מגזין

רץ ברשת
רץ ברשת
אחרי כל המראות הקשים, ההסתגרות בבתים, אובדן הפרנסה והיציאה לחל"תים, כל מה שנשאר לנו זה קצת לצחוק. אז קבלו את בדיחות הקורונה הכי קורעות ואת הממים הכי מקבריים שמציפים את הפייסבוק, האינסטגרם והווטסאפ. לא נגענו
מאת: חגית הורנשטיין
מתנדבי סיירת הקורונה של עמותת יד עזר לחבר. "אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייגמר" (צילום: ג'ו לוצ'יאנו)

אנשים טובים באמצע הדרך

הרשתות החברתיות, שעד לפני עשרה ימים שימשו במה להתנצחות פוליטיות ולהפצת שנאה מימין ומשמאל, הפכו בזכות מגיפת הקורונה ללוח מודעות של גופים ואנשים פרטיים שעיקרו הוא עזרה לזולת. קבלו את החיפאים שיסייעו לכם להעביר את המשבר בשלום

וירוס הקורונה. פגיעה אנושה במשק (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE)

“מה שקורה עכשיו זה קטסטרופה"

בענף המלונאות מדברים על תפוסת חדרים נמוכה, בתחום התיירות טוענים לאפוקליפסה, בבתי המרקחת אוזלים חומרי החיטוי, ובסופרמרקטים מתמקדים במשלוחים. ברוב הקניונים מדווחים על ירידה בתנועת המבקרים, בחדרי הכושר נוקטים משנה זהירות, באולמות האירועים מתלוננים על ביטולים, ובחיי הלילה מתלוננים על פגיעה במצב הרוח. נפגעי הקורונה מדברים

לי-שי עמור. "מעולם לא הנחיתו לכאן מישהו שלא גדל בתחנה, ועוד אשה"

“הדברים שמניעים אותי הם ערכים, ציונות ותרומה”

רשף לי-שי עמור עשתה לפני כחודש היסטוריה בשירותי הכבאות וההצלה כשהתמנתה לראש מדור מבצעים של תחנת חיפה – התחנה הגדולה בארץ – תפקיד שאשה לא שירתה בו מעולם. ריאיון עם צעירה פורצת דרך לרגל יום האשה הבין לאומי

ברונו אוליבה. "חיברתי את חיפה לדאון טאון, וקיבלתי Hadoto" (צילום בועז כהן)

"החלטנו שפה יהיה רק ראמן"

עם רזומה שכולל לימודים בבית ספר יוקרתי בברצלונה, עבודה במסעדה של מלון במרוקו, התנסות ארוכה בקייטרינג ומקום משלו בעיר התחתית, השף ברונו אוליבה פתח את Next Door – פאב בעיר התחתית שמציע רק את מנת הדגל היפנית ראמן. לזה קוראים לוקאל פטריוטיות

יוסי סרגוסי. "החיים שלי הם כאן, הם נבנו כאן" (צילום: חגית הורנשטיין)

“הילדים האלה הגיעו מכאוס, וצריך לסדר להם את הכאוס”

לרגל 80 שנה להקמתה של אחוזת ילדים מספר מנהל הכפר יוסי סרגוסי על השינויים שעבר המקום לאורך השנים, על החלטה להתמקד יותר בילדים עם בעיות נפשיות-רגשיות מאשר בילדים עם בעיות התנהגות, על הסטיגמות, על ההישגים, וגם על הכישלונות. “כשאנחנו מצליחים”, הוא אומר, “זו הרגשה עילאית”

אדי שטוקגולד בעבודה. "הספרים שהכרתי בארץ הם לא אני, אין שום קשר ביני לבינם" (צילום: דורי אהרון)

במקום כדורגלן – ספר

כמו כל ילד שנולד בברזיל, גם אדי שטוקגולד חלם על קריירה של כדורגלן. אבל החיים הובילו אותו לישראל, חמותו הציעה לו להתמקד בספרות, הוא בחר להתמקד בתספורות לגברים ופתח את הברברייה בעיר התחתית. ואפילו את הצעת הנישואים לאשתו הוא עשה על כיסא הספר

טאשה פז. “תמיד התעניינתי במוטוריקה, ואופנועים משכו אותי במיוחד” (צילום: אלי שירי)

אמנות אחזקת האופנוע

טאשה פז נמשכה תמיד לאופנועים. יש לה בלוג בנושא, היא כותבת למגזינים בחו”ל והיא גם הכינה כתבות לערוץ הספורט. וכאחת מהנשים הבודדות בארץ שעוסקות במוטוריקה, היא משתמשת בנשיות שלה כדי למשוך תשומת לב ולקדם את התחום

בועז רפאלי. “זה ההווה שלי" (צילום: בועז רפאלי)

“אני רואה את הדברים שמתחת לבלטות ומעבר לקיר”

הוא מצליח להיכנס לחורבות אטומות, מוצא מציאות בבתי קולנוע נטושים, בוחן כל פרט בבתי כנסת ישנים ומתעד את הכל במצלמה שהוא נושא איתו תמיד. באמצעות הסיפורים המורכבים של בני משפחתו מציג בועז רפאלי את סיפורה של חיפה (ועל הדרך הופך את ביתו למוזיאון היסטורי)

שי חמצני ונועה צלר. "כשהיינו בדרך לחתום על המסמכים הוא אמר משהו עם ‘ענייני דיומא’, ומאותו הרגע היה ברור שזה קפה דיומא” (צילום: חגית הורנשטיין)

