"לא עשיתי אף פעם תעודת הוראה". דני פסלר (צילום: נחום לדר)
"לא עשיתי אף פעם תעודת הוראה". דני פסלר (צילום: נחום לדר)

"אני מורה מבטן ומלידה"

30 שנה מחייו עשה דני פסלר במרכז החינוך ליאו באק - כתלמיד, כמורה ובמשך כ-18 שנה, בתפקיד המנכ"ל. בשנה וחצי האחרונות, מאז חזר לארץ משליחות בארה"ב, הוא משמש מנכ"ל רשת החינוך עתיד • שיחה על חזון, על חינוך, על חיפה ועל התוכניות לעתיד

פורסם בתאריך: 26.11.21 01:26

הקורונה החזירה את דני פסלר הביתה. לפני שנה וחצי, בעודו מציין מחצית מתקופת השליחות אליה יצא כמנכ"ל ונשיא פדרציית JCC במדינת פנסילבניה, ארה"ב, הוא מצא את עצמו סגור בדלת אמותיו, לבדו, ב"ארץ ההולנדית", ביתם של האמיש והמנוניטים. התכנון המקורי היה להישאר שם חמש שנים, יחד עם בת הזוג אורית כהן שהייתה אמורה להצטרף בהמשך, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הבדידות והמגפה הכריעו לטובת השיבה הביתה.

מה יש לעשות בפנסילבניה?

"זו מדינה מדהימה, יפהפייה, שקטה. המרכז שלי היה בעיר יורק. אם את רוצה להכיר את ארה"ב האמיתית, את הליבה, זה אזור טוב להיות בו. הוא משלב בין אורבניות קלה לבין כפריות, שמרניות וליברליות".

יש שם הרבה יהודים?

"בסביבות 10,000 באזור הזה, שזה לא הרבה. יורק נתפסה על ידי האפרו-אמריקאים כאלבמה של פנסילבניה, כלומר קיטוב בין קבוצות אתניות. עסקנו שם בנושאים של גזענות, פערים, אנטישמיות, קבוצות שנאה. זה היה ממש נוכח בעבודה היומיומית. הרגשתי שאני יכול לעשות הרבה יותר מהמקום שאני בא ממנו ודווקא באזור כזה, מאשר באזורים חזקים ומאוד צפופים ביהדות, כמו בוסטון, ניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס, שם יש ממסד חזק. גם אני שאלתי את עצמי מה אני נוסע לחור הזה, אבל זאת הייתה חוויה אותנטית מצוינת. למדתי המון וגם הצלחתי לייצר שינויים שם".

כמו מה?

"שיח עם ראש העיר על הצבת חנוכייה ביום שבו מאירים את עץ חג המולד. להם זה נראה נורא מוזר, ומה פתאום, זה יכול לעורר המון התנגדות. בתהליך של כמעט שנה, הצלחנו לשכנע את המנהיגות המקומית שזה הדבר הנכון לעשות, ועד היום זה קורה. או נושא לימודי השואה. בפנסילבניה יש חוק שממליץ ללמד על השואה, אבל זו לא חובה. זה גם עורר הרבה מאוד שיחות מעניינות עם קבוצות שלא רצו בזה. זו הייתה חוויה עבורי, מנקודת המבט שלי ללמוד את ארה"ב ואת הדינמיקה היהודית של מיעוט באזור מאוד לא צפוף ולא עירוני, כדי להכיר את הסוציולוגיה וההיסטוריה שלו. זה היה מרתק. זה נקטע בגלל הקורונה וגם בגלל הסיבות המשפחתיות שהיו מאתגרות".

פסלר נולד בחיפה לפני 58 שנים, ולמעט האפיזודה האמריקאית ואפיזודה באוניברסיטת לסטר באנגליה שם השלים את התואר השני, הוא לא עזב את העיר. הוא גדל בכרמל הצרפתי, למד ביסודי ברמות ובחטיבה עבר לליאו באק, המקום שהכי מזוהה איתו והוא עם המקום. כבר בשנות נעוריו הוא נקשר אל המוסד החינוכי, אל הרוח שלו ואת מה שהוא מייצג. גיל ההתבגרות עבר בין שני צירים מרכזיים – חברתיים ומנהיגותיים – והם אלו שעיצבו את חייו. בבית הספר הוא היה יו"ר מועצת התלמידים. בתנועות הנוער, תחילה ב"נוער העובד והלומד", בהמשך בשבט "משוטטי בכרמל" בהדר, שם היה מרכז שבט צעיר ובבגרותו הקים שבט צופים בליאו באק ושימש ראש השבט.

