נוסטלגיה לסופ"ש | פטל עם סודה

רוב המנהגים של ילדותנו כבר לא קיימים (לישון בין 14:00 ל-16:00 למשל). רוב המשחקים ששיחקנו עברו מן העולם (מדרכות, עמודו, חמור ארוך והקדרים באים לדוגמה). וגם הרבה מהמאכלים של ילדותנו היו ואינם (מתי פעם אחרונה אכלתם פרוסות צנון עם בצל ירוק, לחם אחיד וגבינה לבנה?). אבל יש דבר אחד שעד היום אני ממשיך ליהנות ממנו, ממש כמו בימי ילדותי – פטל עם סודה.

נכון, כבר אין לי בבית סיפולוקס שהפך מזמן לפריט וינטג', אני לא הולך למכולת של גנץ להחזיר בלוני גז קטנים ריקים ולהביא בלונים חדשים, וגם הסודה סטרים שהחליף אותו נחשב למכשיר די מיושן. אבל בבית שלי תמיד תמצאו רביעיית בקבוקי ליטר וחצי סודה ובקבוק של פטל, אננס או ענבים כדי להכין את משקה האלים של נוף ילדותנו – הסודה עם סירופ.

בשנות ה-70, לפני שהכל נהיה ממותג, קר ומדויק מדי, היו דברים פשוטים שהרגישו כמו חגיגה. כוס זכוכית עבה, קצת קרח, סודה צורבת באף ופטל אדום מדי, מתוק מדי, מושלם מדי.

חיפה של אותם הימים היתה מלאה ריחות – דיזל של אוטובוסים, מלח מהים, פלאפל מטוגן, סיגריות טיים, וזפת שנמסה בקיץ. והילדות שלנו נמדדה לפי המקומות שעצרת בהם לשתות. הזיכרון הראשון שלי של סודה עם תרכיז היה בפלאפל אוריון. מזגו שם – ועדיין מוזגים – אננס עם סודה בכימיה סודית ששמורה להדר. הכוס החד פעמית הקטנה היתה מלאה בקצף צהבהב, והבועות היו מטפסות מהר למעלה. היה באוריון גם אופציה למיץ ענבים לא מוגז, אבל אף פעם לא ניסיתי אותו – תמיד הזמנתי שלוש עד ארבע כוסות של אננס מוגז.

בשנות ה-90 כוס סודה אננס עלתה שקל, בשנות ה-70, אז עוד דיברנו בלירות, היא עלתה פחות. היינו שותים מהר, מקבלים דקירה קטנה במצח מהקור וצוחקים כאילו אין מחר ואין צבא ואין חשבונות ואין חיים שיתעקמו בהמשך. את טעם האננס של אוריון לא הצלחתי לשחזר מעולם.

פלאפל אוריון (צילום: נמרוד אשכנזי)

והיתה גם הלמבדה. מכרו אותה בבורקס ולרו ברחוב החלוץ, ליד תחנת המוניות לטירת כרמל. הדוכן הציג ליין מפואר של מיכלי סירופ בשלל צבעים וטעמים. שורה של בקבוקי זכוכית עם סירופים בטעמים פטל, בננה, לימון, ענבים ואננס, אבל מעל כולם בלט הסירופ הכחול – למבדה.

המוכר היה לוחץ על הידית של הסודה בפנים רציניות של מהנדס טילים. שששששששש. העולם היה מתמלא בצליל הזה. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול – הייתי יורד להדר לקנות תקליטים, עושה סיבוב בצליל, בקובלסקי, אצל גבי הלבן ואצל גבי השחור, עולה לרוק פלוס בבית הקרנות, ואז הולך לחתום במנת פלאפל אצל אריק, ולקינוח – מיץ למבדה בדוכן ממול.

גם בבית היינו שותים פטל עם סודה. במקום לקנות בקבוקי סירופ אצל גנץ או במכולת של קליין ברחוב יוכבד, היינו יורדים לרחוב הנמל, ושם קונים ג'ריקן של חמישה ליטרים של סירופ. לפעמים ההורים שלי היו נוסעים לגן שמואל לעשות שם קנייה גדולה ומרוכזת כי המחירים היו זולים בהרבה מאשר במכולות הכרמל, ואז היינו מביאים מהקיבוץ מיכלים גדולים של סירופ.

הימים עברו, אבל האהבה לפטל המוגז לא עברה. הטעם השתנה (בכל זאת, ויטמינצ'יק), הכוסות הפכו לפלסטיק והסודה איבדה את הנשמה שלה בגלל הסודה בטעמים. אבל לפעמים, באמצע ערב עייף, מספיק לגימה אחת של פטל עם סודה כדי שכל שנות ה-70 יחזרו אלי בבת אחת. האוטובוסים של אגד, הכפכפים, המטקות, הרדיו עם אריק איינשטיין, והתחושה התמימה הזאת שהקיץ לעולם לא ייגמר.

ואולי בעצם אנחנו לא מתגעגעים רק למשקה. אנחנו מתגעגעים לילדים שהיינו כששתינו אותו.