אוקטובר 2010. מתחם קצף. פרויקט הדגל של מחלקת הנוער של מכבי חיפה – שנתון 1998 או פרויקט הגלקטיקוס בפי הז'רגון המחלקתי – פותח את העונה במשחק דרבי מול האדומים מקרית חיים. בשער: פוקסי הבן; בהגנה: סער דבח, יהב גורפינקל, יונתן לוי ועופרי ארד; בקישור: אבו פאני, ים כהן ונדב עטר; בהתקפה: גל קתבי ורותם חטואל. גלקטיקוס. וכגודל הציפיות גם גודל הפאסון.
ביציעים, ההורים של הכוכבים הקטקטים (עוד לא בני 12) כבר סיננו סוכנים בקצב מסחרר. לכולם שם לא היה בכלל ספק: מכאן ייצאו הסופרסטארים הבאים של הכדורגל הישראלי. רוב הז'יטונים היו אז על ים כהן, נדב עטר וגל קתבי. חלק גם הימרו על אבו פאני ויונתן לוי. עופרי ארד לא היה ברשימות. ואבא עודד גם לא בדיוק היה על הגדרות. וזה היה דווקא אחרי 1:6 מהדהד עם כדורגל שמזכיר את הגדולים מקרית אליעזר והורים שמזכירים אוהדים ביציע גימל. רק אבא עודד חיפש איזה אוהד ניטרלי לפרוק עליו סלע שישב לו הלב. "אני לא מתרשם מהניצחון. אותי מעניין שהם יהיו קודם כל בני אדם", אלו היו בערך המילים שאני זוכר שאמר לי בזמן שחיכיתי ששנתון 99' של הילד שלי יעלה לחימום , "זה מה שאני מחנך את הבן שלי. ולצערי, יש כאן שחקן שמתנהג כאילו הוא כוכב גדול ושוכח שהוא בסך הכל ילד (שמו שמור במערכת). הוא דיבר כמה פעמים בצורה לא מכבדת לעופרי, ואני פניתי להנהלה והערתי להם. האמת שהם גם טיפלו בזה, אבל עדיין זה לא בסדר. בשבילי, האדם לפני השחקן זה לא רק שלט זו דרך חיים", אמר והסתובב לכיוון המכונית.
רוצים להישאר מעודכנים?
המשפט של עודד לא יצא לי מהראש הרבה שנים. נפגשנו עוד כמה פעמים בגדרות של קצף, ותמיד נזכרתי במשפט ההוא שאמר לי. משפט שקיבל משמעות מצמררת ביום ראשון בערב, כשעופרי הוביל את אביו עודד בכיסא גלגלים, כדי שיחגוג עימו את האליפות ההיסטורית. כן, כן. דווקא עופרי ארד (וגם אבו פאני!) יצא הגלקטיקוס מאותו שנתון מפואר. וזה כנראה לא במקרה. כי כישרון לבד לא עושה אותך כוכב כדורגל. צריך גם להיות בן אדם, ובמדינה משוסעת ושבורה כמו שלנו, התמונה של עופרי ועודד היא תמונת האליפות שלי. תהיו בני אדם, תהיו עופרי ארד!