"תנועת הנוער והעוצמה שהיא נתנה לי והחשיבות שאני ייחסתי לפעילות הזו, הייתה הרבה יותר משמעותית מהלימודים בכיתות", הוא נזכר, "בבית הספר קיבלנו מרחב עשייה כל כך רחב, הרגשתי שאני לומד, עושה ומשקיע הרבה יותר בתחום החברתי ובתחום הקהילתי ובפעילות הציבורית שלי, מאשר בתחום הלימודי. לכן אני מייחס לשני הצירים האלה השפעה מאוד משמעותית על עיצוב החיים. גם הצבא תרם בכיוון, התגייסתי ל-8200 והייתי שם שש שנים, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. לאחר שנתיים וחצי של שירות סדיר, העבירו אותי לעבוד בבית הספר הקדם צבאי של החיל, התחברתי שוב אל מערכת חינוכית וחתמתי קבע שלוש שנים. פעלנו לאתר שוחרים צעירים לפני שירות צבאי, שזיהינו בהם פוטנציאל ללמוד ערבית ולהכשירם לתפקיד האזנה במודיעין. היה לזה גם היבט חברתי, כי חיפשנו חבר'ה שבמערכות הרגילות די נטשו אותם. היום קוראים להם 'נוער מנותק', אז זה עדיין לא היה בשפה".

"מאוד טוב לי איפה שאני נמצא היום בעבודה החינוכית". דני פסלר (צילום: אלבום פרטי)

"מאוד טוב לי איפה שאני נמצא היום בעבודה החינוכית". דני פסלר (צילום: אלבום פרטי)

יהב קרא לו

הפעילויות החברתיות, ההדרכה והמנהיגות בבית הספר, בצופים ובצבא לא השאירו מקום לספק והיה ברור שפסלר צועד בבטחה לעבר קריירה בחינוך. כבר בשנתו הראשונה באוניברסיטת חיפה, הוא קיבל טלפון מליאו באק, לאחר שמורה לערבית עזבה באמצע השנה, וכך שלוש שעות שבועיות כממלא מקום, הפכו לסיפור אהבה ארוך. כמה ארוך? 30 שנה.

איפה למדת ערבית?

"למדתי קצת בבית הספר והרבה בצבא. עשיתי קורס קדם צבאי שנתן לי בוסט. בשירות הצבאי דיברנו רק בערבית ולאחר חצי שנה כבר חלמנו בערבית".

יש לך תואר ראשון במדע המדינה והיסטוריה, תואר שני בניהול הדרכה ומשאבי אנוש. תעודת הוראה יש לך?

"לא, לא עשיתי אף פעם, אבל יש לי רישיון הוראה. לא עשיתי כי אף פעם לא היה לי זמן, ואני מורה מבטן ומלידה, באופן טבעי. אני מאוד אוהב ללמד והיו לי גם פידבקים נהדרים מהתלמידים שלי שמאוד אהבו את השיעורים. עכשיו, במבט לאחור, אני נזכר שקיבלתי את ההזמנה לבוא להיות מורה מחליף ואמרתי 'יאללה', אבל לא היה לי אפילו זמן לחשוב עד הסוף אם זה מה שאני רוצה להיות. בליאו באק הרגשתי בית, הרגשתי שאני מצליח לקדם דברים והתקדמתי מהר מאוד. בגיל 36 התמניתי למנכ"ל המוסד החינוכי ועשיתי את זה כמעט 18 שנה".

לאחר חמש שנים בתפקיד המנכ"ל, הוא קיבל הצעה שמאוד רצה לסרב לה, אך מכבש הלחצים הכריע. את הלחץ, שכלל לא היה מתון, אפשר לזקוף ליונה יהב, בקדנציה הראשונה שלו כראש עירייה, שהפעיל גם אנשים נוספים שעסקו בשכנוע, ולבסוף הוא נכנע. פסלר התמנה לראש מינהל החת"ר, תפקיד אותו עזב לאחר שנה וחצי בלבד.

כשיהב קרא לך, זה לא היה בקטע פוליטי.

