ההבטחות של השנה - פרויקט מיוחד לראש השנה תשפ"ב
ההבטחות של השנה - פרויקט מיוחד לראש השנה תשפ"ב

ההבטחות של השנה

מנהל בית ספר, רופא, מאמנת כושר, ג'ודוקא, שחקנית תיאטרון, אמן קעקועים, אמנית פלסטית, מסעדן, מעצבת אופנה. קבלו את תשעת האנשים, שאנחנו מהמרים שידברו עליהם בשנת תשפ“ב. פרויקט מיוחד

פורסם בתאריך: 6.9.21 13:20

ליאור אוזמן, מנהל החטיבה העליונה של תיכון חוגים

מי אני: ליאור אוזמן, בן 38, בארבע השנים האחרונות ניהלתי את חטיבת הביניים אורט חקלאי בפרדס חנה-כרכור. לפני כן, עבדתי כשש שנים בתיכון עירוני א' בחיפה, כמורה, מחנך, רכז שכבה ורכז פדגוגי. כעת אני נכנס לתפקיד חדש כמנהל החטיבה העליונה של תיכון חוגים.

מצב משפחתי: חי עם בן זוגי, זהר, שעובד באוניברסיטת חיפה, ובזכותו הגעתי לחיפה לפני 11 שנים.

מהי חיפה בשבילך? חיפה בשבילי זה הבית. על אף שלא גדלתי פה, אני חש מאוד מחובר אליה, מאוד גאה להיות חיפאי. פה אני רואה את העתיד שלי. לכן אני מרגיש חיבור למערכת החינוך החיפאית שבה צמחתי וגדלתי כאיש הוראה. אני מאוד שמח על הזכות לשוב לעבוד פה, הפעם בתפקיד ניהולי.

למה דווקא חינוך? החשיפה שלי למערכת החינוך הייתה במסגרת תוכנית "חותם", ששמה לה למטרה לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך, ללא כל קשר לרקע הכלכלי או החברתי ממנו מגיעים התלמידים. בתוכנית נפגשתי עם שלושה מורים שסיפרו על החוויה שלהם כאנשי הוראה, עד כמה הם מרגישים משמעותיים כמורים לתלמידים. על אף שברקע שלי, אני בעל תואר ראשון במדע המדינה ואפילו עשיתי התמחות פרלמנטרית בכנסת, דווקא ראיתי במורים אנשים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בעיצוב החברה. היום המורים, בשליחותם, בעצם מגדלים את דור העתיד. מקנים לו ערכים ומיומנויות וידע. בשלב יחסית מוקדם, המנהלת שלי דאז, בתיה בראונר, בחרה בי בשנה השנייה להיות רכז שכבה. אני חושב שכאשר השכבה הראשונה שלי הגיעה לאחוזי בגרות מאוד גבוהים, הבנתי שהשינוי הוא לא רק ברמת הכיתה, אלא ברמה הניהולית גם ברמת בית הספר. לכן, יחסית בשלב מוקדם בקריירה, ידעתי שאני ארצה בבוא העת לנהל וכעבור חמש שנים יצאתי לקורס מנהלים.

ליאור אוזמן, מנהל החטיבה העליונה של תיכון חוגים

ליאור אוזמן, מנהל החטיבה העליונה של תיכון חוגים

 יש הרבה מנהלי בתי ספר, למה דווקא אתה? אני חושב שמה שמגדיר אותי כאיש חינוך זה שלפני הכל אני איש של אנשים. אני באמת מרגיש שהשינוי מתקיים דרך החינוך. מבחינתי זו זכות, ואני ממש רואה בזה שליחות להיות חלק ממערכת החינוך. הרבה פעמים, במסע החינוכי תלמידים חווים גם תסכול ואכזבה. במסלול שהם עוברים, כשפתאום הם צוברים תחושה של הצלחה ושל מסוגלות אישית, זה הרווח הכי גדול שאני זוכה לו כאיש חינוך. לי, כמנהל, מאוד חשוב שבית הספר יהיה בית לא רק לתלמידים, אלא גם למורים. אני מאוד רוצה שבית הספר יהיה מקום הממנף את הצוות למקום של הצלחה, שיוכלו להביא את עצמם לידי ביטוי כחלק מהארגון במסגרת התפקידים השונים שיש לבית הספר להציע. אני באמת מאמין שמורה הוא דמות מאוד משמעותית להצלחתו של התהליך החינוכי.

האני מאמין: האני מאמין שלי גובש בראייה הרב שנתית. אני מאמין שבית הספר צריך להיות אבן שואבת לתלמידים מכל קצות החברה; שבית הספר ישמש קרקע פורייה לניצול הפוטנציאל שלהם ובסיס משמעותי להתפתחות המקצועית של הצוות החינוכי. בית ספר הוא עוגן בחיי הקהילה ואני מאמין בשילוב של השניים.

רגע בקריירה שלא יישכח: אחד הרגעים שהכי זכורים לי קשור לתלמידים, שכאשר פגשתי אותם היה להם ריבוי שליליים ונושא תעודת הבגרות היה מוטל בספק. עם עבודה משותפת, ביחד עם הצוות, יצירת תחושת מסוגלות עם התלמידים, התחלנו בתהליך של צמצום פערים, עד שהתלמידים הללו סיימו עם תעודת בגרות מלאה. מבחינתי, זהו רגע בלתי נשכח, לא רק בגלל העובדה שתלמיד הגיע להיות זכאי לתעודת בגרות מלאה, אלא שבאמת הוא יכול היה להגיד בפה מלא: 'אני מסוגל, אני יכול, הצלחתי'. זה משהו שמאוד מניע אותי בתהליך; שכל שיטת ההוראה תהיה מבוססת על קידום תחושת המסוגלות האישית, על קידום החוויה הלימודית. אלו הדגשים המרכזיים בהוראה.

קנאת סופרים: אני מאוד מאמין בשותפות וביחד. לאורך שנות העבודה הניהולית שלי אני מרבה להתייעץ ולשמוע את דעתם של מנהלים ותיקים ממני וגם צעירים ממני. אני מאמין שלכל אדם יש מה לתת ולהביא, במיוחד בתהליכי קבלת ההחלטות. אני מרבה להתייעץ ולשמוע, כי זו הדרך הנכונה. אני חייב להגיד שזכיתי לאורך השנים לפרגון ואני מלא הערכה על כך.

איפה תהיה בעוד 10 שנים? בעולם בתי הספר. אני גאה ושמח על הזכות לנהל את החטיבה העליונה של תיכון חוגים. זה תפקיד שאני מאוד מתרגש לקראתו. זכיתי בזמן הקצר לפגוש צוות מחויב שאותו מובילה המנכ"לית ילנה מירון. באמת יש תחושה טובה ואני גאה על הזכות להצטרף לצוות הזה.

ד"ר תומר חרס, אונקולוג מומחה

מי אני: ד"ר תומר חרס, בן 42, רופא אונקולוג מומחה ברדיותרפיה, בוגר אוניברסיטת סמלווייס שבבודפשט, הונגריה. משלים כעת תואר בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת חיפה. אחרי שסיימתי מסלול התמחות באונקולוגיה בבית החולים רמב"ם השלמתי שנתיים של התמחות-על בבית חולים Memorial Sloan Kettering בניו יורק בטיפולי קרינה לסרטנים של מערכת המין והשתן, עם דגש על טיפולים חדשניים. בזמני הפנוי המועט אוהב לקרוא ולעשות פאזלים.

