"אלמלא הפנימייה, הייתי היום מגדולי העבריינים"

נתוני הפתיחה של מוני קומט כילד בבת גלים לא היו מזהירים. כבן לאב נרקומן ולאם שספגה אלימות ללא הפסקה, המסלול שלו די הוכתב מראש והוא הלך למקום לא טוב. אמנם האב מעולם לא הזריק לעיני ילדיו, "שזו איזו נקודת אור בכל החושך הזה", אומר קומט, "אבל ידעתי שהוא נרקומן. הוא היה יוצא, נכנס, שטויות, בלגנים, הרבה חרא ראינו בחיים. מגיל קטן חווינו משטרות, סרטים שילדים לא צריכים לחוות. בתור ילד הייתי מקבל המון הבטחות, ואני לא שוכח אותן עד היום. למדתי מזה המון, ולילדים שלי אני לא מבטיח דבר שאיני יכול לקיים. אני עוד מעט בן 37, ועד היום אני מחכה שההבטחות האלה יקוימו. אני זוכר כל הבטחה לא ממומשת, אבל זה לא נורא, זה בקטנה".

כשהוא אומר "בקטנה", הוא מתכוון בהשוואה לאימו שסבלה יותר מכולם מהתפרצויות הזעם של האב האלים. למעשה היא ספגה הכל. היא עבדה במשק בית, ובקיץ שלושת הילדים היו מצטרפים אליה, וזו הייתה קייטנה עבורם. בעוד האם הייתה מנקה את בתי העשירים בשכונת היוקרה דניה, הילדים היו משתכשכים בבריכות השחייה הפרטיות, מאושרים מרגעי הנחת. הוא מעיד על עצמו שהיה תלמיד בעייתי, כזה שעושה צרות והולך מכות, כשהמפנה הגיע בכיתה ט', כשנשלח לפנימייה ששינתה את חייו.

הפנימייה במכמורת

"שלחו אותי לפנימיית 'מבואות ים' במכמורת, וזה היה היה רגע המפנה של חיי", הוא מספר ועיניו בורקות, "מהיום הראשון ראיתי שיש עוד אנשים עם בעיות ושאפשר גם אחרת. בפנימייה אשכרה חינכו אותי, הייתי מפקד על כיתה, סיימתי י"ג-י"ד כהנדסאי חשמל. אורח החיים שלי השתנה מקצה לקצה. כשהייתי מגיע בשבתות למשפחה, כל החברים שלי מהשכונה היו עסוקים בפריצות ובגניבות, ואני התרחקתי".

ואם לא היית נשלח לפנימייה?

"אני מאמין שהייתי היום מגדולי העבריינים, כי הרבה עבריינים, שיצאו מהשכונה שלי, קיבלו ממני מכות. אני מאושר מהחשיבה שלי, ואני לא יודע איך היה לי החוזק הזה לא להיגרר. הפריצה הראשונה שעשינו הייתה לבוטקה של השומר ברמב"ם. היינו 15 ילדים, ובאותו היום אמרתי לעצמי שזה לא מתאים לי להסתובב עם החברים האלה, ומצאתי לי חברים אחרים. בגיל מסוים, כשאתה מסתובב עם ילדים צעירים ממך, מסתכלים עליך שונה, אפילו עקום. אני החלטתי לקחת את הילדים הצעירים האלה בשכונה ולהפנות אותם למקום טוב".

זו הזדמנות נהדרת לשנות את הסטיגמה שיש על פנימיות.

