נוסטלגיה חיפאית

טורניר אליפות בית הספר אהוד בכדורגל היה עבורנו יותר חשוב מהמונדיאל, בעיקר כשמלכת הכיתה צפתה במשחקים. פגישה מקרית עם שותפי להתקפה של נבחרת כיתה ה'2 הזכירה לי נשכחות

עד היום אני שותה בבית פטל עם סודה, אבל דבר לא ישתווה לכוס הזכוכית עם המשקה הנפלא מול תחנת המוניות לטירת כרמל, לכוס החד פעמית של האננס המוגז בפלאפל אוריון או למיץ הממותק שהיינו קונים בג'ריקן ברחוב הנמל

החופש הגדול של פעם לא כלל סאמר סקול, קייטנת גלישה, חופשה בתאילנד או צימר בצפון. הוא כן כלל בולבול הקבולבול, שיעור אנגלית עם סוזי מילר ואין סוף שעות גלשה – אבל לא במסכים אלא על סקייטבורד. לא בטוח שהילדים של היום נהנים יותר

בשנות ה-90, בלי GPS, ווייז וטלפונים ניידים, השלמתי הכנסה כשליח של פיצה פירנצה ברמת ספיר עם הפורד פיאסטה החבוטה שלי. וכך: בבוקר הייתי נפגש עם שרים, ובערך חוטף צעקות מילדים עצבניים

היו צבעוניות והיו שקופות, היו עם פסים והיו חלקות, היו מזכוכית והיו מחרסינה. היינו אוספים אותן, משחקים איתן, מפסידים אותן ומרוויחים בחזרה. ובזמן שבכל הארץ קראו להן גולות, אנחנו קראנו להן בלורות

כשהיינו ילדים בנינו כמעט הכל בעצמנו, אבל פסגת היצירה שלנו היו העגלות, שאיתן דהרנו במורדות הכרמל. מאיתור הקרשים והחבלים ועד האתגר הקשה ביותר – להשיג קוגלגרים

פעם היינו שותים מים מהברז. פעם היינו נכנסים לחצרות של בתים כדי לשתות מהצינור. פעם לא חלמנו שיום אחד נקנה מים מינרליים בבקבוקים. וגם: תשובה לשאלה – האם יש בכלל הבדל?

אין כמעט סיפור נוסטלגיה שבו אני לא מזכיר את המכולת של גנץ. היא היתה הלב הפועם של השכונה, המקום שאליו הלכנו שלוש פעמים ביום וההורים שילמו פעם בחודש. אז גם לאחים גנץ מגיעות 15 דקות תהילה שהם לא זכו לה בחייהם

את רוב שנות ילדותי, וגם חלק גדול משנות נעוריי, העברתי בחורשת הפרסה. אחרי שהדחפורים סיימו את עבודתם, כמעט את כל החורשה המיתולוגית נמחקה. עכשיו בקושי נשארו עצים, וכבר לא תראו ילדים משחקים שם

לא היה בעולם שסק מתוק מזה שבחצרות אחוזה, הסברס שנקטף עם מקל וקופסת שימורים ריקה – טעמו היה גן עדן, ואף סופר לא מכר קופסאות עם גרעיני רימון. פעם לפירות היתה נשמה, היום רק צורה

למה סיימתי עם תעודת בגרות משעממת? למה הקמתי להקה למרות שפרשתי מנגינה בכינור? איך היא התפרקה בגלל מלחמת לבנון? ולמה בהרבה בתים היו סכינים עם סימני ליבון באש? הרבה שאלות – ולא מספיק תשובות

מדרכות, עמודו, סטנגה, מחניים וחיובים היו המשחקים ששיחקנו עם כדור, ובכל בית היה משאבת אוויר, מדבקות ודבק לתיקון פנימיות במקרה של פנצ'ר. והילדים של ימינו? הם משחקים בכדור רק בפלייסטיישן

בחודש פברואר 2023 הלך לעולמו יוסף מוגרבי, שהיה מוכר כאחד מאושיות חיי הלילה של חיפה בשנות ה-90 וכאחד מהבליינים הראשונים מהמגזר הערבי בחיפה, והפך לאהוב גם בקרב קהל הבליינים היהודי. הכבד שלו, שספג כמויות גדולות מדי של אלכוהול, קרס. הבשורה הקשה על מותו החזירה אותי לתקופה הפרועה של שנות ה-90, של שווארמה לילית עם המון […]

העשור המטורף של שנות ה-90 על הגג ברחוב רש"י, עם אשה בת 18, אינספור צמחים ועצים, וחברים שבאים כל יום לשתות. וגם: איך יום אחד נצבעו מכסי הביוב בעיר בוורוד?

בלי כיבוד, בלי מוזיקה, בלי הפקה ועם 100 אחוז התייצבות הרמנו ערבי כיתה עם שירים ועם משחקי חברה, כאשר רגע השיא היה אמת או חובה. ומה הקשר ללהקות אבבא ובוני אם?

איך הגיע שתיין מפאב הסבתא עד לגמר אליפות צה"ל בשחמט, למה צעיר חיפאי ממצ"ח שבקושי ידע את החוקים התנדב להיות בשר התותחים של האליפות, וכמה עצוב שילדים היום לא יודעים מה זה הצרחה ומט סנדלרים

מקפיצים טקילה עם ספרייט, שותים וודקה שכלואה בתוך כוס בירה, מוסיפים טובסקו לביר באסטר הנוראי ומשתכרים ממשקאות ארכאיים כמו סטוק 84 וברנדי 777. טקסי האלכוהול של פעם

"ידיעות חיפה" נסגר סופית בשבוע שעבר אחרי 36 שנה. ליאור פרי נפרד מהעיתון שלא נתנו לו צ'אנס לשרוד, וממייסדו יעקב שחם שיצרו לו תדמית של גנגסטר שמוכר מודעות באיומים אבל היה חבר אמת