רשף לי-שי עמור עשתה לפני כחודש היסטוריה בשירותי הכבאות וההצלה כשהתמנתה לראש מדור מבצעים של תחנת חיפה – התחנה הגדולה בארץ – תפקיד שאשה לא שירתה בו מעולם. ריאיון עם צעירה פורצת דרך לרגל יום האשה הבין לאומי
עם רזומה שכולל לימודים בבית ספר יוקרתי בברצלונה, עבודה במסעדה של מלון במרוקו, התנסות ארוכה בקייטרינג ומקום משלו בעיר התחתית, השף ברונו אוליבה פתח את Next Door – פאב בעיר התחתית שמציע רק את מנת הדגל היפנית ראמן. לזה קוראים לוקאל פטריוטיות
לרגל 80 שנה להקמתה של אחוזת ילדים מספר מנהל הכפר יוסי סרגוסי על השינויים שעבר המקום לאורך השנים, על החלטה להתמקד יותר בילדים עם בעיות נפשיות-רגשיות מאשר בילדים עם בעיות התנהגות, על הסטיגמות, על ההישגים, וגם על הכישלונות. “כשאנחנו מצליחים”, הוא אומר, “זו הרגשה עילאית”
כאשר הזאר אל־קרא ויסמין חלבי פתחו את סושינא בדלית אל־כרמל, הן לא תיארו לעצמן שהמקום הקטן, שנפתח בהשקעה מינימלית, יהפוך לסיפור הצלחה מסחרר. ככה זה כשהסושי מקבל צורה של ג’אנק פוד
כמו כל ילד שנולד בברזיל, גם אדי שטוקגולד חלם על קריירה של כדורגלן. אבל החיים הובילו אותו לישראל, חמותו הציעה לו להתמקד בספרות, הוא בחר להתמקד בתספורות לגברים ופתח את הברברייה בעיר התחתית. ואפילו את הצעת הנישואים לאשתו הוא עשה על כיסא הספר
טאשה פז נמשכה תמיד לאופנועים. יש לה בלוג בנושא, היא כותבת למגזינים בחו”ל והיא גם הכינה כתבות לערוץ הספורט. וכאחת מהנשים הבודדות בארץ שעוסקות במוטוריקה, היא משתמשת בנשיות שלה כדי למשוך תשומת לב ולקדם את התחום
הוא מצליח להיכנס לחורבות אטומות, מוצא מציאות בבתי קולנוע נטושים, בוחן כל פרט בבתי כנסת ישנים ומתעד את הכל במצלמה שהוא נושא איתו תמיד. באמצעות הסיפורים המורכבים של בני משפחתו מציג בועז רפאלי את סיפורה של חיפה (ועל הדרך הופך את ביתו למוזיאון היסטורי)
נועה צלר ושי חמצני נפגשו במקרה, וכשישבו לראשונה על כוס קפה נוצר הקליק שבעקבותיו הם הקימו את בית הקפה דיומא ואת חנות הצעצועים ילדותא הצמודה אליו. בחצי השנה שחלפה מאז הפכו שני העסקים מקום נטוש למרכז של מרכז הכרמל. ותתפלאו, אבל יש להם מילים טובות על עיריית חיפה
פדווה סרוג’י לא תשקוט עד שלשמה של שכונת עין הים יתווסף גם שמה הערבי – ואדי אל־ג’מאל. ועד שזה יקרה היא מבקרת את המגזר הערבי על האלימות, את הפוליטיקאים הערבים על הדו פרצופיות ואת עינת קליש רותם על ההתעלמות, ומייחלת ליום שבו יהיה בחיפה ראש עיר ערבי
