המתפורר ותראה אותה עם משקפת מרחוק רק כדי להגיד שהיית איתה, אתה תיסע לנצרת עילית בצהרי יום שישי כדי לא לפספס את הזר הקונגולוזי בעוד סלטה לפנתיאון, ואתה לא תחמיץ משחק באינטרטוטו כי זה הכי "אירופה" שהקבוצה שלך יכולה להשיג.
וזו כבר לא איזו חרמנות שבאה והולכת או איזה סטוץ. זה געגוע מתמשך לפריקת עול שבועי עם פרטנרית שאוהבת לפרוק בדיוק כמוך ולפי כל גחמותיך. זה קשר מתהדק ומתהווה – הרי שרשרת סטוצים היא בעצם מערכת יחסים יזיזותית לטווח ארוך. וזה לא הגיוני בשום צורה, הרי הסקס איתה הוא לא כזה מושלם. נהפוך הוא – 20 שנה של יזיזות בינונית ומטה, תלוי באיזו עונה אתה תופס אותה. 20 שנה של מפחי נפש, שבת אחרי שבת. ואתה הרי אוהד אמיתי, אתה לא תקום ותלך או תעבור למישהי אחרת. אתה תלך במשך 20 שנה לטיפולים אצל הגזלן עם הספה כדי לפתור את מה שאתה מכנה "המשבר", שלא לדבר על הפדיחות מול הסקסולוגית.
אוהדים אחרים לא יבינו. בכל שבת כשהקבוצה בפיגור שואלים החבר'ה ביציע מתי בפעם האחרונה הבקענו שער בשנייה האחרונה של תוספת הזמן? מתי לחצנו על היריבה בשצף קצף כדי להשוות או חלילה לנצח בכל מחיר בדקה ה-95 משער עצמי שפוגע בקוון, בשתי הקורות, בתחת של השוער ונכנס? כמה פעמים קיבלנו רביעיות בדרבי? כמה פעמים הובלנו בדרבי אבל ידענו שהנה, בעוד דקה, בעוד רגע, המהפך הירוק יגיע? כמה קנאה בלענו מול האליפויות, הכוכבים וליגת האלופות של השכנים? כמה כאבי לב חווינו ב-DNA הלוזרי שלנו? 20 שנה של זרים לכדורגל, של מאמנים חסרי עמוד שדרה ושל שחקנים שמרגישים שבאו לחוג במתנ"ס אחר הצהריים. כשלונות מפוארים נגמרים באנחת רווחה מסכנה של הישארות בליגה במחזור האחרון, רק כי הפועל עכו סיימה בתיקו. לאן הגענו?! והרי שכבר השלמנו עם ה-DNA וידענו שגורלנו נגזר להיות קבוצת תחתית נצחית שבמקרה הטוב תראה פלייאוף עליון מהחלק התחתון שלו. השלמנו עם זה שפערי התקציב האסטרונומיים מול קבוצות המיליארדרים של יענקל'ה, אלונה ומיץ' תמיד יגרמו לנו לבוא נחותים. השלמנו עם זה שנצא מכל דרבי עם הראש קבור עוד יותר עמוק באדמה. השלמנו עם זה שהכי הרבה שנוכל להשיג מול הקבוצות העשירות במשחקי חוץ זה תיקו בונקרי מסריח. כי זה ה-DNA שלנו. לוזרים. אין שיטה, אין מאמנים בעלי שם, אין טירוף בעיניים, אין יכולת, אין כושר, אין מקצוענות, אין מגרשי אימונים ראויים, אין מים לשחקנים, אין כביש 6 בדרך לבאר שבע ואין, פשוט אין, כדורגל.
הקהל האדום חוגג. זו כבר לא איזו חרמנות שבאה והולכת או איזה סטוץ (צילום: צלמוס)
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז הגיע ניר קלינגר. קפטן נבחרת ישראל לשעבר, מאמן שהביא הישגים למכבי תל אביב, עבר בהפועל באר שבע ואפילו זיכה אותנו בגביע טוטו חסר משמעות כבר בקדנציה הראשונה שלו באדום-שחור. אבל תבואו ותגידו שזה אותו קלינגר שרק לפני שנתיים היה המנג'ר של קבוצת תימנים מרחובות וברח רגע לפני שהוריד אותה לליגה השלישית. נכון. בכדורגל שלנו הזיכרון הוא קצר, וטוב שכך. המעבר שלו לקדנציה שנייה בהפועל והירידה מתפקיד הצופה-העאלק-מנג'ר ביציע לכר הדשא הרטוב עשתה את שלה.