מצב משפחתי: נשוי באושר ליעל, שהיא אימא ואישה מדהימה וגם מורה לחינוך מיוחד בבית הספר אופקים בחיפה (וכעת גם לומדת לתואר קלינאית תקשורת באוניברסיטת חיפה), אבא לשני (בת 12 והיצירתית במשפחה), רועי (בן 11, שהופך לאחרונה להיות נגן חצוצרה מפתיע ביכולותיו) ונגה (בת 5 שמנהלת את כולנו). את הכוחות שלי אני שואב מהם, ולכן כל יום אני משתדל להספיק לראות את הילדים לפני שהם הולכים לישון…

מהי חיפה בשבילך? ילדות מאושרת ובגרות רגועה. נולדתי בחיפה כשגרנו ברמות רמז, ובגיל מאוד צעיר עברנו לרמת בגין (עוד לפני שקראו לה כך). בהמשך גרנו ברמת גולדה. לאחר שסיימתי לימודים בחו"ל חזרתי לחיפה, לרמת בגין, לא רחוק מבית ילדותי. אולי יש כאן איזה כוח מגנטי לא ברור. כמו אז, גם היום, זו שכונה מדהימה עם אווירה משפחתית ועדיין קיים הקסם של ילדים שמשחקים ביחד ברחבי השכונה. גם חבריי החיפאים מהילדות שעזבו את העיר נהנים לחזור ומודים שיש בה משהו מיוחד. חד משמעית, יש לנו את חוף הים היפה והנעים ביותר בארץ.

למה דווקא רפואה? מאז ומתמיד אהבתי את מדעי החיים, דבר שהוביל אותי ללימודי ביולוגיה בבית הספר הריאלי. ברגע שנדבקתי ב"ג'וק" הרפואה, לא רציתי שום דבר אחר. להיות רופא בארץ זה מאתגר – העומס, האחריות, השעות הבלתי נגמרות; וכל זה עם תגמול מינימלי בהשוואה לחברים במקצועות אחרים או לרופאים בחו"ל. עם זאת, אין תחושה בעולם כמו לדעת שנתת לחולה טיפול נכון וטוב. מי שרוצה להיות רופא ומוכן להקריב – אין מקצוע מדהים יותר בעיניי.

ד"ר תומר חרס, אונקולוג מומחה (צילום: ניצן זוהר, רמב"ם)

ד"ר תומר חרס, אונקולוג מומחה (צילום: ניצן זוהר, רמב"ם)

יש הרבה רופאים, למה דווקא אתה? אני כיום אני מטפל בחולים אונקולוגיים עם גידולי מערכת המין והשתן, כמו גם חולים שזקוקים לטיפול קרינתי מורכב. מהיכרותי את תחום האונקולוגיה בארץ, אני יכול לומר בבטחה שברמב"ם יש אפשרות להציע להם טיפולי קרינה חדשניים ובטיחותיים ברמה הטובה ביותר שקיימת. כחלק מתפיסת עולמי, החולה שמגיע אליי מקבל צוות תמיכה מלא – רפואי, סיעודי, סוציאלי ואדמיניסטרטיבי, כולל טלפון של כל אנשי הצוות שלי ואימייל. החולים שהרגישו שהם "אובדים" במערכת, פתאום מוצאים שיש להם כל מה שהם צריכים במקום אחד.

האני מאמין: כרופא – הטיפול בחולה סרטן צריך לשמור על איכות חייו ולהיעשות תוך כדי כיבוד רצונו; כהורה – החינוך של ילדיי נבנה קצת מההתנהגות שלהם כילדים, והרבה מההתנהגות שלי כמבוגר; כאדם – החברה שבה אנו חיים מושפעת מהדרך בה אתה חי את חייך מבפנים וכלפי חוץ, אז כדאי תמיד לחייך לשכנים.

רגע בקריירה שלא יישכח: רק אחד? זה קשה! זכור לי במיוחד חולה שהגיע אליי עם מצוקה אמיתית – סרטן אלים וחרדה עצומה (יש שיאמרו בצדק). בנינו ביחד תוכנית טיפול שמטרתה הייתה ריפוי מלא, אבל הצריכה הרבה טיפולי קרינה שחלקם מורכבים מאוד, ובנוסף לכך טיפול תרופתי. נפגשנו במהלך הטיפולים פעמים רבות ונוצר בינינו קשר אישי, דבר שתרם הרבה להפחתת החרדה, במיוחד כשראינו שהקרינה כמעט שאינה גורמת לתופעות לוואי. לא מזמן נפגשנו במקרה בחיפה וישבנו לקפה, ומאז אנחנו חברים טובים – נפגשים, מסתמסים ואפילו קצת מרכלים…

רגע נוסף שלא אשכח קשור לתחילת הקריירה שלי, ובעצם זה היה החולה הראשון שבו טיפלתי בקרינה במהלך תורנות. לאחר שהתייעצתי עם רופא בכיר מספר פעמים ועדיין הרגשתי אבוד, הגיעה הרנטגנאית הראשית ביחידת הקרינה ולימדה אותי בסבלנות שלב אחר שלב כיצד מבוצעים טיפולי רדיותרפיה. מאז אני מזכיר לעצמי – תמיד אפשר ללמוד מכל אדם ובכל סיטואציה, וגם משתדל להשאיר את הרופאים הצעירים שמתייעצים איתי בהרגשה שיש מי שייתן להם הסבר ראוי וגיבוי.

קנאת סופרים: "חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה" (משלי י"ד). משתדל לא להתעסק בזה, יש לי מספיק דברים לעשות.

איפה תהיה בעוד 10 שנים? המממ, שאלה מצוינת. קשה לדמיין מה יילד יום (או 10 שנים). הפרויקט הגדול הבא שלי, שכבר קורם עור וגידים, הוא שיפור שיתופי הפעולה של האונקולוגים בצפון הארץ, וזאת כדי לאפשר לכל חולה סרטן גישה לכלל הטיפולים שקיימים היום, ולא רק למה שקרוב למקום מגוריו. אני רואה בזה פרויקט חשוב ברמה האישית, המקצועית וגם הלאומית לאור נתונים שמראים שתוחלת החיים של חולי הסרטן קצרה יותר ככל שמתרחקים ממרכז הארץ. יש לא מעט משוכות בדרך, אבל לשמחתי יש היענות חיובית לנושא מהרבה גורמים במערכת הבריאות. כעת, אני במהלך לימודי התואר לניהול מערכות בריאות ויוצא לי להכיר יותר לעומק את מערכת הבריאות בארץ, וזה נושא מרתק כשלעצמו, ואם יהיו (קצת) פחות חולי סרטן ו(קצת) פחות עומס, אני רוצה להשלים גם לימודי תואר לפילוסופיה. לא מזיק לקוות.

גל יעקובי, ג'ודוקא

מי אני: אני גל יעקובי, בן 19, משרת בחיל הים כספורטאי מצטיין. אני ג'ודוקא באגודת מכבי חיפה ומשתייך לסגל נבחרת ישראל. עד היום התחריתי במשקל של עד 66 ק"ג, כרגע אנחנו עובדים על להעלות מסה בחדר כושר, כדי שבשנה הבאה אתחרה במשקל של עד 73 ק"ג. השנה זכיתי בתואר אלוף ישראל לגיל שלי ובמקום שלישי באליפות ישראל עד גיל 23. לפני שנה זכיתי במדליית ארד בסבב גביע אירופה בחניה, יוון.