"אני בלטתי בעיר במנהיגותי החינוכית והייתי מוכר. בחמש השנים הראשונות כמנכ"ל, כבר קיבלנו פרס חינוך ארצי ומחוזי והספקתי לעשות הרבה מאוד דברים. יהב התרשם מאוד והגיע אליי לשיחות לפני שנבחר, אבל לא דיבר איתי על תפקיד בעירייה. הוא רצה לשמוע מה אני חושב על מערכת החינוך העירונית, כי הוא לא בא מהתחום ומעולם לא עסק בכך. לאחר הבחירות הוא פנה אליי, בהתחלה השבתי את פניו ריקם, כי הייתי רק חמש שנים בתפקיד המנכ"ל וזה לא התאים לציר הזמן שלי. חשבתי שזה מוקדם לסיים אחרי חמש שנים וללכת, אבל הוא מאוד לחץ גם על קודמי בליאו באק, הרב ראובן סמואל ז"ל, שהתחיל גם הוא לשכנע אותי ובסוף חשבתי שאולי שווה לנסות. יהב מאוד רצה לעשות מהפכות חינוכיות ולהוביל מהלכים לשנות את פני העיר, עם הרבה מאוד תקווה, אז הסכמתי".

לא רצית לעזוב לאחר חמש שנים את ליאו באק ועזבת את העירייה לאחר שנה וחצי. הצלחת לעשות מהפכות?

"דווקא עשיתי כמה דברים מעניינים – הקמת היחידה להעצמה חינוכית, זו הייתה פעולה שאני הובלתי והיא קיימת עד היום; המחלקות של החינוך המיוחד והחינוך הערכי, כלומר, לבנות את מערכת החינוך העירונית לא רק על בסיס גילאי, אלא גם על פי תחומי התוכן; להתחיל עבודה של איתור תלמידים נושרים או נושרים סמויים ולחזק אותם בכל מיני תוכניות העצמה חינוכית ואחרות. זו המחלקה שטלי שטיינברג בנתה במשך שנים ורחל מתוקי ז"ל, שהיתה ראש מינהל החת"ר אחריי, המשיכה. נכון, שנה וחצי זה לא הרבה זמן, אבל הנסיבות לא הותירו לי הרבה אפשרויות".

למה עזבת?

"הנסיבות לא אפשרו לי להתפתח כמו שרציתי בתפקיד, אבל זה כבר כל כך רחוק, שאני לא חושב שצריך לדבר על כך".

איך יהב הגיב לעזיבה?

"הוא לא אהב את זה, זה לא היה על דעתו, אבל לי לא התאים להישאר. בסך הכל הניסיון שלי בעירייה היה טוב, מאוד אהבתי את האנשים, את הצוות שעבדתי איתו, והרגשתי שאפשר היה לעשות דברים. חזרתי לבית הספר, כי מצאתי ששם היה לי טוב יותר, שם הרגשתי שאני מצליח לממש המון דברים. לראיה, כל דבר כמעט שרציתי בחלום שלי, בחזון שלי, עשיתי ומימשתי. יכולתי לפרוש לגמלאות מליאו באק אם הייתי רוצה, אבל כשחשבתי על זה, נראה לי שלהיות במקום אחד מכיתה ז' ועד גיל 65 קצת נראה מוגזם".

"בפנסילבניה יש חוק שממליץ ללמד על השואה, אבל זו לא חובה". פסלר בארה“ב (צילום: אלבום פרטי)

"בפנסילבניה יש חוק שממליץ ללמד על השואה, אבל זו לא חובה". פסלר בארה“ב (צילום: אלבום פרטי)

התפקיד ברשת עתיד

בכל השנים בהן שימש מנכ"ל בית הספר, פסלר לא הפסיק ללמד. לדעתו, כדי לחוש את השטח, אם זה בחדר המורים או עם התלמידים, הוא חייב להיות בקשר הדוק ויומיומי איתם, כדי להשפיע על התרבות והרוח הבית ספרית. אך לאחר 30 שנה במוסד החינוכי, הוא הרגיש כי הגיע הזמן הנכון לעשות את ההחלטה – להישאר או לעזוב. הוא החליט לעזוב לארה"ב, עד שהקורונה הגיעה וטרפה את כל הקלפים. מיד עם שובו ארצה לפני שנה וחצי, הוא נחטף כדי לשמש מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד.

לא חשבת לרגע לחזור לליאו באק?

"לא, ידעתי שהפרק הזה נגמר. אחרי 30 שנה הרגשתי שמיציתי, שאני רוצה לעשות דברים ברמה אחרת".

ספר קצת על הרשת.