"בזכות הפנימייה יש לי חברים מכל הארץ, כולם יצאו מוצלחים, כולם שומרים על קשר. מגיל קטן לימדו אותנו לנקות כל בוקר את החדר, לשטוף את הרצפה. המשטר היה קשוח, אבל זה חינוך אחר. וואלה, גם את הילדים שלי הייתי שולח לפנימייה. אני ברחתי לשם בגלל כאב הראש בבית, אבל זה חינך אותי לעצמאות בחיים, לימד אותי להעריך את מה שנותנים לי, לימד אותי מה זה מוסר עבודה. תמיד לקחתי את הטוב מאנשים שהצליחו. יש לי בן דוד שהיה בפנימיית 'קציני ים' בעכו ואהבתי לחקות אותו. ראיתי כמה הוא מצליח ואמרתי לעצמי שככה אני רוצה להיות, לשם אני רוצה לשאוף. אף פעם לא אהבתי את הקטע של העבריינים, 'לעשות כסף קל'. אין כסף קל. מגיל 14 עבדתי בכל זמן פנוי שהיה לי. עבדתי במשך 12 שנים במסעדת 'מסעדג' בבת גלים. הייתי שם מלצר, פיקולו, הכל עשיתי במסעדה הזו. הבעלים ארז ואלי שטרית חינכו אותי טוב מאוד להמשך החיים. העניקו לי ערכים, לימדו אותי על מוסר עבודה ולהתעסק רק בדברים חיובים".

לאחר גירושי הוריו, קומט מיעט לשמור על קשר עם אביו, אבל עד גיל 28 הוא אפילו מימן אותו. כשהכיר את לירז, מי שלימים תהפוך להיות אשתו, הפסיק לתת לו כסף, אבל הסכים לשלם עבור מזון ומקום לינה. אימו נישאה מחדש לעובד חברת החשמל ופתחה בשוק הפשפשים בחיפה את החנות "בון-בון" לריהוט עתיק שהיא מייבאת מאנגליה. בהשפעת אימו ובעלה, שדחפו אותו למצוא מקום עבודה מסודר, הוא עבד חמש שנים בחברת החשמל, ובעשור האחרון הוא עובד ברכבת ישראל כחשמלאי קטרים.

"החיפאים, שאני מת עליהם, רוצים להיות חצות במיטות". מוני קומט (צילום: חגית הורנשטיין)

עם אימא בחנות

בשבתות הוא היה מגיע לחנות של אימו, לדבריו, כדי להתחיל עם בחורות. הכרמליסטיות היו מגיעות לרכוש בגדי וינטג' והוא היה מחמיא להן על הבחירות ועל טעמן המשובח. מפה לשם, הוא הציע לאימו לפתוח דוכן של בגדי יד שנייה מול חנותה, וכך במשך שנתיים השלים הכנסה.

"הלך לי טוב", הוא נזכר, "הייתי עושה קופות טובות. בחורות היו מגיעות במרצדס חדשה ובסוף קונות חולצה ב-60 שקלים. הייתי נגנב. לא הבנתי בכלל מה זה וינטג' ועד כמה זה מבוקש. אגב, ככה גם הכרתי את אשתי. יום אחד ראיתי שאמא שלי מוכרת לסוחרים בשוק קופסאות עם קרקיש".

מה זה קרקיש?

"כל מיני דברים קטנים מפורצלנים – בובות, צלחות, ספלים, שהייתה מייבאת מאנגליה. היא הייתה מוכרת להם איזה 20-10 קרטונים ב-2000 שקל והם הם היו עושים מה-2000 האלה 8000 ו-10,000 שקלים. את הקרקיש הם היו מוכרים בחוץ, על שמיכה פרושה על המדרכה או על שולחן. שאלתי את אימא למה היא מוכרת להם כל כך בזול, והיא ענתה לי שהיא לא יכולה לעמוד בחוץ ולמכור מיניאטורות. היא בדיוק עברה לחנות שבה היא נמצאת כיום".

אז התחלת למכור קרקיש?