מצב משפחתי: אח בכור ללינוי, שקטנה ממני בשנה פחות יום, שזה יוצא 364 יום, לליאב (13), שמתאמן גם בג'ודו, ולהילי הקטנה שעולה לכיתה ד'. בנם של ריקי ומוריס, וכולנו מתגוררים ברמת אלמוגי. סיימתי את אליאנס עם חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה.

מהי חיפה בשבילך? בית.

למה דווקא ג'ודו? התחלתי בערך בגיל 5. אימא שלי רצתה שארשם לחוג כדי שאוציא קצת אנרגיות, ניסיתי הרבה חוגים אחרים, אבל לא התחברתי. גם לשיעור הראשון בג'ודו לא רציתי ללכת, אבל אחרי הפעם הראשונה התאהבתי ונשארתי. הגעתי כילד למאמנת מיכל האס שעד היום מאמנת אותי במועדון מכבי חיפה.

גל יעקובי, ג'ודוקא

גל יעקובי, ג'ודוקא

יש הרבה ג'ודאים, למה דווקא אתה? אני חושב שמה שמיוחד בי, אני כן כשרוני, אני כן טוב במה שאני עושה, אבל מה שמייחד אותי שאני מאוד רוצה את זה. אני אוהב את מה שאני עושה וזה גורם לי ליהנות מהדרך ולהשקיע כל כך הרבה. זה פשוט הפך להיות החיים שלי. אני רואה את עצמי שם ולא משנה מה, כי זה מה שאני אוהב לעשות. אני מתאמן שני אימונים בכל יום של שעה וחצי כל אחד, מלבד שבת. זה כולל משקולות, ג'ודו, ריצה, גמישות. אני מתאמן בעיקר בווינגייט עם נבחרת ישראל, אך מגיע שלוש פעמים בשבוע להתאמן בחיפה. אימא רצתה שאוציא אנרגיות, והצליח לה, אני חוזר כל יום הביתה גמור.

האני מאמין: לעבוד קשה, להאמין בעצמך, ומי שמאמין ולא מוותר, בסוף מצליח. האמת שפעם היה לי מאוד קשה עם הפסדים, כי אני פרפקציוניסט, וכל קרב שאתה מפסיד, אתה לוקח את זה נורא קשה ומחפש מה עשית לא טוב. אבל עבדתי על זה עם פסיכולוג, והיום כשאני מפסיד, אני רואה את זה כדרך ללמוד, להשתפר, ולא כמשהו נורא שקרה, אלא משהו טוב שאמור לבנות אותי לעתיד. היום אני לוקח הפסדים פחות נורא, אבל זה כל פעם כואב לך מחדש, אתה משקיע כל כך הרבה ואז מפסיד, בא לך להרוג את עצמך. עכשיו חזרתי מאיטליה, שם הפסדתי. כל הטיסה הייתי מבואס, אבל לומדים מזה.

רגע בקריירה שלא יישכח: אני לא חושב שזה רגע ספציפי, אלו הרבה נקודות נמוכות שהיו לי, כמו פציעות. אחרי זה מגיעה הצלחה, זה בעצם מה שלמדתי. אם אתה לא מוותר וממשיך בכל הכוח, תמיד תמצא איך להשתפר גם בדברים שלא חשבת שתוכל לעשות. אפילו הקורונה גרמה לי לצאת הרבה יותר טוב מכל הנקודות הכי נמוכות שלי ואת זה אני לוקח גם לעתיד.

קנאת סופרים: לא קיימת. אני עוקב אחרי הנבחרת הבוגרת כולה, צופה בהם ולומד מהם באימונים המשותפים שלנו. אני לוקח מהם את מוסר העבודה. אני מעריך את כולם. אני לא שותף לביקורת שהשמיעו על הנבחרת בטוקיו, ראיתי איך הם התאמנו לאולימפיאדה. זו נבחרת הג'ודו הכי חזקה שהייתה עד היום לישראל. ג'ודו זה ספורט שהוא נורא טריקי ואכזרי. רגע אחד אתה עושה טעות, ואתה בחוץ, לא משנה כמה אתה יותר טוב מהיריב. ראינו כמה אלופי עולם הפסידו באולימפיאדה וכמה אכזרי הספורט הזה. אסור לשכוח ששניים הגיעו למקום החמישי, קרב אחד לפני זכייה במדליה. אם זה היה קורה, שתי מדליות אישיות ועוד אחת קבוצתית, וכולם היו מדברים עליהם אחרת. זו נבחרת ממש חזקה ודברים כאלה קורים. זה הג'ודו וזה היופי בספורט הזה, כי יש הרבה הפתעות.

איפה תהיה בעוד 10 שנים? אני לא מתכנן על אולימפיאדת פריז, אני אהיה עדיין צעיר, זה בעוד שלוש שנים. אני כן מכוון ללוס אנג'לס, זה החלום. מדלייה אולימפית. זה ברור. בשביל זה אני עובד כל יום, לשם אני רוצה להגיע.

אורית גרטנר, מדריכת כושר

מי אני: תלוי באיזו שעה ביום את שואלת. אני אורית גרטנר, בת 35, מדריכת כושר ובעלת סטודיו לפיטנס ופילאטיס לנשים בלבד ברחוב שער הגיא 8, בשם HeartCore. כילדה רקדתי, הייתי מתעמלת אמנותית, וספורט תפס חלק מאוד משמעותי בחיי. כשהתבגרתי התחלתי לעשות פילאטיס, אבל זה לא היה משהו עקבי או ברמה גבוהה. כיום אני מתמחה בפעילות גופנית של נשים בהריון ואחרי לידה.

מצב משפחתי: אשתו של עוז (40), מנהל פרויקטים של אנליטיקה בחברת תמנון, אמא לרונה (8) ומיכאלה (4).

מהי חיפה בשבילך? בית. עליתי ממולדובה בגיל 4 למעלות, ומגיל 10 אני בחיפה, כך שאני חיפאית לכל דבר. אני לא זוכרת משהו אחר מלבד חיפה. היה לי בהתחלה מאוד מוזר וזר לעבור לעיר גדולה, אבל כל הזיכרונות שלי, כל ההתהוות שלי, החוויות וההתבגרות זה מפה. אני לא רואה את עצמי במקום אחר.

למה דווקא כושר? זו השתלשלות של אירועים שונים. יש לי תואר בתקשורת ובמשפטים, והייתי אמורה להיות עורכת דין. בשנה האחרונה של ההתמחות, שנייה לפני שניגשתי לבחינות הלשכה, משהו עיקצץ לי בנשמה לעשות דברים אחרים. לא היה לי אומץ, פחדתי לעשות שינוי, אבל בפנים הרגיש לי שאני נמצאת במקום הלא נכון. ואז תוך כדי שנת ההתמחות שלי, הלכתי לעשות קורס לפילאטיס ביום החופשי שלי, שישי. חשבתי שמקסימום אעשה זאת להנאתי, ונשאבתי. פתחתי קבוצות קטנות בחיפה, והשינוי הגיע אחרי שילדתי את בתי הבכורה. במהלך חופשת הלידה, בשיחה עם חברתי יאנה דרום, נשאלה השאלה מה אני עושה עם החיים שלי. סיפרתי לה על הוויז'ן שהיה לי לעסוק בספורט והיא נתנה לי את הדחיפה. עמדה בפני ההחלטה – האם לגשת לבחינות הלשכה או לעזוב הכל בצד ולהמשיך עם מה שאני אוהבת. זו הייתה החלטה מאוד קשה, כי כולם הסתכלו עליי כמו על משוגעת. משם זו היסטוריה. שמתי את המשפטים בצד והתחלתי מאפס. לאט לאט זה התפתח.