"זו רשת ארצית מאוד מעניינת, היא בת 25, לא מבוגרת מאוד, עם 55 בתי ספר בכל רחבי הארץ, ממסעדה בצפון ועד דימונה וניצנה בדרום. זו רשת מאוד מגוונת, זה הפסיפס של החברה הישראלית, בתי ספר תיכוניים מקצועיים, עיוניים, מקיפים, מצטיינים, לנוער בסיכון. יש בה בתי ספר בקהילות דרוזיות, ביישובים בדואים, בתי ספר מוסלמים בגליל ובמשולש, ממלכתיים-דתיים לאוכלוסייה דתית ציונית, בתי ספר לאוכלוסייה חרדית ולחילונים. כל החיבורים האלה מייצרים פסיפס ישראלי מרתק. למנכ"ל הרשת יש הזדמנות לייצר חיבורים ולבנות משהו שמחזק חיים משותפים, להפגיש את המנהלים, ליצור הזדמנות לשיחות משותפות, כי בסופו של דבר האתגרים דומים".

אתה מבקר בכל בית ספר?

"יצא לי להיות בפעם הראשונה בחיי לקיים שיחות עם מנהיגות ערבית בטייבה, בג'לג'וליה, באום אל-פחם וביישובים בדואים ליד באר שבע. זו הזדמנות פז להכיר לעומק את החברה, להיפגש, לשוחח, להבין את ההבדלים ואת הקשיים ולגלות אמפתיה. בכך ליצור קרקע יותר בטוחה לדיאלוג, ואני לא אומר שזה קל. המהומות האחרונות בחודש מאי יצרו בעיר לוד, שבה יש לנו ארבעה בתי ספר, קושי רב. אחד הדברים שאני עסוק בהם זה איך לצמצם את הפערים בתוך החברה הערבית, ומה שמאוד מעסיק אותנו זו השפה. רוב התלמידים בבתי הספר הערבים אינם דוברי עברית ברמה שמאפשרת להם השתלבות תעסוקתית שוויונית בחברה הישראלית. זה מאוד מצער, כי אני פוגש תלמידים מוכשרים מאוד, שלומדים ברמה גבוהה, אבל אין להם תקשורת שוטפת בעברית קולחת".

מה עשתה הקורונה למערכת החינוך?

"אחד הדברים שמאוד מעסיקים אותי זה ההבנה שבתי הספר השתנו והם לא יכולים לחזור להיות מה שהיו לפני הקורונה. ה'לונג קוביד', שמדברים עליו כמונח רפואי, אנחנו פוגשים אותו כיום בבתי הספר. פוגשים אלימות, חוסר סבלנות, מתח, בעיקר בגילאי 16-12 שהיו שנתיים בבית, ופתאום הם חוזרים לבית הספר. בית הספר מנסה להחזיר שגרה, כי המדינה באמצעות משרד החינוך דורשת להחזיר שגרה, וזה אומר להכניס ישר מבחנים ומדדים, מבחני בגרות ומיצבים ועוד. בעצם החבר'ה האלה לא שם בכלל. הם לא מחפשים את שגרת המתח הזו של משמעת, מבחנים והישגיות. משהו במיומנויות החברתיות, בחיבור החברתי, בהתפתחות הרגשית, התפספס להם בשנתיים של גיל ההתבגרות".

"בתי הספר השתנו והם לא יכולים לחזור להיות מה שהיו לפני הקורונה". דני פסלר (צילום: נחום לדר)

"בתי הספר השתנו והם לא יכולים לחזור להיות מה שהיו לפני הקורונה". דני פסלר (צילום: נחום לדר)

זה קיים רק בארץ?

"היום רואים התפרצויות של זעם בגילאים האלה לא רק בישראל, אלא בכל העולם המערבי. אין בית ספר שקבוצת הגיל הזו לא חווה את התסכול מהמערכות שלא השכילו להשתנות. להחזיר ילדים לזום, זה לא להיות מותאמים למה שהקורונה השאירה לנו פה. לכן, אחד הדברים שאני מוביל בעתיד, זה לנסות לשנות את בתי הספר מתפיסות שהתאימו למאה ה-19, שהתאימו למהפכה התעשייתית, עם קווי יצור אחידים, יעד אחד, שכולם נבחנים באותו גיל, באותו שלב, באותם מקצועות, באותן בחינות. זה כבר לא רלוונטי יותר. אתה חייב ליצור סביבות למידה אחרות לגמרי, הרבה יותר פתוחות, הרבה יותר גמישות. כאלו שמאפשרות בחירה, שמאפשרות לילדים תנועה לאורך ולרוחב, מחוץ למבנים. עיר כמו חיפה יכולה לנצל את המרחב האדיר שיש לה, יש לה משאבי למידה טבעיים, ולא רק להכניס תלמידים למבנה עם ארבעה קירות עם מורה שעומד מולם".