"ברור. הייתי פורש מחוץ לחנות 13 שולחנות. היה לוקח לי ולפועל נוסף לפזר את כל הסחורה כשלוש שעות. לא הבנתי בעתיקות, אבל הייתי מוכר יפה. בהתחלה, כשעוד לא הבנתי כלום, הייתי מוכר ב-20 שקלים משהו ששווה 200, אבל בהמשך העליתי מחירים. לאימא שלי לא היה זמן להתעסק בזה, אז לא הייתה ברירה, ולאט-לאט נכנסתי לזה. התחלתי מהבסיס, ללמוד לקרוא חותמות, להבין מה זה אומר, מה שווה הרבה ומה לא. נכנסתי לעולם העתיקות והתחלתי לעשות כסף. כמובן, שבכל הזמן הזה עבדתי בעבודה אחרת. כשהתחלתי לצאת עם לירז, הכנסתי אותה לעניינים. אמרתי לה שאפתח חנות, אני אביא את הסחורה, והיא תמכור. כך בעצם התחלנו לפני שמונה שנים כשפתחנו את 'בון בון וינטג'".

אילו דברים מכרתם?

"לא רציתי להביא דברים כמו שאימא שלי מכרה, רציתי משהו אחר, אז הבאתי רהיטים בסגנון 'שאבי-שיק', בסגנון של גבריאלה רובין מהחנות 'מפעם', שהייתה מולי. הפסקתי להתעסק עם זה אחרי שנתיים, כי ראיתי שזה הרבה בולשיט".

למה בולשיט?

"שאבי-שיק זה לקחת רהיט ישן ולצבוע אותו. אני לא אהבתי. אני אוהב לקחת משהו אותנטי שנשאר אורגינל. גם ראיתי שגבריאלה מוכרת ואני לא מצליח למכור. בסופו של דבר הייתי מוכר לה את הרהיטים שהיו תקועים אצלי בחנות חצי שנה, והיא הייתה מעיפה אותם בשנייה. אז קודם כל מגיע לגבריאלה שאפו, מבחינתי היא הסוחרת הכי טובה בשוק, היא יודעת לעבוד כמו שצריך. החלום שלי לעבוד כמוה, עם פרסום טוב, דיבור טוב עם אנשים. אני פחות התחברתי לסגנון, בדיוק כפי שפחות התחברתי לסגנון שאימא שלי מוכרת. ניסיתי במשך שנה, וזה לא זה".

אז מה הסגנון שלך?

"שנות ה-60 עד שנות ה-80, ריהוט דניש מדנמרק, ריהוט ישראלי מאותה תקופה כמו 'שמרת הזורע', כי שם אין משחקים. זה ריהוט מעץ טיק מלא או פורניר טיק, שעוצב על ידי טובי המעצבים. אני משתדל לקנות במחיר סביר ולהתחשב בלקוח שיהיה לו קל בכיס; שגם אם הוא ירצה למכור את הפריט לצד שלישי, הוא יצליח אפילו להתפרנס. חוץ מזה, בגלל שאני גם מסגר במקצועי, אני אוהב ברזל. אני אוהב סדנים, מלחציים, נפחים. יש קבוצה בפייסבוק בשם 'נפחים מתחילים', ששם יודעים שיש לי דברים במחירים הוגנים. אני לא מתעסק רק בריהוט, אלא בדברים ישנים בכלל, מחרשות של פעם, מקדחות שאני עושה מהן דברים אחרים. נכנסתי גם לתחום של הרמקולים. רמקולים וינטג'. היום אנשים מאוד מעריכים את הצליל של פעם. היום אני לומד להעריך את העתיקות, וזה ההבדל ביני לבין אימא שלי. אם יש שריטה חס וחלילה ברהיט, וואי-וואי. זה צריך להיות מושלם. אנשי הווינטג' קונים כיסא ומעריכים את העובדה שמישהו ישב עליו לפניהם. יותר קל לי לדבר איתם, מאשר הקהל של הוויקטוריאני".

אתה עובד הרבה עם הידיים.

"אבי לימד אותי לעבוד עם הידיים, לכן הלכתי ללמוד גם מסגרות. בכל דבר אני מנסה להפיח חיים, בדיוק כמו השולחנות האלה מתריסים ישנים, או החלונות הישנים על הקירות, שהחלפתי להם את הזגוגיות במראות ובזכוכית סבתא. כשאני מוצא משהו ישן, אני בוחר אם לתת לו טוויסט שיהיה שמיש, או להשאיר אותו ככה כמו שהוא, שזה גם כיף. עד היום, בכל בוקר כשאני מגיע לחנות, אני לובש בגדי עבודה ומתחיל לעבוד, לייצר משהו. אל תיתנו לי להתעסק בחשבונות, תנו לי לבנות, לשפץ, לסדר, זו האהבה שלי".

"אנשים צמאים לכזה מקום". "בון בון וינטג'" (צילום: חגית הורנשטיין)

בית קפה בחזית החנות

בשנה האחרונה היה קומט בחל"ת מהרכבת, וממש השבוע הוא חוזר לקטרים. השנה הזו, על אף הקשיים, כי הוא ואשתו מתפרנסים למעשה מאותה החנות, עשתה לו חשק ליותר. יש סוחרים בשוק שפתחו במקביל אליו, ומדי פעם הם שואלים אם כבר עזב את העבודה העיקרית, כדי להתרכז בעבודה שתופסת את המקום הראשון בליבו.

"תמיד הם אומרים לי שרק כשאהיה 100 אחוז בחנות, אראה את ההצלחה. עכשיו, לאחר שנה של חל"ת, אני יכול לומר את האמת. זה היה קשה, אבל אני חי את זה. כשאני פה אני מתמלא כולי. כשעובר טנדר, אני קולט אותו בזווית העין ויודע מה אני לוקח וגם למי אני מוכר. הכיף פה זה כשאתה קונה פריט, ובא אדם שמעריך את הטעם שלך. זה בעצם היופי וזה גם הקושי פה, כי למלא את החנות בקונטיינר מאנגליה זו לא בעיה. הקטע הוא לבחור את הפריטים ולדעת לאן בדיוק הם יילכו. אני מאוד אוהב את זה, המסחר מאוד כיפי, מאוד ממלא אותי".

וכשתחזור למשרה שלך ברכבת?

"כשאני ברכבת לירז נמצאת פה. ככה כבר חמש שנים. אני מגיע לכאן בסופי שבוע. נכון, היא עסוקה גם עם הילדים ועדיין לא חיה את עניין המסחר כמוני, אבל היא תלמד. היא אוהבת את החנות ואת העבודה".

בשנה וחצי האחרונות, קומט לקח על עצמו משימה לא פשוטה והיא לפתח את השוק, להפוך אותו לאטרקטיבי ולהחיות בו את חיי הלילה. את החלק הקדמי של החנות הוא הפך לבית קפה, כשהבין את הצורך של הלקוחות שמגיעים מחוץ לעיר, בעיקר בשבתות, ואין להם מקום, שבו הם יכולים לשבת ולשתות. בימי חמישי בערב, המקום שלו הופך לבר עם במה להופעות, אך לצערו, העניין לא מצליח לתפוס.

"בשבתות בית הקפה תוסס יותר מהחנות, כי אנשים צמאים לכזה מקום. אבל מה שמאוד כואב לי שהם לא חיפאים. אלו אנשים שמגיעים מתל אביב, שרגילים לבתי קפה בשוק הפשפשים ביפו. הם מגיעים לפה בשבת, ואין פה שום דבר לאכול, מלבד החומוס של 'אבו מארון' שאני לא מזלזל בו לרגע. אבל זה מה שיש בכל השוק לאכול. אני מחכה לרגע הזה שיגיע לכאן איזה שף ויפתח מסעדה כמו שצריך. חייבים לעשות משהו כדי לקדם את השוק הזה. נמאס לי להגיד שאנחנו צריכים להיות כמו יפו, כי אנחנו הרבה יותר טובים מיפו. 90 אחוז מהסחורה שלהם מגיעה מחיפה, מכאן. בחיפה יש את הסחורה הכי טובה בארץ, ופה, הקודקודים למעלה לא מבינים את זה. שצריך להעיר את המקום, לגרום ליזמים לפתוח מסעדות ובתי קפה. אני בעד שיפתחו עוד 10 בתי קפה, שתהיה תנועה, שיהיה באזז. שמי שבא לו להסתובב בשוק ובא לו לאכול משהו, לא צריך להיכנס לאוטו ולנסוע לוואדי, לכרמל או לעיר התחתית. חייבים שפה יהיה לו הכל".