אורית גרטנר, מדריכת כושר (צילום: עוז גרטנר)

אורית גרטנר, מדריכת כושר (צילום: עוז גרטנר)

יש המון מדריכות כושר, למה דווקא את? אכן יש הרבה. אני עובדת עם נשים בלבד, ומרגיש לי שאנחנו הנשים, אלו שנמצאות בשלבים של לפני לידה, במהלך ההריון ואחרי לידה, עוברות את השינויים הכי גדולים בחיים. כשנותנים מקום ופלטפורמה לאישה, יחד עם כל השינויים שהיא עוברת בחייה, והיא עדיין יכולה למצוא את נקודת השפיות שלה בספורט ובתנועה ולמצוא מקום שהוא קהילה חזקה ועוצמתית, עם סביבה הומוגנית נעימה ומכילה, זה לא קורה בכל מקום. הסטודיו הוא לא רק מקום לאימונים. כמובן שאנחנו מקדמות בריאות ואורח חיים בריא, אבל כשהופכים מקום כזה לבית, אליו הנשים מגיעות בכיף לפני השיעור ונשארות הרבה אחרי, זה אי של שפיות בשבילן. זו הייחודיות של הסטודיו ולכל אחת יש מקום.

האני מאמין: בעידן המודרני נשים צריכות לעשות הרבה ויתורים. אנחנו לוקחות על כתפינו המון. אנחנו גם קרייריסטיות, גם אימהות, צריכות לקיים ולנהל משק בית, אבל עם כל זאת, אסור לנו בשום אופן לוותר על עצמנו ואנחנו חייבות לחיות את החיים.

רגע בקריירה שלא יישכח: ההתחלה הייתה מאוד לא פשוטה והיו כמה שנים קשות, בהן לא תמיד האמינו, לא תמיד נתנו את הצ'אנס, אבל ידעתי שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. לא הייתה מבחינתי אף אלטרנטיבה אחרת, כי זה הדבר שאני הכי נהנית ממנו. זה היה רגע קשה, כי הייתי כפסע מלוותר ולחזור למקום המוכר של משרד עורכי הדין, ואני שמחה שלא עשיתי את זה. ידעתי שאני רוצה מקום רק שלי, פחדתי לדבר עליו בקול, אבל הבנתי שזה שם. ב-2019 פתחנו את הסטודיו, ואני מדברת ברבים כי עוז איתי לאורך כל הדרך. כאימא עצמאית, אי אפשר לעשות את זה לבד. שתי ילדות קטנות, עבודה שדורשת המון שעות, שהן בעיקר, בערב וזה מתאפשר רק בעזרת גב מאחור, מהבעל ומהסבתות. כשיש תמיכה מבית ושקט נפשי, ומישהו שאומר 'קדימה, את יכולה', זו הרוח החשובה.

קנאת סופרים: בתחום שלנו, שעוסק בגוף ואסתטיקה, התוצאה נבחנת במראה עיניים ותמיד יש פזילות לשכן. בתחילת דרכי מאוד השפיע עליי לראות עסקים אחרים עובדים ומצליחים כשלי היו קשיים, אבל בשלב מסוים קיבלתי החלטה להתמקד במה שאני עושה ובמה שאני מאמינה. היום אני במקום סופר מפרגן לקולגות שלי. לכולן יש מקום, לכולן יש פרנסה. את צריכה ללכת עם האני מאמין שלך ולשדר לנשים להתמגנט אלייך, כי זה הקו שאת מכוונת אליו.

איפה תהיי בעוד 10 שנים? אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל אני רוצה להמשיך לגדול ולהתפתח. יש לי תוכניות גדולות ברמה העסקית, אבל אני לגמרי רואה את עצמי לוקחת אחורה ומתעסקת יותר ברמה הניהולית, בשביל לתת את הבמה ולהכשיר את המדריכות של הדור הבא. אנחנו לא נהיות צעירות מיום ליום ואני לא רואה את עצמי ממשיכה להתרוצץ בקצב הזה ובאופן הזה. להתרוצץ כן, אבל ממקום אחר, מקום יותר גדול מבחינת הפרישה, שייתן מענה לתחומים נוספים. וכן. אני רוצה להשאיר חותם על תחום הפעילות הגופנית לנשים בהריון ואחרי לידה. כמובן שאשמח להיות יותר שעות עם המשפחה שלי, זה חסר כשאתה סוס דוהר והייתי רוצה שהבנות שלי יוכלו ליהנות ממני קצת יותר.

נויה פרנק, שחקנית תיאטרון

מי אני: נויה פרנק, בת 28, שחקנית בתיאטרון חיפה ובוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. נולדתי בחיפה, לשני הורים אמנים חיפאים. אבא שלי, אורן פרנק, מוזיקאי ג'אז. אמא שלי, אילי סופיה ריינר, סופרת ומלווה בכתיבה. אני אחות בכורה לקשת, זהר ואחי, האחים האהובים עליי בעולם. אני אוהבת מאוד את הים, לשחות בעומק, בייחוד בחוף בבת גלים, יחד עם אמא שלי. חברים, קפה, לצחוק הרבה וכמה שיותר, לעבוד על טקסטים עד השעות הקטנות של הלילה, לעבור תהליך של חזרות וחיפוש עם הדמות, ולאחר מכן הרגע האהוב עליי ביותר – לעלות על הבמה ולתת את הכל.

מצב משפחתי: רווקה. במשך שנים הייתי במערכות זוגיות שונות, ועכשיו, כמו עבודת מחקר לדמות, אני טועמת מעולם הרווקות. מודה שפחות מתחברת, ויודעת שזה לא לעוד הרבה זמן.

מהי חיפה בשבילך? חיפה בשבילי היא בית ואהבה גדולה. זה המקום בו נולדתי וגדלתי, כאן המשפחה שלי וזיכרונות הילדות שלי. החוויות היפות שחוויתי עם אנשים שתמיד יהיו קרובים לליבי. חיפה זה רחוב וודג'ווד, זו בריכת מכבי, זה קפה קסטלר (לימים הפך לגל'ז בייקרי), זה דוד ילין, זה בית הספר ויצו (היום תיכון רעות לאמנויות), ועכשיו זה תיאטרון חיפה. חיפה היא המקום שתמיד היה ותמיד יהיה שם בשבילי, אבן איתנה ומיוחדת.

למה דווקא תיאטרון? מאז שאני זוכרת את עצמי, אני יודעת שאני שחקנית ושזה מה שאעשה. הייתי בת 3 או 4, כשישבתי ביחד עם אמא שלי במדרגות האודיטוריום בפסטיבל הסרטים, ועשיתי שם הצגות לכולם. בדיוק עבר שם אדם ברוך ז"ל, שהיה שחקן ומורה למשחק, ואמר "היא תהיה שחקנית". כשהייתי משתעממת ומחפשת במה לשחק, ואחותי עוד לא נולדה, הייתי משחקת בדמויות. פעם הייתי מזכירה עם ציפורניים ארוכות ממדבקות אדומות, ופעם סבתא שקונה בשוק בכפר, פעם מורה שמשתלטת על הכל, ופעם גם המזכירה וגם הלקוחה.