אני רואה כיתות בים או בפארקים.

"מדי פעם רואים, אבל זה צריך להיות מובנה. זה צריך להיות חלק מהמערכת ולא חריג בה. זו צריכה להיות השגרה ולא היוצא מהכלל. מערכת החינוך הממלכתית צריכה להשתנות, המסרים עם משרד החינוך בירושלים צריכים להשתנות, להפחית את הלחצים מהמורים. אנחנו עדים לתופעה שמורים בורחים מהמערכת, כי קשה להם. יש מחסור במורים טובים. מערכת החינוך בישראל נמצאת בימים אלו במשבר קשה מאוד. אני קורא לו 'לונג קוביד', זה חלק מהסימנים שהקורונה מביאה ואנחנו מרגישים את זה ביום יום".

מה הפתרון?

"להתחיל להביא את בתי הספר למקום של הבנה שהם צריכים להשתנות. מבנה הלימודים משתנה, מטרות בית הספר משתנות, תהליכי הלמידה משתנים, והאתגר הכי גדול שלנו זה לא התלמידים, אלא המורים. לשכנע את המורים שאפשר לעשות דברים אחרת. הם תחת לחץ אדיר שמופעל עליהם, וחייבים לשחרר מהם את הלחץ הזה שחונק אותם, כדי לאפשר להם לפתוח את הראש לחידושים ושינויים. זה מורכב מאוד, ואנחנו חווים זאת כל הזמן, וזה בא לידי ביטוי באלימות שגואה בתוך מערכת החינוך. ממש מפחיד מה שקורה".

גם בתכנים אתה מעורב?

"מאוד. יש לנו בתי ספר שהם בפיקוח של מה שהיה פעם משרד העבודה. פעם היו בתי ספר שהוקמו להכשרה מקצועית. נשארו 60, וברשת שלנו יש 13 כאלה, והם בתי ספר מדהימים. יש בהם מגמות טכנולוגיות לואו-טק כמו CNC, חשמל, רכב. יש בהם צורך בתעשייה, אבל אין מספיק עובדים. אנחנו נמצאים בבתי הספר האלה בדיאלוג עם הצרכים שבתעשייה ומנסים לייצר מגמות ומענים. בימים אלה אנחנו עובדים על פיתוח מגמה חדשה של אנרגיה מתחדשת. העולם משתחרר מאנרגיות מסורתיות והולך לאנרגיות חלופיות, ובעצם אין היום כוח אדם שמוכשר לעבוד בתחומים האלה. אנחנו עובדים עם האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה על פיתוח המגמה".

אתה לא מתגעגע להוראה?

"מאוד חסרה לי ההוראה, אני חייב להודות".

"לא הייתי מייצר חומה וסוגר את העיר בפני אף תלמיד". דני פסלר כמנכ״ל ליאו באק

"לא הייתי מייצר חומה וסוגר את העיר בפני אף תלמיד". דני פסלר כמנכ״ל ליאו באק

"העיר זקוקה למנהיגות יוזמת"

מארה"ב נחת פסלר היישר לתוך כור היתוך מאתגר ברמה הלאומית. ברמה המקומית הוא מעורב, אמנם רק בהסתכלות מהצד, בנעשה בעיר ומה שהוא רואה לא ממש מעודד אותו.

איזו חיפה מצאת כשחזרת מארה"ב?

"מה שקורה כאן קצת מטריד. בהחלט יש מציאות מטרידה מאוד גם בפוליטיקה המקומית. ציפיות גבוהות שהיו במערכת הבחירות האחרונה ואכזבה מסוימת. אפשר לקרוא לאורית ולי תושבים מודאגים מהמצב של העיר, בכל מיני היבטים. הייתי מאוד שמח אם בתי שגרה בתל אביב ומתמודדת עם יוקר המחיה, הייתה רואה את חיפה כאופציה לשוב אליה, כמי שנולדה פה. אנחנו רואים צעירים שעוזבים את העיר ולא בהכרח חוזרים אליה. יש פה הרבה מאוד אוצרות שלא מנוצלים מספיק. אם זו אמנות או היכולת לייצר פה תשתיות לפריחה. השבוע, כשרכשנו כרטיסים לתערוכה של יאיוֹי קוּסאמה במוזיאון תל אביב, שאלתי את אורית למה תערוכה כזו לא מתארחת במוזיאון טיקוטין? יש מוזיאון יפני אחד בישראל שנמצא בחיפה. היה אפשר לפנות אותו מכל מוצגיו הקבועים ולהפוך את חיפה למרכז.