אומרים ש-DNA של מועדון לא ניתן לשינוי בדיוק כמו ש-DNA של אדם נשאר לנצח. אז אומרים. קלינגר הצליח בעונה אחת לשנות את ה-DNA של המועדון הצנוע מהקריות. לא עוד חשש. לא עוד שחקנים ישראלים ממוצעים שהחמצן אוזל להם בדקה ה-60. לא עוד שחקן שמאבד כדור ולא טס כמו שד לקחת אותו בחזרה. קלינגר בנה קבוצה של רוצחים. כת של אדומים-שחורים שלא נותנים מנוח לשום יריב במשך שעה וחצי. אותה קבוצה לוזרית זה שני עשורים מקבלת סיבוב כבר במחזור הראשון, ואתה לא יודע איך לאכול את זה. להיות בפיגור ולתת שלישייה במחצית השנייה? אנחנו? הפועל חיפה? אתה בטוח שזו הבלחה, מגיע למחזור השני עם חשש גדול ועם צפי שחור, וחוזר עם ניצחון חד וחלק על הלוזונים במושבה. וואלה. יש פה משהו שונה, אתה אומר. ואז מגיעה בני יהודה ומפסידה. ויוצאים למבצר המפחיד בטדי ונותנים שלישייה עם שער שיוויון בתוספת הזמן. ובאה האימפריה הטחונה מבאר שבע וניצלת מהפסד מול מוליכת הטבלה החדשה. ואתה חושב שזה נגמר כי הכוחות בטח יאזלו בעוד רגע, אבל גם קרית שמונה וסכנין מרגישות את נחת הזרוע האדומה. עכו מקבלת רביעייה ועכברי העיר מתקשים להיזכר ברביעייה הקודמת שנתנה הקבוצה שלך. עכשיו אתה כבר בטוח שהאפיזודה הזו חולפת, והפרשנים מעידים על הכבשה השחורה של הליגה שתכף תחזור למימדיה הטבעיים, אבל המקום הראשון עדיין שם. הדרבי הראשון נצבע באדום, ולמרות שני הפסדים מבאסים הסקסית הלוהטת עדיין שם. ווינרית מתמיד. ניצחונות דחוקים של 0:1 בדקות אחרונות, לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש. ניצחונות של אופי, הם אומרים. אם כן, מי את, הגברת בשמלה האדומה-שחורה ומה עשית לקבוצה הלוזרית שלי?
הסיבוב השני מגיע, והסגל הקצר עושה את שלו. מכבי תל אביב נותנת לך בעיטה בתחת עם רביעייה מהדהדת, ותוך כדי בריחה בריצה לפני הפקקים של נתניה אתה מבין שזהו, שהיה נחמד אבל הפרשנים צדקו. אנחנו עוד לא שם. אנחנו רק בעונה נחמדה עם אופציה נהדרת לפלייאוף עליון. תיקו באשדוד ובאשקלון, הראש באדמה ותחושת ההחמצה איומה, אבל רק שבוע חולף ועולם (חדש) כמנהגו נוהג. שני משחקי דרבי לא נורמליים. רבע גמר גביע המדינה שולח את העשירים בירוק לבדוק אם המים בחוף הכרמל כבר לא כאלה קרים. בשני, במשחק של להיות או לחדול בליגה, זו שלישייה חלקה ומהפנטת ששולחת אותם להשוות מחירים של קורסי לצלילה. ואתה בטוח שאחרי הפיק הזה השחקנים יחזרו להיות הישראלים הממוצעים עם המנטליות הכבויה וחסרת המחויבות, ולמרות משחק איום ונורא מול אשדוד הקטנה מגיעה הדקה ה-93 ודווקא בלם אשדודי עוזר לקבוצה שלך לנשום אוויר פסגות שבוע נוסף. לאן כבר עוד אפשר להגיע, אתה שואל, ואז מגיע המשחק מול מכבי תל אביב בפתיחת הפלייאוף העליון הנוקשה. שוב נתניה, שוב אותו איצטדיון ארור שבו הצלחנו לגרד רק נקודה אחת מתשע אפשריות השנה. האוהדים מוותרים מראש על התענוג כי הם בטוחים בשידור חוזר של הרביעייה. זה נפתח עם שער צהוב מוקדם אבל מסתיים – איך לא – עם שער ניצחון הזוי בתוספת הזמן של שחקן בן 35 שכולם כבר היו בטוחים שאבד עליו הכלח. ומגיע חצי גמר הגביע, ורבבת אוהדים (בסדר נו, ברור שחלקם הגיעו כאוהדי הצלחות, גם לנו מגיע כמה כאלה) ממלאת שליש איצטדיון ונותנת תצוגת עידוד ותפאורה שאני לא זוכר. 120 דקות על הדשא שייכות דווקא לאחת קטנה יותר, רעננה, שבנס נאיבי שאין כדוגמתו מצליחה לבעוט לעצמה בדלי ולתת לי את האות לבכות משמחה כמו תינוק רעב ומוזנח בפעם הראשונה זה שני עשורים במגרשים. ואז הדרמנו לטרנר כדי לעשות היסטוריה. ה-0:2 הרגעי-נצחי למרות הסיום הטרגי, והחזרה הפסיכית של עדן בן בסט ל-2:2 מול הצהובים מתל אביב, שוב בתוספת הזמן, הם עוד נדבך מבריק בשנה שאף תסריטאי מחונן לא יכול היה לכתוב. שלא ייגמר לעולם.
גבריאל תמאש שוב מפרק את מכבי. רבע הגמר שולח את הירוקים לבדוק אם המים בחוף הכרמל כבר לא כאלה קרים (צילום: צלמוס)
כבר שתי עונות שבאר שבע גורמת לאוהדיה להשתגע בגללה. הפועל חיפה גרמה לאוהדיה השנה לאבד את השפיות. אני לא יודע אם העונה הזו תסתיים ביום רביעי עם גביע מתוק או עם אכזבה שחורה ומרה, אבל כל כך הרבה רגעים היו לנו השנה שלעולם לא נשכח. מעבר למאמן העונה, לשער העונה ולווינריזם-קלינגריזם שדבק בנו, שינתה הקבוצה את ה-DNA שלה באבחה מהירה וחדה. הקבוצה הלוזרית בישראל הפכה בעונה אחת מלכלוכית לסינדרלה, אולי מסינדרלה ללכלוכית רעה וטורפת ואולי מידידה זורמת ל-DOM סאדיסטית לבושה עור שחור מכף רגל ועד ראש שמצליפה בעבדיה ללא היכר. ומה עם העתיד? הם אומרים שזה חד פעמי, שזה מקרי, שזה זמני ושהמזל האיר לנו פנים רק פעם אחת, אבל איך אומרים אצלנו? I DON’T THINK SO.
רועי
אסף תיקון יש לנו שני גביעי טוטו (או שוקו )