נויה פרנק, שחקנית תיאטרון (צילום: אילן זכרוב)

נויה פרנק, שחקנית תיאטרון (צילום: אילן זכרוב)

כשבגרתי, הסתובבתי הרבה. נסעתי לברלין לתקופה לאחר הצבא, שם חוויתי חוויה ענקית – למדתי את השפה, כך שהיום אני דוברת גרמנית, ושיחקתי שם בתיאטראות פרינג'. כשחזרתי לארץ, על מנת ללמוד בבית ספר מקצועי למשחק ולהתחיל לבסס את דרכי כשחקנית מקצועית, חזרתי קודם כל ולפני הכל הביתה לחיפה, למשפחה, לנוף ילדותי ולים. כאן אני מיד נטענת בכוחות מחודשים ואוהבים. לאחר מכן, חייתי במרכז במהלך הלימודים המפתחים, המדהימים והמעשירים ביורם לוינשטיין, מקום שפיתח אותי והעשיר אותי ונתן לי כלים חשובים למקצוע. בתחילת הקורונה חזרתי הביתה, לחיפה, וקיבלתי את האנרגיות החיפאיות הביתיות, ואז נפתחה בפני הדלת הקסומה לתיאטרון חיפה הנהדר, תיאטרון יוצר שינוי שנותן בית לאמנים חיפאים. וכמה מדויק ונכון זה מרגיש שהעבודה הראשונה שלי במקצוע אחרי בית הספר למשחק היא כאן בחיפה, במקום שבו גדלתי ושבו אני מרגישה אהבה גדולה וחיבור גדול.

יש הרבה שחקנים, למה דווקא את? התברכתי בתמיכה גדולה מהבית ובפידבקים מאנשים מדהימים בדרך שהאמינו בי והראו לי שאני במקום הנכון. אני אציין אחד מהם, יגאל אבן אור ליכטנשטיין ז"ל, שהיה המורה שלי לתיאטרון בוויצו, והשפעתו עליי הולכת איתי עד היום. אני בעלת אמביציה גדולה, ותמיד התמדתי בחלום שלי והלכתי אחריו גם ברגעים שהיה לא קל ושהדרך הייתה מבלבלת והביאה איתה אתגרים. אני מאמינה שהידיעה שיש לי משהו שאני כל כך אוהבת ורוצה לעשות מגיל כה צעיר, נותנת לי דחיפה מאוד חזקה לעשות ולהגשים ותמיד להילחם ולא לוותר. גיליתי, ברגעים שונים, שניחנתי בכוח רצון גדול, שאיפות גדולות ויכולת התמדה, וכל אלו, תמיד שם בשבילי, כדי שאגשים את חלומי.

האני מאמין: תמיד להאמין בעצמך ובחלומות שלך ולהילחם על להגשים אותם, כי זה שווה זהב. כל דבר קורה לטובה, גם אם באותם הרגעים זה נראה אחרת. לזכור שיש כוח גדול מאיתנו שמסדר את הדברים, בדיוק כפי שהם צריכים להיות, כדי שנגיע לשביל המדויק לנו ביותר. והכי חשוב זה להיות בתנועה ובעשייה.

רגע בקריירה שלא יישכח: השנה היא שנת קורונה, אני שולחת קורות חיים ותמונות במייל לתיאטרון חיפה, ואכן גם ניגשת לאודישנים לפרויקטים שונים בתיאטרון. עובר קצת זמן ואני מקבלת טלפון מהתיאטרון שבו מבשרים לי שהתקבלתי לפרויקט מקסים בהנחייתה של צביה הוברמן, אישה מעוררת השראה, ושאני הופכת לשחקנית בתיאטרון חיפה. התרגשתי ושמחתי מאוד מאוד. הרגע הזה הפך לרגע מרגש אף יותר כשההצגה קרמה עור וגידים והתחלנו להציג, ואני, בדמות תמר, מובילה אחריי ילדים וילדות במסדרונות התיאטרון, במסתרי המשחק, וחשה גאווה והתרגשות גדולה שאני חלק מדבר נפלא שגורם להם להתאהב במקום ובמקצוע הקסום הזה שנקרא תיאטרון, וכמה אני, בתור הילדה שהייתי, החולמת להיות שחקנית, הייתי נהנית ממפגש שכזה עם התיאטרון האמיתי. זה רגע שאנצור בליבי לעד.

קנאת סופרים: יש שחקנים מדהימים ומטריפים בעיניי, בארץ ובחו"ל, ואני שואבת מהם השראה רבה ומודה על כך שיש אנשים מדהימים שכאלו שאפשר ללמוד מהם.

איפה תהיי בעוד 10 שנים? בע"ה, אהיה בעשייה מרובה ואשחק תפקידים איכותיים, מלאי בשר, מלאי הומור שנכנסים עמוק ללב, בתיאטרון בטלוויזיה ובקולנוע.

 

 

שירן יצהרי, אמנית פלסטית

מי אני: שירן יצהרי, בת 33, אמנית פלסטית, בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה ותואר שני באמנות בבצלאל, עובדת בשנים האחרונות בעיקר בפיסול ומיצב, גרה ויוצרת בעיר התחתית בחיפה בעשור האחרון.

מצב משפחתי: חיה עם בן זוגי מארק, אמן וצלם, יחד אנו מגדלים את בננו האהוב אבשלום, בן 3 וחצי, ואת פאבל, הכלבלב המזדקן שלנו, בן 12.

מהי חיפה בשבילך? עברתי לחיפה ב-2010 מראש העין, שם גדלתי לטובת לימודים (שעזבתי אחרי שנתיים לטובת לימודים באקדמיה לאמנות במרכז), ומאז אני פה. רוב חבריי גרים במרכז. רוב הפעילות האמנותית בארץ מרוכזת במרכז – אמנים, אוצרים וחללי תצוגה, ולכן תמיד הייתי (ועדיין) בנסיעות על קו חיפה-תל אביב. התנועה הזאת הלוך ושוב לאורך השנים המחישה לי היטב את ההבדלים בין המקומות, וחיזקה אצלי את האהבה לחיפה ואת הרצון להישאר בה. יש שיגידו שחיפה משעממת, אני קוראת לזה חסרת יומרות. אני אוהבת את השקט שבה ואת היופי שלה, את זה שהיא עיר מעורבת ואת המורכבות שבה.

למה דווקא אמנות פלסטית? מגיל צעיר אני יוצרת, זה משהו שתמיד היה שם. הפרקטיקה שלי כוללת רישום, בניית מודלים, צילום, פיסול ומיצבים תלויי חלל. אמנות היא תחום מאוד תובעני, וברוב המקרים לא כזה שמתפרנסים ממנו, לכן במקביל אני מתפרנסת מצילום תערוכות ועריכת וידיאו.

שירן יצהרי, אמנית פלסטית (צילום: מארק יאשאייב)

שירן יצהרי, אמנית פלסטית (צילום: מארק יאשאייב)

יש הרבה אמנים, למה דווקא את? למה אני באמת? אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת. אני כן יכולה לספר שאני מאוד מחוברת למקום שבו אני יוצרת. העבודות שלי נוגעות בדימויי נוף וייצוגים ויזואליים מקומיים, במִבניות ארכיטקטונית ובהפשטה צורנית וסימבולית של נופים אורבניים. אני מתמקדת במבנים פרטיים וציבוריים, בייחוד באלו שבעיר חיפה, מתוך רצון להבין את המקום בו אני חיה.