ענייני דיומא

נועה צלר ושי חמצני נפגשו במקרה, וכשישבו לראשונה על כוס קפה נוצר הקליק שבעקבותיו הם הקימו את בית הקפה דיומא ואת חנות הצעצועים ילדותא הצמודה אליו. בחצי השנה שחלפה מאז הפכו שני העסקים מקום נטוש למרכז של מרכז הכרמל. ותתפלאו, אבל יש להם מילים טובות על עיריית חיפה

פדווה סרוג'י. "אני נוצרייה, ערבייה וישראלית, ולא משנה מה קודם למה" (צילום: בועז כהן)

“זאת פשוט מחיקת ההיסטוריה של המקום”

פדווה סרוג’י לא תשקוט עד שלשמה של שכונת עין הים יתווסף גם שמה הערבי – ואדי אל־ג’מאל. ועד שזה יקרה היא מבקרת את המגזר הערבי על האלימות, את הפוליטיקאים הערבים על הדו פרצופיות ואת עינת קליש רותם על ההתעלמות, ומייחלת ליום שבו יהיה בחיפה ראש עיר ערבי

ניבה אשד. "עשיתי לעצמי בית ספר לפיתוח שמיעה" (צילום: יואל לוי)

“אני רוצה לגרום לאנשים לשיר”

עולמה המוזיקלי של זמרת האופרה ניבה אשד כילדה היה רצוף השתקות, הן מצד הוריה והן מצד אחיה שפשוט רצו קצת שקט. את הזיקה למוזיקה היא קיבלה מאביה אלכס, שניגן בפסנתר והקים הרכב של רביעייה גברית ששרה א-קפלה והגיעה לחזרה פעם בשבוע בביתם שבשכונת רמות בירושלים. “אבי הביא לארץ את הזרם המוזיקלי הזה ופיתח את העניין”, […]

אננדה לב. "אל המצעים האלה הגעתי כי אני חושב שמגיע לנו ליהנות מזה” (צילום: שגיב גנון)

“אני מביא לאנשים חוויית שינה, כזו ששרים עליה”

אורן גולדברג היה אשף אינטרנט עוד בימים שלפני האייפון והאייפוד. בעקבות מסעות להודו הוא שינה את שמו לאננדה לב, החל בחיפוש רוחני, וגם כשמצא את עצמו הוא לא נטש את העולם הדיגיטלי. כעת הוא עוסק במסחר ברשת, ועל שמו רשומה מהפיכה – הפיכתם של מצעים מכותנה מצרית, שנחשבת לאיכותית בעולם, למוצר שווה לכל כיס

פרופ' סופיה מנשה. "אני רוצה שבספר שלי ימצאו ניצוץ של מה שאנטואן דה סנט אכזופרי כתב ב’הנסיך הקטן’" (צילום: חגית הורנשטיין)

“אולי מישהו יסתכל לשמים ויגלה את הכוכב של אחי”

סוריה, ארגנטינה וישראל. מסע מפרך, הקמת משפחה לתפארת ועלייה לארץ. חטיפה על ידי החונטה הצבאית, רצח ופוליטיקה. בספרה “מדמשק לבואנוס איירס: מסע משפחתי עלום” מציגה פרופ’ סופיה מנשה את סיפורה של משפחתה – סיפור חוצה יבשות שהוא במידה רבה גם סיפורו של העם היהודי

ג'קי רזון וארז יעקבי. "כל אחד מאיתנו בא מהמקום שלו, מהזון הפרטי שלו" (צילום: חגית הורנשטיין)

“לשנינו יש שורשים בולגריים, אז יאללה, נקרא למקום ‘הבולגרי’”

בתחילת השבוע נפתחה להרצה החמארה הבלקנית של ארז יעקבי וג’קי רזון שזכתה לשם הבולגרי. ויש להם חלוקה שוויונית – רזון יהיה אחראי על הקולינריה, על הבישולים ועל המשקאות, ויעקבי על ההווי. טעם של פעם

כנאפה. ומה הקשר לכוניפה? (צילום: רמי שלוש)

אין כמו הכנאפה של חיפה

עם ג’יבנה, גבינת עזים, גבינה מחלב בקר, מוצרלה, ברינזה או גבינה טבעונית, עם גלידה או בלי גלידה, עם צבע מאכל או בלי צבע מאכל, בוואדי ניסנאס, בשוק תלפיות, במושבה הגרמנית או במטבח בבית – טרנד הכנאפה שוטף את העיר

שרון שטיינבוק ויעל אברהמי. "כשזה קורה זה הכי מטריף, זה חלום שמתגשם” (צילום: חגית הורנשטיין)

“סיפור מוביל למנה וסיפור מוביל לטעימה הבאה”

אחרי שטיילו ב־60 מדינות, צברו אין ספור חוויות וטעמו כל מזון אפשרי, יעל אברהמי ושרון שטיינבוק חזרו לחיפה, התמקמו בבת גלים וייסדו את מיזם “שוק אנד קוק” – סיורים קולינריים וסדנאות בישול באווירה אחרת: “אצלנו יש משהו נוסטלגי, היסטורי, תרבותניקי כזה, של דברים שאנחנו אוהבים”

אלכס חזנוב. "היום טיפוס זה מיינסטרים, אבל לפני הנינג’ה זה לא היה כזה” (צילום: ניר קידר)

“הנינג’ה שינתה לי את החיים"

אלכס חזנוב, שזכה בסגנות בעונה הראשונה של “נינג’ה ישראל” והצטרף למחלקת הבולדרינג החדשה של אגודת מכבי חיפה, עושה הכל כדי להגיע לאולימפיאדת טוקיו. זה אומר 14 אימונים בשבוע – שעתיים בבוקר ושלוש שעות בערב – וגם ריצה, אירובי, פיזיותרפיה ופסיכולוג בצהריים. והוא בכלל “הכי טוב בלהפסיד בעולם”

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר