כבר שנתיים שהבן שלי משגע אותי לקנות חולצה ירוקה של מכבי חיפה במקום החולצה ההיא שקיבלתי מהוותיקים. שנתיים שאני דוחה אותו. זה יקר מדי, מחליפים חולצה כל עונה, תלבש את החולצה של אבא – זה יותר מרגש. אבל האמת הכואבת היתה אחרת. כבר שנתיים שלא היה כאן שחקן שאת החולצה שלו באמת רציתי לקנות, לא היה כאן מספר שרציתי לראות על הגב של הבן שלי ולא היה כאן כוכב שהיה שווה להזדהות איתו.
כי יש דברים בכדורגל שהם הרבה מעבר לחולצה. הגב שעליו מודפס המספר הוא הגב של הילד שלי, והמספר שהוא בוחר הוא הרבה יותר ממספר – הוא שחקן שהוא אוהב, הוא חלום קטן, הוא זיכרון שנשאר איתו שנים.
הבוקר משהו השתנה. הערתי את אוראל שלי ואמרתי לו: "עזוב אותך מבית ספר היום, הולכים לקנות חולצה". פתאום הרגשתי שוב את מה שהתגעגעתי אליו כל כך. נכון, השיטה לא בדיוק ברורה, ההגנה קטסטרופלית ובשלב הזה אי אפשר לדעת איך העונה הזאת תיגמר, אבל מה שבטוח – יש בשביל מי לבוא למגרש, יש בשביל מי לקנות חולצה.
ופה מתחילה הדילמה. פתאום יש אפשרויות, פתאום יש התלבטות, אתה עומד מול כל החולצות בחנות ומבין שלא באת רק לקנות חולצה – באת לבחור סיפור. האם ללכת על מספר 10 של ברוניניו שמכניס קסם למשחק, אולי לבחור במספר 30 של פדרו ברזאו שעושה עם הכדור מה שהוא רוצה כאילו הוא משחק בשכונה עם החברים, ואלי בכלל לקנות את מספר 2 של הרכש החדש אלי דסה?
אוראל בכלל רצה את מספר 19 של איתן אזולאי, שנותן על המגרש את כל מה שיש לו. החברים בעבודה ניסו לשכנע ללכת על מספר 9 של אנדריאה נובאקוביץ' שגר בשכונה שלנו בטירת הכרמל ומדבר עם כולם. ואיך אפשר להתעלם מעלי מוחמד שחוזר לעניינים ומספר 4 שלו קורץ לנו.
אני עומד בחנות ומנסה לבחור, וכל מספר מושך אותי לכיוון שלו. כי לפתע מכבי חיפה היא קבוצה שכיף לראות. נכון שההגנה לא יציבה וסופגת כמעט בכל משחק, אבל היי – במשך שנים חלמנו על התקפה יצירתית כזאת, עם שחקנים שבשבילם קונים כרטיס. מגיעה גם מילה טובה לליאור רפאלוב, שנראה כי פגע בינגו בחלק הקדמי. אחרי כל כך הרבה שנים, למכבי יש התקפה. ברונינו וברזאו רוקדים עם הכדור, נובאקוביץ' מחכה ברחבה, וכל גול בצבע.
כבר חשבתי לקנות שתי חולצות ולסיים את הסיפור, עד שאוראל זרק פצצה: "אבא, אני רוצה 55 של עומרי גלזר". בהתחלה חייכתי, גם נגד עין הרע, אבל אני חייב להודות – משהו בבחירה הזאת מרגש אותי. גלזר גדל במחלקת הנוער של מכבי, ועכשיו הוא מתחיל לתפוס את המקום שלו, עם אחריות ועם מנהיגות. יש כאן התחלה של סיפור, יש כאן שוער שהילד שלי יוכל לגדול איתו, לראות אותו מתפתח, להתרגש איתו ולספר בעוד כמה שנים איך הוא בחר את החולצה שלו.
אז בסוף קניתי לו את המספר 55. הפעם לא חיפשתי תירוץ, לא אמרתי שזה יקר מדי. אולי יום אחד, כשהוא יהיה אבא וילך עם הילד שלו לקנות חולצה ירוקה, הוא ייזכר ברגע הזה, שבו הוא עמד ליד אבא שלו בחנות, עם החולצה הירוקה בידיים.
עמוס
אני אוהד מכבי,אבל הייתי רוכש רק חולצה ניטרלית,בלי שם שחקן
שחר דוד
רק שכחת שזו בחירה טבעית הוא בחר בתת מודע בחולצה של שוער הסבא שלו האגדי צדוק אברהמי השוער שלנו. אחלה טור נוגע ללב ובנימה אישית בחירה בול פגיעה,רק שימשיכו ככה.