"אני לא יודע במה זה כרוך, אבל אלו דברים שמנהיגות מקומית יכולה לעשות. עיר עם אוצרות מדהימים – טבע, ים ויער, אוכלוסייה מגוונת ומפרץ יוצא מהכלל, וכל אלה לא יוצרים חיבורים שממנפים פה סיפורים מדהימים. אבא חושי בנה פה צריפים לשכן אמנים, מאז יוזמות כאלה לא נעשו פה. עיר כזו צריכה לייצר באופן יזום תשתיות ותנאים להתפתחותם של מיזמים בכל התחומים. איך אפשר לומר 'יש לי מוזיאון' ואני עומד פאסיבי. אתה חייב לרדוף אחרי כל תערוכה מובילה בעולם ולהחליט שאתה רוצה להציג אותה פה ולא להשאיר את זה רק למוזיאונים המרכזיים בתל אביב ובירושלים. אחרת העיר תישאר מאחור".

ומערכת החינוך העירונית?

"גם במערכת החינוך יש הרבה מה לעשות, הרבה מאוד מה לעשות, כדי לקדם אותה למקום שבו היא יכולה להיות. כמעט בכל מה שאתה נוגע, תנועות הנוער למשל, שזוכות למינימום של תמיכה מהעיר, והן יכולות להיות פה כוח ממנף. זה מטריד מה שקורה בעיר חיפה".

או ההחלטה על סגירת בית הספר גבריאלי.

"כשאני הייתי ראש מנהל החת"ר רצו לסגור את בית הספר הקישון, שם גם היה סיפור של מחלוקת. זה קשה מאוד לסגור בית ספר בתוך קהילה, זה ממש חרב על ההתפתחות הפוטנציאלית של שכונה, כי צעירים לא יבואו אליה יותר. אז איך מנהלים את התהליך הזה? האם סגירה היא הפתרון? הנה, בית הספר עלייה בבת גלים, הוא קטן ולא סוגרים אותו. הוא עבר ריענון, הפכו אותו לאנתרופוסופי. אולי הוא לא צמח והתפתח למקום שרצה להיות בו, אבל זה היה רעיון לא רע להפוך אותו למשהו אחר, כי לא יעלה על הדעת שבית הספר עלייה בבת גלים ייסגר. אז למה באזור רחוב החשמל ובמזרח העיר אפשר לסגור בית ספר? דווקא בגלל שהוא מוקד בשכונה מוחלשת חברתית, אסור לך לסגור בית ספר. אתה צריך לעשות מאמצים עילאיים להשאירו פתוח.

"תראי את בית ספר עין הים. היה מועמד לסגירה לפני הרבה מאוד שנים, עד שהביאו לשם את ברוך יעקובי כמנהל, שעשה שם שינוי עם סיפור של חינוך ומשחק. בית הספר הפך לעל-אזורי ומושך אליו אוכלוסייה שמרביתה לא מהשכונה המקומית, אבל הוא נוכח בשכונה".

 

מה דעתך על היחס כיום של המערכת העירונית לבתי ספר בבעלות פרטית?

"תמיד היה מתח לגבי בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים שנחשבו לילדים חורגים, בעיקר על רקע אי רצונה של העירייה להשתתף במימון ותקצוב. בעבר עיריית חיפה בחרה לא לראות בבתי ספר אלה חלק מהמערכת שאליה היא מחויבת. שנים אחר כך זה הוקצן עוד יותר, מציאות שאתה לא פוגש בערים אחרות, ואני חושב שזו טעות. לעירייה יש בתי ספר עירוניים, שהיא הבעלים שלהם, אבל יש בעיר עוד בתי ספר בבעלות אחרת, כולם בתי ספר למען הציבור, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים. אף אחד מהם לא בית ספר פרטי למטרות רווח.