האני מאמין: עבודות יד מסורתיות, ובכלל מקצועות ייצור ידניות, מרתקים אותי. אני מאמינה בערך של ייצור ידני אנושי, וחלק מהמנעד הרחב של החומרים, בהם אני עוסקת בסטודיו שלי, קשור לרצון שלי לדעת וללמוד בעצמי עוד טכניקות ועוד דרכי ייצור ויצירה. ככל שכחברה אנחנו נזנח מקצועות ותעשיות שמתבססות על ייצור ידני, ככה נאבד את הזהות שלנו.

רגע בקריירה שלא יישכח: אני אמנית צעירה, ויש לי עוד דרך לפניי, אבל אני יכולה לשים את האצבע על כמה נקודות משמעותיות בדרך שלי. אחת מהן היא שהות של חצי שנה במסגרת חילופי סטודנטים בתואר הראשון בשטוטגרט, גרמניה. הלימודים היו באקדמיה הלאומית לאמנות בשטוטגרט, אקדמיה שהוקמה במאה ה-16. אני חושבת שלהיות מנותקת לתקופה ארוכה גרמה לי להיות במין סוג של מעבדה עצמית. הייתה לי הפריווילגיה לעסוק אך ורק בעצמי, במחשבותיי וברצונותיי ולנסות להעמיק ברעיונות ולהגשים פרויקטים שלא היו נגישים בארץ וכן היו אפשריים בשפע החומרי והטכני שהאקדמיה הציעה. אני חושבת שהרבה מהעניין שלי בחומר התחיל שם.

קנאת סופרים: עולם האמנות בארץ הוא לא גדול. הוא סובל מתת תקצוב וממעט חללי תצוגה, ולכן, יש תחושה של תחרות בין האמנים שיכולה להוביל כמובן לקנאה בהישגים או בהתקדמות. בנוסף לכך, אשליית המצליחנות שהרשתות החברתיות מצליחות להנפיק תורמת לאווירה התחרותית. אני חושבת שהבנתי עם השנים, תוך כדי תנועה, שלכל אחד יש את הדרך שלו, ושהדבר הכי חשוב ומשמעותי שאני יכולה לעשות הוא להמשיך לעבוד, להמשיך לחפש את הדברים שמעניינים אותי ולהעמיק בהם.

איפה תהיי בעוד 10 שנים? קשה בתקופה שלנו לצפות מה יהיה הלאה, אני מקווה שאמשיך לגדול, שאהיה עסוקה בפרויקטים בסטודיו שלי ושאצליח לשלב עבודות שלי במרחב הציבורי.

בן מחרובסקי, מסעדן

מי אני: בן מחרובסקי, בן 44, עברתי לחיפה לפני שנתיים, אחרי 42 שנים תל אביביות, פחות ארבע שנים קליפורניה. אני מסעדן בכל רמ"ח איבריי.

מצב משפחתי: גרוש פלוס 2.

מהי חיפה בשבילך? עדיין אני לא יכול להגיד שגיבשתי דעה על העיר. אני חוקר אותה, אני חופר אותה, הן מבחינה קולינרית, הן מבחינה חברתית. אני רואה כאן את ההתפתחות, אני צופה בשינויים המוניציפליים, רואה את התפתחות ההייטק, הקולינריה, העסקים כאן מאוד יפים. זה לא אותו דבר, זה לא קרוב לשום סטייל בתל אביב, אבל לחיפה יש את האופי שלה. קורץ לי מאוד לחזור, לא ברמה המקצועית, אלא ברמה האישית של החברים והחברה, אבל אני בונה את זה פה, כי הילדים שלי פה. זה הולך להיות המקום שלי לתקופה הקרובה פלוס.

למה דווקא מסעדנות? בתל אביב היו לי שתי מסעדות – Pier 23 – פאסט פוד גורמה, שפעלה משנת 2018-2006 בנמל החדש. הקונספט, שהיום כבר הפך לבנאלי, היה אז מדליק. לקחת חומרי גלם איכותיים ולהפוך אותם לפאסט במחיר נגיש, ארוז בחד פעמי, שנתן מענה לבאי הנמל, שהיו בעיקר משפחות. המסעדה השנייה היא "מול-ים" שנוסדה על ידי אבי, שלום מחרובסקי, בשנת 1995, כשהייתי בן 18. נכנסתי לעסק לאחר הצבא, התעסקנו גם בייבוא של פירות ים, שהיו מגיעים מחו"ל שמונה פעמים בשבוע. במקביל, ועד היום, אני מייבא יין. פעם הייתי יבואן רשמי, היום אני יותר "ברוקר", שזה מתווך בעולם היין. אני מתעסק ואוהב יין בכל נים בגוף שלי, אוהב לשתות, אוהב דברים טובים, אוהב טעימות עם אנשים. ב-2015 נשרפה "מול-ים", והחלטנו שלא לפתוח אותה מחדש, נשארתי בפיר עוד שלוש שנים עד שהחלטתי לסגור, כי מאוד התחשק לי שהילדים שלי יכירו את השם שלי, שזה כמעט בלתי אפשרי בתחום הזה. כשעברנו לחיפה, כדי להיות קרובים להורים של אשתי לשעבר, הצטרפתי לקבוצת "סינטה בר" כאיש קולינריה למסעדות עצמן וגם כאחראי על מפעל הפסטה החדש של הקבוצה. במהלך שכלל הימור גדול, אלי שחרית, הבעלים, מינה אותי, לפני שנה וחצי, למנכל את פרש פסטה. זה היה יום או יומיים לפני הסגר הראשון. היה די קשה, אבל התעשתנו די מהר ויצרנו ליין של מעדניות ואתר נגיש ושרדנו את המגפה הזו. ברמה האישית, זה היה לקחת את כל הסל הרחב שלי, יחד עם ההיכרויות והקשרים שיצרתי, לפתח ולנהל מפעל שמאוד מתאים לערכים שלי – הדברים הטובים של החיים, היותר איכותיים. לא בטוח שאם המפעל היה חורט על דגלו ייצור מוצרים בינוניים, הייתי מגיע לתוצאות האלו. המאצ' בינינו פשוט עובד ואני מאוד מרוצה מהשינוי.

בן מחרובסקי, מסעדן (צילום: David Silverman Photography)

בן מחרובסקי, מסעדן (צילום: David Silverman Photography)

יש הרבה מסעדנים, למה דווקא אתה? אני חושב שעם החתירה למצוינות, החתירה לעשות דברים טובים ביחד עם הידע שלי וכל מה שרכשתי עד עכשיו, נותנים לי יתרון. המהלך הזה של לנהל מפעל לייצור מזון תרם לי המון ויכול לשמש אותי להיות מאוד חד במהלכים הבאים שלי. שילוב בין מסעדות, קונספטים וגם הידע לייצר מאחורה. אני מגדיר את עצמי כאיש קולינריה, שגם יכול לפצח הרבה פתרונות רוחביים מאוד רציניים. הסל שלי כולל ידע, אהבה לאירוח ואנשים, ויוצא שאני מתעסק ביחסי ציבור בלי לרצות. זה באופי שלי, זה בילט-אין. עשיתי לי וואחד ענן על כל עולם המזון, הנוכחי והעתידי.

האני מאמין: לעשות את מה שאתה עושה בצורה הכי טובה, לא לעגל פינות. לנסות להגיע הכי גבוה והכי יעיל.

רגע בקריירה שלא יישכח: היום שקיבלנו במסעדת "מול-ים" את ההכרה שנכנסנו ל"גרנד טבלה די מונד". זה מדריך המסעדות האירופי מהנחשבים שיש בעולם המקצועי. השופטים כולם הם העילית של השפים הטובים בעולם. ההרגשה הייתה כאילו "מול-ים" היא חלק מאירופה, אנחנו על המפה הקולינרית העולמית.

