קריאתו של נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו סם בן שטרית לרשויות המקומיות לבטל השנה את חגיגות המימונה ההמוניות בפארקים לנוכח המלחמה, העלתה שוב לסדר היום הציבורי את הדילמה הערכית-מוסרית שכולנו מתחבטים בה מאז 7 באוקטובר: האם לקיים אירועים במרחב הציבורי או להזדהות עם החטופים, עם בני משפחותיהם ועם זכר הנופלים?
השאלה הגדולה הזו מתגלגלת כמו תפוח אדמה לוהט ועולה מעת לעת סביב לוח השנה והמועדים שבו. רק לפני שבועות אחדים עסקנו שוב בשאלה הזו סביב קיום העדלאידע המסורתית בערים רבות ברחבי הארץ. כעת אנו מתקרבים אל המימונה – החג הצבעוני, הססגוני והטעים שכולנו אוהבים לאהוב – והדילמות עולות שוב: האם לערוך אירוע גדול בפארקים כמיטב המסורת או להסתפק במפגש מצומצם בחיק המשפחה? האם לקיים אירועי שמחה וריקודים המוניים או להסתפק במפגש סולידי עם חברים?
טיעונים משכנעים ומנומקים יש לשני הצדדים. קיימת גם העמדה שגורסת שאפשר פשוט לעשות משהו באמצע, בין לבין. מצד אחד לא לוותר על האירוע, ומצד שני שלא יהיה נוצץ מידי. ללכת עם להרגיש בלי.
המלחמה הזו תיחרת בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל כאחד מהאסונות הגדולים שידענו. רק השבוע הציג דובר צה"ל את נתוני המלחמה לציון חצי שנה למערכה, והמספרים הם קשים וכואבים: 600 חללים, יותר מ-3,000 פצועים, עשרות אלפי משפחות עקורות ומפונות מבתיהם מצפון ומדרום כאשר איש לא יודע לומר מתי יחזרו לבתיהם. וכמובן 133 חטופות וחטופים בשבי חמאס, ללא בדל של מידע על גורלם. כל זה לצד הנזקים העקיפים של המלחמה, ובעיקר הפגיעה הקשה בכלכלה ובעסקים – מנוע הצמיחה של הפריפריה בצפון ובדרום.
רוצים להישאר מעודכנים?
עת לבכות ועת לשחוק, עת לספוד ועת לרקוד, כך אמר החכם באדם. יותר מ-45 שנים היתה לפדרציה העולמית של יהדות מרוקו הזכות להנחיל ולהוביל את המימונה לבתים רבים בישראל. מדן ועד אילת נערכו ברבות השנים אירועי מימונה מרכזיים בפארקים ובחורשות, במתנ"סים ובאולמות התרבות, עם מיטב אמני ישראל, עם ראשי המדינה ועם פוליטיקאים שנהרו להתכבד במופלטה ובמתוקים. במהרה הפכה המימונה מחג של יוצאי צפון אפריקה לחג לאומי של כל בית ישראל.
יהדות מרוקו יודעת להביע הזדהות, אמפתיה וסולידריות חברתית. כעת צו השעה מחייב אותנו להוריד את מפלס החגיגות ולהתכנס יותר אל חיק המשפחה והחברים באירועים צנועים ורגועים שיכולים לעבור בגרון של כולם.
בדילמה הערכית-מוסרית הזו, העמדה צריכה להיות ברורה מאוד: את חגיגות המימונה ההמוניות השנה יש לבטל. לא עת שחוק היא. אי אפשר להישאר אדישים לכאב, לצער ולסבל שעובר על משפחות החללים והחטופים ועל התושבים שנעקרו מבתיהם. הקריאה של בן שטרית היא חשובה גם בניסיון לאחות את הקרע שנוצר בעם סביב המלחמה. ההפגנות ברחובות על סוגיית שחרור החטופים ועל חוק הגיוס לחרדים רק מרחיבות עוד את הפילוג בעם. אם קריאה זו של נשיא הפדרציה תיפול על אוזניים קשובות ונצליח לתרום ולו במעט לאיחוי הקרע – דיינו.
השנה ניקח פסק זמן מהמימונה ונתכנס לאירועים מצומצמים כשבלבנו החטופים, המשפחות היקרות והחללים שנפלו. בשש אחרי המלחמה נחזור להפקות הגדולות.
* הכותב הוא דובר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