עולמה המוזיקלי של זמרת האופרה ניבה אשד כילדה היה רצוף השתקות, הן מצד הוריה והן מצד אחיה שפשוט רצו קצת שקט. את הזיקה למוזיקה היא קיבלה מאביה אלכס, שניגן בפסנתר והקים הרכב של רביעייה גברית ששרה א-קפלה והגיעה לחזרה פעם בשבוע בביתם שבשכונת רמות בירושלים. “אבי הביא לארץ את הזרם המוזיקלי הזה ופיתח את העניין”, […]
אורן גולדברג היה אשף אינטרנט עוד בימים שלפני האייפון והאייפוד. בעקבות מסעות להודו הוא שינה את שמו לאננדה לב, החל בחיפוש רוחני, וגם כשמצא את עצמו הוא לא נטש את העולם הדיגיטלי. כעת הוא עוסק במסחר ברשת, ועל שמו רשומה מהפיכה – הפיכתם של מצעים מכותנה מצרית, שנחשבת לאיכותית בעולם, למוצר שווה לכל כיס
סוריה, ארגנטינה וישראל. מסע מפרך, הקמת משפחה לתפארת ועלייה לארץ. חטיפה על ידי החונטה הצבאית, רצח ופוליטיקה. בספרה “מדמשק לבואנוס איירס: מסע משפחתי עלום” מציגה פרופ’ סופיה מנשה את סיפורה של משפחתה – סיפור חוצה יבשות שהוא במידה רבה גם סיפורו של העם היהודי
בתחילת השבוע נפתחה להרצה החמארה הבלקנית של ארז יעקבי וג’קי רזון שזכתה לשם הבולגרי. ויש להם חלוקה שוויונית – רזון יהיה אחראי על הקולינריה, על הבישולים ועל המשקאות, ויעקבי על ההווי. טעם של פעם
עם ג’יבנה, גבינת עזים, גבינה מחלב בקר, מוצרלה, ברינזה או גבינה טבעונית, עם גלידה או בלי גלידה, עם צבע מאכל או בלי צבע מאכל, בוואדי ניסנאס, בשוק תלפיות, במושבה הגרמנית או במטבח בבית – טרנד הכנאפה שוטף את העיר
אחרי שטיילו ב־60 מדינות, צברו אין ספור חוויות וטעמו כל מזון אפשרי, יעל אברהמי ושרון שטיינבוק חזרו לחיפה, התמקמו בבת גלים וייסדו את מיזם “שוק אנד קוק” – סיורים קולינריים וסדנאות בישול באווירה אחרת: “אצלנו יש משהו נוסטלגי, היסטורי, תרבותניקי כזה, של דברים שאנחנו אוהבים”
אלכס חזנוב, שזכה בסגנות בעונה הראשונה של “נינג’ה ישראל” והצטרף למחלקת הבולדרינג החדשה של אגודת מכבי חיפה, עושה הכל כדי להגיע לאולימפיאדת טוקיו. זה אומר 14 אימונים בשבוע – שעתיים בבוקר ושלוש שעות בערב – וגם ריצה, אירובי, פיזיותרפיה ופסיכולוג בצהריים. והוא בכלל “הכי טוב בלהפסיד בעולם”
למרואן אבו שקארה, האיש שעומד מאחורי ההצלחה של האטליז והמעדנייה המשפחתיים בוואדי ניסנאס ושהפך לאושיית אינסטגרם, יש מטרה – לשמח אנשים. הוא מאמין בצדק, נלחם על האמת שלו ומתרחק מפוליטיקה, אבל כשזה מגיע לכיס שלו, גם ראש העיר לא תצליח לעצור אותו
אדי פילבגר עלה לארץ מקישינב כשהיה בן 20 ועבד בעבודות דחק. אבל חוש עסקי מפותח ואומץ לקחת סיכונים הביאו אותו להקים ברוסיה חברת קוסמטיקה משגשגת, ובמקביל הוא חזר לאהבתו הישנה – האגרוף. כעת הוא מתגורר בדניה, נהנה מהחיים ומחפש הזדמנויות לעשות עוד קצת כסף