קנאת סופרים: למזלי, נולדתי ללא אגו בדברים האלה. לא מסתכל יותר מדי לצדדים, מלבד ללמוד. אני בן אדם מאוד מפרגן, אוהב לראות הצלחות של אחרים, אישית, זה עושה לי מאוד טוב.

איפה תהיה בעוד 10 שנים? בין לבין נכנסתי לענף הפודטק, שמאוד מסקרן אותי, ולדעתי לשם הדברים הולכים – להפוך את העולם למקום טוב יותר. מזון זה אחד הדברים החשובים שיש, ואני יכול לשלב בין הערכים שלי לתחנות שעברתי בחיים. סביר להניח שאשתלב בתחום הפודטק. אקח את מה שלמדתי בתחום המזון, המסעדנות, השיווק, המצוינות, העבר הטכנולוגי שלי, וכל הדברים האלה ישתלבו לעולם כזה או אחר, עם רצון לעשות גם טוב. מעבר לזה, אני לא מתבייש לומר שיש לי שאיפה לא לעבוד 300 שעות בחודש, אלא להשקיע בילדים ובעצמי. אני לא מחפש להיות מיליונר, אלא שיהיה לי מספיק כסף שאוכל לבזבז ולעשות חיים. רק חבל שהחיים שלי כאלה יקרים.

רלף הובר, מקעקע

מי אני: אני רלף הובר, בן 47, מקעקע כמעט שלוש שנים והבעלים של סטודיו חדש בשדרות הנשיא 128.

מצב משפחתי: נשוי לסיון, אותה לימדתי לקעקע ולפני שנה הצטרפה אליי לסטודיו והיא מתעסקת בקעקועי קווים ו-Black Work. אנחנו הורים לשלושה בנים בני 4, 9 ו-13.

מהי חיפה בשבילך? בית. תמיד. גרתי שנה בארה"ב ושנה בתל אביב, אבל בסופו של דבר 99 אחוז מחיי זה חיפה. אני רוצה שבעיר הזו יהיו אטרקציות כדי שהצעירים יישארו כאן, כי בסופו של דבר זו העיר השלישית בגודלה בארץ. בעולם, עיר כזו אמורה להיות פעילה יחסית, אך פה משום מה הכל עדיין כבוי. ההתפתחות של העיר התחתית ממש טובה, וזה פתח אופקים חדשים, אבל גם זה נעצר. ככה זה מרגיש לפחות.

למה דווקא קעקועים? תמיד אהבתי קעקועים על עצמי, ועוד בשנות ה-90 הייתי עם שרוולים על הידיים ומלא בקעקועים, כשזה ממש לא היה מקובל. זה לא היה מיינסטרים, אבל זה היה חלק ממה שאני עשיתי בחיים – הייתי סקייטר, הייתי רוקיסט, ניגנתי עם להקות בחו"ל ותופפתי בכל מיני הרכבים. זה היה סוג של אורח חיים, וקעקועים היו חלק מזה. תמיד ידעתי לצייר יפה, וכך נולד לו מקצוע נוסף. הייתי בעולם המוזיקה פול-טיים, עדיין יש לי אולפן הקלטות, עשיתי המון הפקות מוזיקליות, לימדתי סאונד והפקה במכללה, לימדתי תופים וחיפשתי לעשות עוד משהו שיעניין וגם ייתן פרנסה. קעקועים התאימו לי מבחינת אורח חיים, רק הייתי צריך ללמוד את הטכניקה הנכונה ועל הציוד, ומשם להביא את האמנות לידי ביטוי. את הקעקוע הראשון עשיתי על אשתי, וזה היה מפחיד. יש עליך אחריות כי אתה עושה למישהו משהו שנשאר עליו כל החיים, יש גם אחריות על סטריליזציה וזה באמת מפחיד, אבל יצא ממש מגניב. גם את השני היא רצתה שאעשה לה וגם יצא מגניב. המשכתי לעשות על חברים בחינם, בעיקר בשביל התלמדות. נכנסתי מאז לשוונג ועד היום עשיתי אלפי קעקועים.

רלף הובר, מקעקע (צילום: סיון הובר)

רלף הובר, מקעקע (צילום: סיון הובר)

יש הרבה מקעקעים, למה דווקא אתה? נכון שאין לי ותק, אבל משך הזמן שאתה עובד לא רלוונטית, כמו כמות הקעקועים שעשית בזמן הזה וכמה שעות אתה מקדיש לכך כל יום. בנוסף, ההתמקצעות במספר סגנונות, להבין את כל הטכניקה, להשתמש בחומרים הכי טובים, במחטים הנכונות ולהבין בסוגי מכונות. אני חפרתי בנושא ואני פריק של ציוד, אז יצא לי לעבוד עם עשרות מכונות שונות, ואפילו לפתח מכונה שהתחלתי למכור אותה לאחרים. אני חושב שלרדת לפרטים הקטנים, הנוגעים גם לקעקוע וגם לציוד, זה הכרחי. מי שמקטין ראש וחושב שהגיע לנחלה, זו טעות. החיים הם למידה אחת גדולה ותמיד יש מה לשפר. וכמובן שבלי אהבה לדבר, לא תרצה לפתח את זה.

האני מאמין: יש כאלה שחושבים שהם באים רק לבצע אמנות. אני בא גם לעבוד עם הלקוח ולהבין מהי האמנות בעיניו, לנסות לגשר ולהגיע לתוצאה שהוא יאהב. תמיד לנסות לתת ללקוח נקודת מבט נוספת ולשפר.

רגע בקריירה שלא יישכח: רוב הרגעים הם בלתי נשכחים, הם אלה שבהם אם יצא משהו לא טוב, אתה משפר, מוסיף או מפחית. כך זה כשאתה מתעסק בתחום כמו המוזיקה, למשל. בקעקוע אתה מביא תוצאה שאמורה להיות התוצאה הסופית. בתהליך אתה צריך להיות מרוכז 100 אחוז, לכן אני זוכר את רוב הקעקועים שעשיתי.

קנאת סופרים: אם אתה מקנא במישהו, סימן שאתה לא עושה אותו מספיק טוב. אם אתה לא עושה שיווק נכון, וסטודיו אחר משווק את עצמו חזק, אז תרים את השיווק שלך. ואם אתה לא מקעקע מספיק טוב ביחס למישהו אחר, זה המצב. בסופו של דבר, התחרות הזו רק תועיל לך להיות כמה שיותר למעלה מכל הבחינות. עצם העובדה זה שנכנסו המון מקעקעים והעולם הזה תפח, זה הביא לרמות חדשות של יכולת או לפחות לרמות חדשות של רצון לשפר. כשאתה מסתכל על עבודות של מקעקעים של פעם, אתה נגנב מהרמה הנמוכה בהרבה ממה שיש כיום. אני לא מרגיש שיש קנאה בין המקעקעים בסביבתי, יש בינינו תקשורת, אנחנו נפגשים באופן קבוע. זו קבוצה תומכת ומפרגנת, לפחות ככה זה מרגיש.

איפה תהיה בעוד 10 שנים? אני רוצה לבסס את עצמי בסגנון מסוים, אני אוהב את הסגנון הריאליסטי-סוריאליסטי, שזה הסגנון שאני הכי נהנה לבצע. מבחינה מקצועית, היכולת שלך לבצע דברים שאתה לא מתחבר אליהם אמנותית, אבל אתה כן יודע שאתה יכול להביא תוצאה מאוד טובה שהלקוח רוצה. השאיפה היא להתעסק בריאליזם רוב הזמן, אולי אפילו לנסות להתארח בחו"ל. להגיע לשם עם סגנון שלי להציע אותו ולקעקע שם קצת.