"לראות את ארבעת בתי הספר האלה כילדים חורגים – הריאלי, ליאו באק, נזירות נצרת ואורתודוקסי, שכיום לומדים בהם 40 אחוז מהתלמידים היהודים ואולי 100 אחוז מהמגזר הערבי, זו טעות מבחינת העיר. זה פספוס. יש פה מוסדות מצוינים, למה לא להפוך אותם לחלק מהמרקם העירוני? למה לא למנף את מערכת החינוך באמצעותם? זו תפיסה מוטעית לדעתי של 'אנחנו והם', הציבורי והפרטי. המקום של הפרטי שגוי פה. גם אם צריך לשלם שכר לימוד בבתי הספר האלה, זה נובע מהעובדה שאין להם תמיכה, למעט מדינה ותשלומי ההורים. עיריית חיפה מספקת לבתי הספר שלה את כל התשתיות וכל הסיוע שמשולם מהארנונה של האזרחים. היה אפשר לייצר נוסחה של בתי ספר מהסוג הזה שיכולים לחיות בשלום ובמרקם של שיתוף פעולה מפרה, מבלי לראות בהם אויב או תחרות עוינת, או לא הוגנת, כפי שרואים את זה בעיר חיפה".

היית פה כשקמה סערת התלמידים הדרוזים?

"לא הייתי פה, אבל מכיר היטב. בליאו באק, משנת 1940 לומדים תלמידים דרוזים ברצף. מייסד בית הספר, הרב ד"ר מאיר (מקס) אלק, באופן יזום רצה לייצר סביבה לימודית מגוונת, וקבע שילמדו בליאו באק גם תלמידים שאינם יהודים. הוא פנה אל המנהיגות הדרוזית וביקש מהם לשלוח תלמידים לבית הספר. ברבות השנים, מספר התלמידים גדל, לא רק בליאו באק, גם בריאלי ובעירוני ה'. אולי כי לא הייתה שביעות רצון ממערכת החינוך המקומית בדלית אל-כרמל ובעוספיא, או שמשפחות דרוזיות העדיפו שילדיהם יתחנכו בסביבה דוברת עברית. אני מצאתי בחבורה שהגיעה מדליה ועוספיא ערך מוסף משמעותי".

הטענה הייתה שהם תפסו מקומות של תלמידים חיפאים.

"אני מבין את העובדה שאם יש לחץ ומחסור, אז יכול להיות ש'עניי עירך קודמים'. אני יכול להבין את התפיסה הזו. יכול להיות שאם הייתי יושב בלשכת ראש העיר חיפה, הייתי מסתכל על זה קצת אחרת, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מייצר חומה וסוגר את העיר בפני אף תלמיד. עיר בסדר גודל של חיפה, החובה המטרופולינית שלה, גדולה מהחובה הלוקאלית-מוניציפלית שלה. לכן, יש מקום לעודד את החיבורים האלה ולמצוא את האיזונים. אם יש מקומות שיש בהם מחסור בכיתות, אז לפתוח עוד כיתות. צריך לייצר נוסחה שנותנת לילדים שרוצים ללמוד בעיר חיפה את האפשרות הזו. זו הייתה טעות לחסום אותם. זה בוודאי יצר גל של תחושות לא טובות ואני מצר על כך שזה נוהל בצורה הזו. תלמידים דרוזים שלמדו בליאו באק תרמו ונתרמו ונוצרו חברויות מדהימות".

היית רוצה לראות תלמידים ערבים ויהודים מתערבבים יותר?

"אני חושב שצריך לראות יותר תלמידים ערבים תושבי העיר הסגרגטיבית שלנו, מתערבבים עם תלמידים יהודים. ערביי חיפה לומדים בבתי ספר ערביים, מעטים מהם לומדים בבתי ספר יהודיים, ואת זה צריך לעודד יותר. לעודד להכיר האחד את השני בגובה העיניים, לשים מחלוקות פוליטיות או היסטוריות בצד, ולראות את האדם. זאת מתנה שיש לנו פה בחיפה ואנחנו לא מינפנו מספיק את החיבור בין האוכלוסיות. בנינו מערכות נפרדות, שיש להן ערך לחיזוק תרבותי ולשימור התרבות של כל אחת מהקבוצות, אבל צריך לעודד את החיבורים האלה, כמובן, בלי לאבד את הזהות, בלי לאבד את המקום הפרטיקולרי של כל אחד, וזה פוספס פה עם הדרוזים.

