נוסטלגיה לסופ"ש | חוד ההתקפה

יום העצמאות 2026. אני עם המשפחה בחוף צינברי בכנרת. עושים על האש, מורידים בירות, מפציצים צ'ייסרים של טקילה דון חוליו, עפים על החיים. אני מתנדנד לאורך החוף, ופתאום רואה מישהו מנופף לעברי. בכוחותיי האחרונים אני ניגש לראות מי האיש – בכל זאת, הבן אדם שותה בירות, אולי יציעו לי בירה צוננת. ואז אני מזהה את המנפנף – גרא פולגר, שותפי לחוד ההתקפה של נבחרת ה'2 האגדית בבית הספר אהוד.

עכשיו, תסתכלו טוב על התמונה. אתם רואים שני חתייארים, בני 60, עם כרס בירה ולא מעט אכזבות לאורך חייהם. לאחד יש שישה נכדים, לשני שתי נכדות, הם נראים על הפנים, אבל פעם השניים האלו היו שחקני ההתקפה הקטלניים של ה'2.

גרא שלף בירה סטלה צוננת, ואני צרחתי: "פאק גרא, לא ראיתי אותך כמעט 30 שנה". ואחרי עוד כמה בירות וצייסרים, התיישבתי לכתוב זיכרונות מעונת 1975-1974 ומהנבחרת המיתולוגית שלנו.

ליאור פרי וגרא פולגר מרביצים בירות בכנרת

***

בשנות ה-70 בבית הספר אהוד חיכינו כל השנה לאליפות הכדורגל הגדולה שארגן אמנון, המורה לחינוך גופני שהיה לו משפט קבוע – "קח כיסא ושב על הרצפה". מדי שנה, כיתות ד' עד ו' שיחקו בטורניר כדורגל שכל בית הספר נערך לקראתו. עבורנו זה היה רגע השיא של השנה – האירוע היוקרתי ביותר בבית ספר אהוד לדורותיו.

הצטרפתי לכיתה ה'2 באמצע השנה, אחרי שמשפחתי חזרה לארץ בתום שנה וחצי של שליחות במקסיקו. נבחרת הכדורגל של הכיתה שמחה לקבל שחקן חיזוק מקסיקני, גם אם כבר למדתי איתם מכיתה א' עד כיתה ג'.

המשחקים נערכו במגרש האספלט של בית הספר, כשבכל נבחרת משחקים חמישה – ארבעה שחקני שדה ושוער. עד היום אני זוכר את ההרכב שלנו: אביב קידר האגדי בשער, ירון גלנטי הבולדוזר בלם אחורי, אבי גוטרמן הזריז פליימייקר, גרא פולגר המהולל קשר התקפי ואני  חלוץ מרכזי. היה לנו מאמן ענק – בן כיתתנו ישראל אלנקווה, שהיה מבין גדול בכדורגל ואסטרטג גאון.

מדי יום התאמנו לקראת הטורניר הגדול – לרוב בגן ידידיה סגל ולפעמים בגן יוכבד. גרא ואני ידענו שניצחון על יריבינו המושבעים מכיתות ה'1 וה'3 יביא לא רק העפלה לגמר מול המנצחת בין כיתות ו'. ניצחון פירושו שדרוג אדיר במעמד החברתי, וסיכוי סביר שמלכת הכיתה, לימור המהממת, תסתכל עליך ואולי אפילו תחייך לעברך.

***

עברו 50 שנה מאז, ואני עדיין זוכר את הטורניר הזה. עלינו למגרש מול קהל שיא של כל תלמידי אהוד. "לימור עומדת בשורה ראשונה ליד הגדר, אתה חייב לבשל לי לפחות שני שערים", לחשתי לגרא.

מולנו התיצבה נבחרת ה'1 המפחידה, עם שרון כסיף התותח שהיה אלוף ישראל (אמנם בטניס, עד גיל 12, אבל מה זה משנה), עם קיצוני הסופה יפתח לוי שהיה הרץ המהיר ביותר בבית הספר ב-60 מטר, עם הבלם שאי אפשר היה לעבור דורי לנדסמן הגדול, ובשער עמד שרון פלוטניצקי הבלתי ניתן להכנעה.

ידענו שה'1 טובה מאיתנו בכל פרמטר, אבל גם ידענו שלימור המדהימה מסתכלת על המשחק, אז חייבים להתעלות. המשחק יצא לדרך. חצי שנה של אימונים אינטנסיבים התנקזו ל-15 דקות ההפסקה. אבל נראה שהמון רצון טוב וילדה יפה ביציע זה לא מספיק. ה'1 מחצו אותנו. נגמר 3:0. למחרת קיווינו לנצח לפחות את ה'3 ולהעפיל לחצי הגמר מהמקום השני בבית, אבל גם הם לא ממש התחשבו ברצונות שלנו וניצחו אותנו 0:1 בתום משחק צמוד ומותח.

גרא ואני סיימנו טורניר מאכזב עם אפס שערים.

שנה מאוחר יותר, עם רגל הזהב רוני ברזילי בקישור, אנחנו כנבחרת ו'2 ניצחנו 1:2 את האימפריה של ו'3, אבל הפסדנו למעצמה של ו'1 4:0 ולא העפלנו לגמר. נדמה לי שלימור חייכה אלי בשיעור ביולוגיה אצל המורה עדנה, אז בכל זאת יצאתי עם משהו מהאליפות. אבל אולי היא בכלל חייכה לירון גלנטי.

בכך סיימנו, גרא פולגר ואני, את הקריירה הכדורגלנית שלנו. דרכנו נפגשו שוב בנובמבר 1983 כשהיינו ביחד בטירונות של נ"מ בפלמחים. שנינו הוסמכנו לעורכי דין – הוא נזיקיסט בכיר בחיפה, אני עורך דין צנוע לדיני משפחה בנתניה – אך מאז הטירונות לא נפגשנו. עד הכנרת והצילום המשותף.

ומה קרה עם מלכת הכיתה לימור? אחיה, שהוא חבר שלי בפייסבוק, סיפר לי שהיא התחתנה והיא מאושרת (כמו בשיר של דיוויד ברוזה), ושהיא נשארה יפה עד היום. אני מאמין לו.