הילה שמש, מעצבת אופנה

מי אני: הילה שמש, בת 42, בעלת סטודיו לעיצוב אופנה ברחוב נתן קייזרמן 4 בשוק הטורקי. הגעתי לחיפה לפני שמונה שנים במסגרת "מתחם 21" שלא צלח בהרבה מובנים. הכוונות היו טובות והפרויקט כן התניע תהליך שהיום אנחנו רואים את הפירות שלו. העיר התחתית מלאה במקומות, אמנם לא מעצבים ואמנים בהמוניהם, אבל כשאני הגעתי לא היה מקום סבבה לשתות בו קפה. הייתי בשוק.

מצב משפחתי: רווקה.

מהי חיפה בשבילך? אני יכולה לומר שלחיפה יש חלק מאוד גדול בהתפתחות שלי ובקריירה שלי כמעצבת עצמאית. חיפה הופכת להיות הבית.

למה דווקא אופנה? אין לי הכשרה פורמלית בעיצוב, לא למדתי עיצוב אופנה והדרך שלי לא קונבנציונלית. זה לא היה הייעוד שלי ולא חלמתי להיות מעצבת אופנה. זה קרם עור וגידים במעין תהליך לא מודע עבורי. התחלתי בכלל עם תואר בכלכלה, מדעי המדינה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וכשסיימתי את התואר המאוד מאתגר הזה, חזרתי לתל אביב, חסרת כיוון. עבדתי בכל מיני עבודות לא מוגדרות ואז התחלתי לעבוד כטבחית במטבח של "קפה פועה" של פועה לדז'ינסקי ז"ל ביפו כטבחית, ומשם המשכתי לעבוד אצלה בסטודיו. הייתה לה אהבה מאוד גדולה לבדים וטקסטיל. היה לה חזון להלביש נשים בבגדים טבעיים. זו הייתה ההתחלה של החשיפה שלי, וכנראה נמשכתי לזה. באופן לא מודע הקפתי את עצמי בהמון יצירה ובאנשים שחושבים מחוץ לקופסה, אנשים צבעוניים ומיוחדים. בשנים האלה התחלתי לגעת בתחום של יצירה – עיצוב, גזרות, קהל נשי, נחשפתי לצרכים שלהן. עלו לי המון תהיות של מה הכיוון שלי בחיים, אבל בנפש שלי עוד לא בחרתי ואז גיליתי את הפרויקט בעיר התחתית. הגשתי בקשה, כתבתי מה החזון שלי לוועדת הקבלה, בהמון חשש וחוסר ביטחון, והתקבלתי. הגעתי לכאן ממקום של מיצוי. מיציתי את החיים שלי בתל אביב, ורציתי לפתוח דף חדש. התחלתי דרך של אי ודאות. בסך הכל הייתי ללא ניסיון, כמו סוג של ניסוי בלייב. כשהתחלתי לשפץ את הסטודיו, הייתה מסביב אווירה של קהילה, וכנראה שהיו לי ביצים וגם התמדה, ורק אז התחלתי להרגיש שאני מעצבת. התחלתי עם תופרת אחת, עשיתי גזרות מאוד מינימליסטיות, הקהל התחיל להיחשף והתעצמתי כמעצבת.

הילה שמש, מעצבת אופנה (צילום: עופרי אזולאי)

הילה שמש, מעצבת אופנה (צילום: עופרי אזולאי)

יש הרבה אופנאיות, למה דווקא את? הסטודיו שלי הוא גם החנות. כל חומרי הגלם נמצאים בסטודיו, הכל נגזר שם על שולחנות הגזירה. עם הזמן הגדלתי את צוות התופרים, שהם כולם תופרי בית. אני לא עובדת עם מתפרות, אני אנטיתזה לייצור תעשייתי והמוני. יש זרם שנקרא Slow Fashion, ואני עובדת לפיו. אני שואפת ליצור מתוך הערכים האלה של התחשבות בכמויות. הכמויות הן קטנות ולפי ביקוש. אני לא מייצרת קולקציה אחת ורצה איתה עונה שלמה עם כמויות. מאחר שאנחנו גוזרים בסטודיו, יש הלימה בין הקהל, לבין הביקוש, לבין האקלים. זה מאוד אורגני. אני בהגדרה לא צופה טרנדים, אלא הבגדים שלי הם מאוד נצחיים, מבדים כמה שיותר טבעיים, חזקים, ובתפירה איכותית.

האני מאמין: התמדה היא חלק משמעותי מההצלחה.

רגע בקריירה שלא יישכח: מעבר לתחושת הזרות בחיפה והמון חוסר ודאות, הייתי אומרת שעיקר ההתמודדות היא עם התסכול שאני חווה בלמצוא את היכולת, גם לנהל את העסק כעסק וגם להיות בכובע של היוצרת והמעצבת. אלו שני כובעים מאוד שונים שאני צריכה לג'נגל ביניהם כל הזמן. אלו שני כוחות מנוגדים הרבה פעמים, ואני כל הזמן מאותגרת שם, מרגישה שהייתי רוצה לשכפל את עצמי לעוד כמה אנשים. אני כל הזמן עסוקה באיך לנהל את עצמי ואת הזמן שלי יותר טוב ואיך אני נשארת נאמנה לערכים שלי וגם משחררת קצת אחיזה כדי להתפתח ולהמשיך לגדול.

קנאת סופרים: מכיוון שלא למדתי עיצוב אופנה ואני לא באה מהתחום ובגלל שאני לא פאשניסטית בהווייה שלי, אני חושבת שזה פעל דווקא לטובתי. פעלתי מתוך ואקום ובאלמנט של איך הדברים קרו. באתי כאנדרדוגית ולא תפסתי מעצמי. בהקשר הזה, זה נחסך ממני, וגם בשלב מסוים התחלתי להבין שאני לא מתעסקת בזה. הרצון ללמוד והרצון להתמחות במה שאני עושה, גרם לי דווקא להיכנס לווייב שלא מסתכל ימינה ושמאלה. הביטחון שצברתי לאורך השנים גרם לי להאמין יותר ויותר בעצמי, אז אני לא משווה את עצמי לאף אחד. יש לי את הדרך שלי.

איפה תהיי בעוד 10 שנים? אני לא פנטזיונרית גדולה, אין לי תרשים זרימה בתוך הראש. אני בן אדם שהתשובות שלו מגיעות מתוך התהליך. ההתעסקות שלי בהמון דברים גרמה לי להבין שאני צריכה להעז להתחיל, וכשאני בתוך העשייה, התשובות מגיעות אליי. אני מקווה שאני אמשיך לפעול ככה ושבעוד 10 שנים אסתכל אחורה ולא ארגיש החמצה, אלא להיפך, ארגיש תחושת סיפוק, שכל מה שהיה צריך לקרות קרה. יש משהו מאוד נונקונפורמיסטי באיך שאני חיה בכל מיני מובנים. אני לא הולכת בתלם, וככל שאני מבינה את זה יותר, זה נותן לי חוזק פנימי, להרגיש את העוצמה שלי כאישה, ואני מברכת את עצמי על כך שאני אמיצה להיות בתוך התהליך הזה ומקווה שזה ימשיך ככה.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר