אפילו בשנות ה-50, כאשר מרכזי הספורט "התערבו" בתוצאות מסוימות, כדי שחס ושלום קבוצה משלהם לא תרד, אפילו אז התל אביבית הצליפה באחותה הצעירה.
מה ששלה – שלה. תל אביב סייעה למכבי להעפיל לליגה הראשונה ב-1947. העבירה אליה חמישה שחקנים, בהם האסטרולוג הנודע הרצל ליפשיץ. עלו בסערה כדי לפגוש בעונה הראשונה את ה"צהובה" מביסה 2:10 ו-6:0. חשבו שמדובר בריב אחיות על ההגמוניה. אפילו לא בדיחה.
הבוגרת והמנוסה מהכרך הגדול המשיכה להצליף עד שיום אחד, חיפה בעטה בה ברגל גסה. אלי פוקס, מסמלי מכבי תל אביב, הגיע לחיפה על תקן מאמן-שחקן ושומו שמיים, החיפאים בתלבושת מפתיעה, פסים בירוק-לבן, הדהימו בניצחון 1:2, ועוד במעוז המארח.
בעקבות התעוזה, הגיעו עוד 11 משחקים ללא ניצחון חיפאי, ואז התהפכו היוצרות. חיפה הפכה לקבוצה האטרקטיבית בישראל, ואת התואר הראשון בתולדותיה קטפה על חשבון, צדקתם. מכבי תל אביב, שהושפלה בגמר הגביע 5:2. אוהדי חיפה שהתרבו כחול על שפת הים, דחפו את אליליהם בעיקר במשחקים הללו. חיפה דווקא התחשבה ב"אחות".
במשחק שנחשב קריטי עבור תל אביב, מאחר שהייתה בסכנת נשירה לליגה א', בתחילת שנות ה-60, התגלה טוב ליבה של חיפה. במשחק שבו ניצחה לבסוף מי שהייתה זקוקה לנקודות, ביקש הסקורר החיפאי הנהדר, דני שמולביץ (לימים רום) לצאת מהמגרש בשלב מוקדם בגלל כאבי ראש. חברו, אהרון אמר, ישב ביציע. אחוות אחיות.
ואז הגיע המשחק שהצית באחת את מדורת האיבה עד עצם היום הזה. חיפה, עקב חילופי דורות, נקלעה למצוקת נקודות נוראית. חסרו לה כאוויר לנשימה. לכ-ו-ל-ם היה ברור שבמשחק בקרית אליעזר מגמת המשחק סגורה. עניין של אופנה באותם ימים. אלא שתוכניות לחוד וצחוק תל אביבי לחוד.
שחקני היריב "התאבדו" על המגרש, כבשו שני שערים, ואפילו כאשר שוערם, חיים לוין, הורחק עקב סטירה מצלצלת שהעניק לאברהם מנצ'ל החיפאי, דקה למחצית, איש לא דאג. לשער האורחים נכנס הבלם צבי רוזן שהפליא בעצירותיו, ונכנע פעם אחת בלבד. חיפה לא הבינה מה קרה לתקוותיה. בסיום העונה תחסרנה לה שתי הנקודות למניעת ירידה לליגה השנייה.
רוצים להישאר מעודכנים?
המדורה דלקה כמו בימי בר כוכבא. עד שנה מאוחר יותר. הגורל וההגרלה הפגישו את השתיים, חיפה שהבטיחה את עלייתה חזרה בתום שנה מול מחזיקת הגביע הגאה. רבע גמר באצטדיון המכבייה. עד היום מהדהדות באוזניים הקריאות "נקמה", "נקמה" של 8000 אוהדי חיפה שנטשו את מקום עבודתם ובית ספרם באמצע השבוע. שחקני חיפה הפגינו את משחקם המופלא משלהי שנות ה-50. היה שם שיעור הנדסה למופת. "משולשים" ו"מרובעים", מתובלים בשלושה שערים שהדהימו את אוהדי הכדורגל. שלוש אפס ירוק.
"הפנקס פתוח והיד רושמת" – כפי שהתבטא לוי אשכול, ראש הממשלה המנוח. והיא רשמה 0:10 שסגר סופית את הסיפור. תל אביב שלא זכתה בתואר 13 שנים ברציפות בין השנים
1992-1979 ראתה את חיפה זוכה בתהילה. לבסוף הצליח לה. חיפה, גם כאשר לא נגעה בכתר, הציגה את הכדורגל המשובח, הגיעה להישגים משובחים (שבע נקודות בבית האלופות), רבע גמר גביע אירופה למחזיקות ושמינית גמר גביע אופ"א.
ויש לחיפה מספיק סיבות מדוע לא לקנא. רשימת ייצוא השחקנים שלה ארוכה כאורך הגלות. רק בעשור האחרון נפרדה מתומר חמד, ליאור רפאלוב, בירם כיאל, שון וייסמן, טאלב טוואטחה, ורק לעצום עיניים ולחשוב איזו קבוצה הייתה כאן לו היו נשארים. בחיפה לא גרידים, אפשרו להם לצאת וליהנות.
הרי כדורגל נועד להנאה, ואחרי שסיימנו להגיש מנות רבות של "נקמה", היום הסיפור שייך לדור צעיר שלא זכה לחזות בהנפת צלחות. ולא בהסתר במטבח. מי יודע.
