סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה. השבוע: מור פרנק

"התפקיד שלי כבמאית ומורה הוא להוכיח שאפשר להגיע למקומות עמוקים ורגשיים בלי לעשות מניפולציות"

מור פרנק היא במאית עצמאית שעוסקת בעיבודים בתיאטראות ברחבי הארץ. היא בתחום כבר 27 שנים, מלמדת בניסן נתיב ובסמינר הקיבוצים ומעידה על עצמה שהיא עושה בעיקר הפקות לא קונבנציונליות לצד תיאטרון רפרטוארי. יש לה הצגות שרצות שנים רבות כמו עיבוד ל"הוא הלך בשדות" במוזיאון תל אביב והצגת נוער בנושא שיימינג – הצגות עטורות פרסים. מה שמעניין אותה בעיקר הוא לעשות עיבוד של הטקסט לבמה ולעבוד עם שחקנים בצורה אנסמבלית. "זה מה שאני אוהבת וזה מה שמאפיין אותי".

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"החופשה המשפחתית שלי כילדה היה נסיעה לפסטיבל עכו למספר ימים, כולנו לנים שם וצופים בשלוש עד ארבע הצגות ביום. דבר שנחרט בזיכרוני הוא שאת הגבר הערום הראשון שראיתי בחיי היה בהצגה בעודי יושבת ליד אבא שלי. זה היה רגע קשה, רגע שהקדים את זמנו".

מה את עושה רגע לפני שמתחילה בכורה שלך?

"אין לי מנהגים מיוחדים. אני פחות מתרגשת, יותר סומכת על השחקנים ועל הרגע".

מה עדיין מושך אנשים לבוא לתיאטרון היום?

"העובדה שזה חי, שזה קורה כאן ועכשיו, הדבר הקהלי הזה שמאפשר להתרגש ביחד, לצחוק ולבכות ביחד, וזה תמיד אחר. מה שנראה היום הוא לא בהכרח מה שנראה מחר. אנשים, למרות הקורונה, עושים מאמצים להגיע לתיאטרון וזה אומר הרבה על התשוקה הזאת לעבור חוויה משותפת. בעיניי זה חזק ולמרות כל המספידים זה לא משהו שיכול למות".

רגע אחד בתור צופה תיאטרון שלא תשכחי?

"בגיל 20 ומשהו צפיתי במחזה "ארבייט מאכט פריי מיטויטלנד אירופה" של דודי מעיין וזו ההצגה הכי טובה שראיתי בחיים שלי. הרגשתי שאני בתוך ההצגה ואני זוכרת שכשיצאתי שכחתי את החיים שלי, לקח לי זמן להחזיר את החיים שלי מחדש".

את רואה בתיאטרון ז׳אנר אמנותי שיכול לייצר שינוי?

"כן. מאוד. יש לי הצגה בשם "נראתה לאחרונה" של תיאטרון אורנה פורת שעוסקת בשיימינג – הצגה שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. הוזמנו ליום דיון בכנסת בנושא בריונות ברשת. בתום ההצגה עלה מנהל בית ספר שסיפר שהנושא רגיש כי בדיוק בשבוע קודם אירע מקרה בבית הספר שלו. באותו רגע נעמדה תלמידה וסיפרה שהיא זו שעברה את השיימינג ושההצגה נתנה לה כוח לדבר, אחריה קמו שני נערים שסיפרו שהם חלק מהחבורה שאחראית למקרה והתנצלו בפני הנערה מול כולם. הנערים העידו כי ההצגה שינתה את ההסתכלות שלהם מקצה לקצה. כל הקהל בכה. זאת ההוכחה מבחינתי לתיאטרון שעושה מעשה".

משהו שלא יודעים עליך?

"מה שלא יודעים עליי כנראה לא אמורים לדעת".

איך התפקיד שלך מקדם את התיאטרון?

"התפקיד שלי כבמאית ומורה הוא להוכיח שאפשר להגיע למקומות עמוקים ורגשיים בלי לעשות דברים שליליים ובלי מניפולציות אלא בדרכים טובות. בתיאטרון אפשר לעשות עבודה חשובה לכן, התפקיד שלי הוא לגייס אנשים טובים, אנשים שרוצים לעשות טוב. לא אלהק משהו שמעוניין בפרסום למשל, ואני עובדת בזה מאוד קשה. חלק מזה הוא להכניס עוד נשים לתיאטרון ולתת כוח לשחקנים ולבמאים צעירים".

אילו מחזות שלך מציגים היום בתיאטרון חיפה?

"ביימתי מונודרמה שכתבה נאוה סמל בשם "הילד מאחורי העיניים". המונודרמה עוסקת באמא לילד עם תסמונת דאון שמתמודדת עם החיים. לקחתי שלוש נקודות זמן ופיצלתי אותן לשלוש נשים. האמא בהריון, האמא שיוצאת עם התינוק הביתה והאמא שמעירה את הילד לכיתה א'. כל דמות שואבת כוח מהשנייה ומביאה זווית נשית נוספת. זאת הפקה שעלתה בעת הקורונה ועקב הביקוש עובדה גם לשפה הערבית. מונא חוא תרגמה לערבית וגם משחקת בה. כך שנוצרו שתי הפקות שהן דומות אך שונות. המחזה צולם ועלה בערוץ ה-VOD של התיאטרון והיום חזר לבמה. תהליך העבודה היה אינטימי. היינו כמעט היחידים בארץ שעבדו ואנשים מתרגשים מאוד ממה שקורה על הבמה".