הייתה תקופה שפתחתם את החנויות בערבי רביעי. למה הפסקתם?

"ניסינו כמה פעמים לפתוח כאן ברביעי בערב באופן קבוע. בהתחלה פתחו איזה שמונה-תשעה סוחרים, אבל מכיוון שלא הגיעו אנשים, כי העירייה לא עזרה בפרסום, זה דעך. כל כך מרגיז אותי שהעירייה עוזרת לעסקים ברחוב הנמל, הרי בנמל כבר אש, הוא תוסס. תעבירו את תקציבי הפרסום שלכם לפה, אלינו. תלפיות תוסס אש, כל מה שפותחים, כולם רצים לשם. שאפו מה שעשו שם, ממש, אבל תתחילו להזיז ולהניע לכיוון שלנו. התחלתם בתלפיות, עברתם לנמל ומה נשאר? אנחנו. זה משולש שחייב לקרות. אני לא מצליח להבין למה זה לא נתפס אצל ראשי העירייה או אצל האנשים שעוסקים בתרבות. אף אחד לא מעיר את השוק, ועד שכבר אנחנו רוצים לעשות משהו באופן עצמאי, זה שאחראי על הבסטות בימי שבת, לא מאפשר לנו שום התארגנות פרטית. אז שהעירייה תפיק משהו. אל תחפשו תירוץ למה לא לעשות".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מה היית רוצה שהעירייה תעשה?

"דבר ראשון, שישימו שלטי הכוונה, שיקדמו לנו את המקום, שיעודדו אנשים להגיע. שימו בהדר, שימו בנמל, כדי שאנשים שמגיעים לשם, יידעו שיש פה שוק מטורף, שוק הפשפשים היחיד בארץ. ברגע שזה לא מגיע מהעירייה, זה קשה. אנחנו לא יכולים לקדם את עצמנו, כל אחד פה חושב על עצמו, ולא חושב על הכלל. אנחנו צריכים עזרה בפרסום. אפילו שיגידו לנו, 'תנו משהו, אנחנו ניתן בתמורה', זו כבר עזרה. תעשו אצלנו הופעות, תעשו משהו. בערב אין פה תנועה בכלל, אין בעיות חנייה, אז מה הבעיה? ללקוחות אין מספיק ידע על השוק, המון שואלים אותי אם הוא פתוח רק בשבת, ולמה לא באמצע השבוע. הם לא יודעים שיש חנויות שפתוחות במהלך השבוע".

העירייה יותר מבטלת הופעות מאשר מארגנת.

"עשו פה אמפי, השקיעו מיליונים. גננים מטפחים אותו, אבל אף אחד לא עושה פה משהו. למה? פעם אחת, בקורונה, הקרינו סרט, כשאי אפשר היה להיכנס לבתי קולנוע. אבל עכשיו כבר מותר לעשות אירועים בחוץ, אז למה אתם מחכים? שיירד גשם וממילא אי אפשר יהיה לעשות כלום. זה ממש כואב לי. הצבתם בעיר התחתית ספסלים, שמתם שולחנות, למה פה לא? ביפו עשו לסוחרים גגונים, כדי להגן עליהם מפני השמש והגשם. אני שונא להגיד כל פעם 'כמו ביפו', אבל למה לא לאפשר להם להתנהל באופן נורמלי גם בחורף? הבנתי שהוציאו אישורים לעשות גגונים וצלונים, אבל ב'מאני טיים' אין כלום".

גם אתה מנסה הרבה זמן להרים פה עם הופעות ולא מצליח.

"אני מנסה עכשיו להפעיל את ימי חמישי. כשפתחתי את המקום גם בימי רביעי להופעות, ראיתי שאין מספיק תנועה ושזה גוזל ממני המון זמן, אז עברתי רק לימי חמישי. פעם במה פתוחה, פעם אלקטרוני, פעם מסיבת רגאיי. אני מנסה לקלוע להרבה קהלים, לירות לכל הכיוונים. אבל החיפאים, שאני מת עליהם, הם כל כך מקובעים. אנשים רוצים בחצות וחצי להיות במיטות. בחודשים האחרונים אני רואה שיש הרבה קהל תל אביבי צעיר שעבר לגור בחיפה. אבל איפה הוא? מה? באתם להירדם פה?".

אולי המאמץ לא שווה?

"לפני כמה זמן הייתה כאן הופעה של חבר'ה צעירים שעושים ראפ ישראלי. המצחיק שהם שני חיפאים שעובדים בתל אביב והם מילאו לי את המקום. היה מפוצץ, אבל כל האנשים שהגיעו היו מחוץ לעיר. מה שכואב זה שאתה מביא משהו טוב, שהוא חיפאי במקור, וכל הקהל מגיע מאזור המרכז. הבאתי זוג אף הוא מאזור המרכז, שהביאו את הקהל שלהם, מתל אביב, ירושלים ונתניה. הם התלהבו מהמקום, אבל הם לא יבואו שוב. הם לא יעשו את הנסיעה הזו בימי חמישי, אם זה לא להופעה של חברים שלהם. אני מנסה לעשות דברים כיפיים, שמושכים קהל, ובסוף מגיעים שבעה אנשים שזה כלום, זה כואב. וואלה יש לי חלל ענק, אני יכול לעשות פה ערבי מוזיקה בווליום גבוה, בלי שכנים מסביב, בלי בעיית חנייה. יש מה שצריך, כולל תאורה והגברה, בדיוק כמו בספר, אבל החיפאים לא רוצים להבין את זה. הם לא רוצים להבין שיש עוד מקום בחיפה, שיש בו את כל התנאים".

"בשבתות בית הקפה תוסס יותר מהחנות". "בון בון וינטג'" (צילום: חגית הורנשטיין)

רצית לפתוח פה מסעדה. למה זה מתעכב?

"הדבר הבא שאני רוצה לעשות פה זה הקטע של האוכל. העיכובים הם כי כל פעם היה צריך מדידות אחרות. כבר סיימתי כמעט הכל, השבוע אני מאמין שאגיש בקשה לעירייה. יכולתי לעבוד גם ללא אישורים, אבל אני לא כזה, אני לא אעשה משהו אסור. אני לא אוהב בעיות, לא מחפש בעיות, אני אוהב לעשות הכל כמו שצריך. החלום שלי שיהיה כאן ברז בירה, שאנשים ישתו כמו שצריך מהחבית. אני מאמין שזה מה שחייב לקרות כאן. אני מאמין שאם יחבור אליי מישהו, יהיה לי יותר קל. הלוואי והיה חובר אליי איזה שף, כי היינו יכולים להרים את המקום שיהיה אש. יש פה נקודה שיכולה רק להתפתח, וזה יכול רק לקדם את כל השוק. נכון דריסת הרגל לא קלה, ואני צריך להיות הראשון, בדיוק כמו אילן פרון בתלפיות".

גם שם לא היה קל.

"אני רואה את השינוי שחל בתלפיות וזה כיף וסבבה, אבל יאללה, הגיע הזמן שתעשו גם פה תזוזה. יש לכם הכל פה, תשקיעו טיפה מאמץ, תצאו מהקופסה, תקדמו את העסקים. הרבה אומרים לי שהם היו מתים לפתוח ברביעי בלילה כמו שכבר עשינו, אבל הם יודעים מראש שלא יגיעו אנשים, כי לא יהיה פרסום, כי האמצעים שלנו מוגבלים. אני בא לפה בערב, מנסה להעיר את הרחוב, מנסה לפרסם בכל מדיה אפשרית, מנסה לקדם את השוק, לא רק בשבילי, כי אני מאמין במקום. אני רואה את השינוי שחל פה באזור לעומת לפני חמש שנים, שהיו מסתובבים פה נרקומנים והיה מפחיד להסתובב בלילה. היום ממש אפשר להסתובב כאן חופשי. משקיעים שבאים להתעניין שואלים אותי מתי יתפתח השוק ואני תמיד עונה בעוד שש שנים, כי אני לא יכול להגיד משהו אחר. זה באסה, זה לוקח כל כך לאט, ורק העירייה תצליח לקדם. בכל מקום בעולם שוק פשפשים נחשב לאטרקציה".

מפתה אותך לעזוב את הרכבת?

"מפתה אותי, אבל אני עדיין לא במקום הזה מבחינה כלכלית. יש לי ארבעה ילדים קטנים, והרכבת נותנת לי את הפרנסה. פה יש לי כיף ופרנסה, אבל יכול לקרות מצב ששבוע שלם לא מכרתי כלום, כשהחשבונות ימשיכו להגיע, ואז לשבור את הראש מאיפה להביא כסף לשלם, זה מטריד. יש משהו שמאוד אהבתי בשנה האחרונה. לפעמים הכסף מגיע אליך, ואתה שואל מאיפה? למדתי שכשאני מגיע בכל בוקר לחנות, אני משתדל לקנות ממישהו משהו. גם אם אלה יהיו 100 השקלים האחרונים שלי, אתן אותם למישהו, כי תמיד אקבל בחזרה ויותר. תמיד תהיה עם וייבים ואנרגיות טובות, תכבד את הקולגות שלך, יהיה לך טוב. לפעמים אני משלם יותר ממה שדרשו ממני, כי אני יודע שיש לי מספיק בשביל לשחק, כי זה פריט שיימכר טוב".

אתה סוג של פילנתרופ.

"זה שאני נותן מחיר הוגן ועושה הכל כמו שצריך, זה משתלם בסוף, כי הם חוזרים אליך. אז הרווחתי 100 שקלים פחות, אבל הבן אדם יצא מרוצה. אם זה הקליינט שמכרתי לו, או הסוחר שקניתי ממנו. זה עושה אותי מאושר ושמח".

אתה מסתפק במועט.

"החלום שלי זה עוד ברים, מסעדות ובתי קפה. אני בינתיים מחזיק פה בשיניים. אני חוזר לעבודה שלי, עד שאוכל יום אחד להגיד 'תודה רבה, רכבת ישראל, אהבתי, אבל אני עוזב'. הייתי עכשיו שנה בלי משכורת, בלי פרמיות והטבות והסתדרתי".

העירייה: "מברכים על כל יוזמה"

מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "העירייה מברכת על כל יוזמה של בעלי עסקים בעיר, ואלו מוזמנים לפנות לאגף לרישוי וקידום עסקים, שדלתו פתוחה בפניהם תמיד.

"אשר לאירועים עירוניים, הרי שבשנת הקורונה לא ניתן היה לקיים אירועים המוניים, ואולם עם שינוי ההנחיות יוזמת העירייה מגוון פעילויות, ובמסגרת זו נערכת העירייה לקיום אירועים גם באמפי הסמוך לשוק הפשפשים, שבו מתבצעות בימים אלה עבודות גינון, בין היתר, לקראת האירועים.

"במקביל, העירייה החלה בביצוע עבודות תחזוקה, תיקון ליקויי בטיחות ושדרוג מתחם השוק, במסגרתן נבחנים בין היתר פתרונות הצללה של המתחם בשיתוף מחלקת השימור העירונית. בתוך כך, הציבה העירייה במקום שולחנות קק"ל ובמקביל פועלת העירייה להצבתם של פודטראקס שיוסיפו עניין וצבע למתחם כולו".