"בעיר כמו חיפה שיש בה יהודים, מוסלמים, נוצרים, אחמדים ושכנים דרוזים, לא לייצר את המפגש הזה באופן אותנטי ולא מאולץ, זה פספוס לדורות. זו עיר שנהוג להתגאות בחיים המשותפים בה, במקומות אחרים כמו בירושלים ומשגב, בהם יש בתי ספר משותפים, הוכיחו שזה ניסיון מוצלח. משום מה, אני לא מבין למה בחיפה אין את המעוף הזה או את האומץ, כן לעודד ולהצמיח. יש פה משהו שמרני שמונע את היוזמות האלה. אני הייתי מצמיח אותן וממנף אותן בכיף, הכי גבוה שאפשר, כדגל בעיר. חבל שזה לא קורה".

מה חסר כדי שזה יקרה?

"אני מרגיש שחסרים פה מעוף, יצירתיות ויזמות. העיר הזו זקוקה למנהיגות יוזמת, למנהיגות יצירתית שחושבת מחוץ לקופסה, שיודעת להביא משאבים, שיודעת לגייס תמיכה ושותפים, כדי למנף את הדברים ולא לראות בהם רק בעיות שצריך לטפל ככיבוי שריפות. זו המנהיגות שאני מייחל לה".

אז אולי תכריז על התמודדות בבחירות 2023?

"זה יותר מדי מוקדם, אולי בעתיד".

אתה לא פוסל את הרעיון.

"מאוד טוב לי איפה שאני נמצא היום בעבודה החינוכית. אני חושב שיש לי עוד המון מה לתרום לרשת עתיד. יש לי המון משימות שאני רוצה להשלים, אבל בהחלט העיר זקוקה לשינוי. אני לא פוסל את הרעיון, אבל זה ממש מוקדם מדי, אולי בעתיד".

אילו תכונות ראש עיר צריך שיהיו לו?

"כמובן שהוא צריך יכולת ניהול טובה מאוד, להלהיב ולסחוף אחריו בעזרת כריזמה אישית. הראשונים לקרב אותם אליו אלו הם 5000 עובדי העירייה, כדי שהאנרגיות שלהם יהיו חיוביות. צריך לשנות שפה, איך אנחנו כן רוצים למנף פרויקטים ולא להרוג אותם. להיות עירייה שתומכת בעיר, שמפתחת אותה ולא בולמת אותה. לא ביורוקרטיה כבדה ושמרנית, העסוקה רק בעצמה. וכמובן לייצר חזון משמעותי שסוחף אחריו אנשים ומביא שותפים ופוליטיקה. פוליטיקה זו אמנות התקשורת, איך אתה יוצר תקשורת עם אנשים, מגייס שותפויות בקבוצות שונות ולא רק ברמה המקומית, אלא ברמה הלאומית. ראש עיר צריך להיות לפחות יום אחד בשבוע בירושלים. כמנכ"ל ליאו באק הייתי יום בשבוע במשרד החינוך במחוז ירושלים כדי לקושש שעות ומשאבים ולפתח יחסים עם הפקידים. כי מי שבסוף מחליט על הוצאות אלו לא השרים, אלא הפקידים הבכירים במשרדים, ואיתם צריך לפתח יחסים, זה יקרה רק אם אתה מכתת רגליך מחדר לחדר, יוצר קשרים ומלטף, מזמין אנשים ומייצר את הזיקה לעיר. אני רוצה לראות את חיפה כמטרופולין, לא רוצה עיר סגורה. אם אתה אומר 'אני בירת הצפון', אתה לא יכול לסגור אותה ולהגיד לדרוזים לא לבוא. יש לך בעיה, צריך לפתור אותה. הכי קל להגיד 'לא עוברים את המוחרקה'. זו לא תפיסה של מטרופולין".

מה צריכה להיות התפיסה?

"תפיסת המטרופולין היא קריטית בגלל מסת האוכלוסייה. עיר עם 280 אלף תושבים זה לא מספיק בשביל לייצר פה מינוף כלכלי. צריך מיליון, מיליון וחצי, ואם מסתכלים על המטרופולין החיפאי כולל הקריות, מגיעים למספרים האלה, כמו גוש דן. לכן הקריות מרוויחות מזה שפה לא עושים כלום. במקום שאנחנו נהיה מגנט ויבואו לפה, אנשים נוסעים לקריות".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. קובי

    דני פסלר תותח . כמה הוא צודק בראיתו. הלוואי וירוץ לראשות העיר חיפה

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר