בכל מוצאי שבת עורכים רותם קליגר ובן זוגה אור חליווה טקס הבדלה בביתם ברמות רמז. השניים אינם דתיים, גם לא שומרי מסורת. הטקס שלהם הוא חילוני לגמרי, שהם המציאו, ומסתמך על חמשת החושים.
הריטואל הקבוע נולד לאחר שקליגר, עוד מעט בת 27, הייתה הופכת להיות מאוד עצובה, בלי סיבה מיוחדת, בכל מוצאי שבת. כשפגשה חברה עם זיקה גדולה יותר למסורת, היא נתקלה לראשונה במושג "נשמה יתרה" שנוחתת עלינו במהלך השבת, וכשהיא עוזבת במוצאי השבת, אנחנו הופכים למדוכדכים, או כפי שקליגר מכנה זאת: "אבודים ועצובים".
"יש כאלה שקוראים לזה שביזות יום א', תלוי באיזו גישה את בוחרת", היא מסבירה, "לכן הרבה אנשים בוחרים לעשות טקס שסוגר את השבוע שחלף בטוב. אנחנו מדליקים נר ריחני לגרות את חוש הריח; מנגנים שיר בגיטרה לחוש השמיעה; כל אחד מאיתנו מספר על התמונה שהכי זכורה לו מהשבוע שחלף ועל הרגע שנשאר איתנו, כדי להמחיש את חוש הראייה. על הדרך מספרים מה היינו רוצים להשאיר בשבוע שעבר ומה לקחת איתנו לשבוע הבא; אנחנו אוכלים משהו קטן ומתוק לחוש הטעם, ומסיימים בחיבוק, כי חייבים גם את חוש המישוש. הרעיון הוא לבקר לרגע את החושים שלנו, לראות מה שלומנו גם גופנית וגם מנטלית. ככה אנחנו סוגרים שבוע ופותחים חדש".
מוזרה? היא הראשונה שתגיד שכן, שכבר המון שנים תופסים ממנה כאחת כזו, אבל היא כבר מורגלת. בגיל 12, בגלל אהבתה לבעלי חיים היא הפסיקה לאכול אותם והפכה צמחונית. כארבע שנים אחר כך הפכה טבעונית, בגלל אהבתה לטבע, עוד לפני שזה היה "מגניב", והיום זה חלק מהאג'נדה הסביבתית שלה.
"מנת הדגל שלי הייתה פיתה בלחמנייה". רותם קליגר
"התזונה פוגעת בכדור הארץ"
קליגר עוסקת בקיימות. קיימות כתפיסה שהיא מעבר לאיכות הסביבה אלא כגישה לחיים.
"מן הסתם בגיל 12, זה לא עניין אותי", היא משחזרת, "לא ידעתי בכלל מה זו המילה הזו 'קיימות', זה לא היה בלקסיקון שלי ודווקא מהמקום הזה, היה שם משהו אינטואיטיבי – גם בלי לדעת נתונים, הבנתי שמשהו לא בסדר, שמשהו עקום. בקהילה המדעית מדברים על הדברים האלה המון-המון זמן. כשאל גור הוציא את הסרט שלו 'אמת מטרידה' בשנת 2006, זה היה לאחר שהוא עסק בנושא כבר כמה שנים. הוא היה אחד הראשונים שהפכו את הקיימות למשהו פומבי, אבל בעצם הנושא חי כבר המון זמן".
איך חווית "משהו עקום" בגיל כל כך צעיר?
"הבנתי שהתזונה פוגעת בכדור הארץ. כל תזונה חקלאית פוגעת בטבע בצורה כזו או אחרת, כי אנחנו מגדלים לעצמנו את האוכל, וזה דורש הרס של איזושהי פיסת טבע, אבל התזונה הטבעונית הורסת הכי פחות. רק בשנים האחרונות, ובכל שנה שעוברת, אני מרגישה שאני יותר ויותר מדייקת את המקום ממנו אני פועלת באופן אישי, מתוך המרחב הזה שהוא גם הרבה פעמים מוביל אנשים לקיצוניות של 'אין כזה דבר משבר אקלים, אין שום משבר אקולוגי ועל מה אתם מדברים בכלל?', או כשהייתי מגיעה עם כוסות ובקבוקים רב פעמיים, היו מסתכלים עליי במבטים של 'מי זו המוזרה הזו?'. תפסו אותי כמוזרה המון שנים. רוב הזמן תפסו אותי ככזו, גם בגלל הטבעונות, שלא תמיד נתפסה כפי שהיא היום. אני זוכרת שרק נהייתי טבעונית, היו שואלים אותי מה להביא לי לאכול. מנת הדגל שלי הייתה פיתה בלחמנייה, כי אין דבר שטבעונים אוכלים מלבד פחמימות".
וקטניות.
"ברור, אבל אנשים לא ידעו את זה. אנשים רגילים לא שמים לב שהרוב המוחלט של התזונה שלהם היא טבעונית. אנשים אוכלים מג'דרה, שזה עדשים ואורז, פסטה וחומוס, לחם וירקות. כשאני מגיעה לכל מיני מקומות ואומרת שאני טבעונית ישר שואלים אותי אם אני רוצה קינואה. אז לא, אני לא רוצה קינואה, למה שארצה קינואה? זה לא טעים. זו הקונוטציה של אנשים שנדמה להם שהם רחוקים מטבעונות, והם לא יודעים עד כמה הם לא".
חשבת שתעסקי בזה בבגרותך?
"נכון שהרגשתי שמשהו לא נכון במשך הרבה שנים, אבל בכלל לא חשבתי שאעסוק בזה. למדתי אמנויות ברעות, ואחר כך בוויצו למדתי מוזיקה קלאסית ותיאטרון, ובמקביל ספרות ופסיכולוגיה. הייתי תלמידה חנונית רצינית, לא שמעתי על הרבה אנשים שעשו ארבעה מקצועות מוגברים. כתיבה ויצירה היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, שזה אומר להיות מחוברת למקום של השראה. למקום שמחבר טבע וים. כל השנים הייתי בצופי ים, נכנסתי לשם בכיתה ו' ועזבתי שנה אחרי הצבא. הדרכתי את השכבה הבוגרת במשך שלוש שנים".
כשאת מורעלת, אז את הולכת עם הדברים עד הסוף.
"מורעלת? לא הייתי משתמשת במילה הזו, אלא במשהו הרבה יותר חיובי. נראה לי שכשאני מוצאת מקום או מרחב או קהילה שנותנת כוח ואני מרגישה חלק ממנה, באמת חשוב לי להיות שם, חשוב לי להיות נוכחת ולחוות את זה. גם הקשר לים, אפשר להסתכל על זה כמו איזה משולש. היו כל מיני דברים שעניינו אותי, ולאט-לאט זה התחדד והתחדד למקום שהכל קשור לקיימות. הכל הלך והתנקז לנקודה הזו. את כל השבתות שלי נתתי לים, כל שלישי וכל שבת יצאתי להפליג. גם עולם המושגים שלי התקשר לים, אני תמיד אומרת שטבעונות היא כמו מפרשים שלוקחים אותי קדימה, ולא עוגן שמושך אותי אחורה ועוצר את ההתקדמות שלי. הרבה אנשים שואלים 'מה? זה לא קשה לך להיות טבעונית? לא לקנות בגדים?'. אנשים רואים את זה מהמקום שאני מונעת מעצמי המון דברים, כמו אוכל או לקנות בגדים".
מה הכוונה בלא לקנות בגדים?
"בדיוק כמו שכמעט כל הבית הזה מרוהט בדברים יד שנייה, כך גם הבגדים שאני לובשת. אני פשוט לא צריכה בגדים חדשים, אז אני לא קונה מעבר למה שיש לי. ולא קשה לי, הרי אני בחרתי בזה. אם נחזור רגע למקום שהים תפס בחיי, ותוך כדי את פתאום נחשפת לכמה פלסטיק יש בים ומתחילה לקרוא את כל מה שהתפרסם בנושא, ומהמקום הזה את מגיעה להחלטה שצריך לעשות פה שינוי. אותו הדבר גם בכל מה שקשור אופנה. הצפייה בסרט 'המחיר האמיתי', שמדבר על אופנה מהירה גרמה לי להתחיל להתעניין ולקרוא בנושא. זה סרט שהביא לחשיפה מטורפת של הנושא".
את מקפידה על Slow Fashion?
"אני פשוט לא קונה בגדים, ואם אני כן קונה, זה יהיה בחנות שזו האג'נדה שלה או בחנות יד שנייה. זה התחיל לפני כארבע שנים, כשרק נחשפתי לדבר הזה והחלטתי שאני מפסיקה לקנות בגדים חדשים".
תסבירי במספרים למה.
"הנתונים פשוט מחרידים, גם מהמקום של הזיהום. תעשיית האופנה אחראית לשמונה אחוזים פליטות פחמן בעולם ול-20 אחוז מהשימוש במים מתוקים, שיכולים לשמש אותנו לשתייה ולדברים אחרים. אם אני לא טועה, 150 מיליארד פרטי לבוש מיוצרים כל שנה, זה פשוט פסיכופתי. יש בעולם מספיק פרטי לבוש להלביש את כולנו ל-50 שנה או יותר, מבלי שייצרו מעכשיו שום דבר חדש. וחלילה לא שתהיה לך חולצה אחת כל חייך, אלא יהיה לך מספיק לגוון ולהחליף פריטי לבוש ברמה היומיומית וגם לשמור על הסטייל האישי והייחודי שלי. כשאת מבינה את המספרים, זה מגוחך. הרים של זבל מצטברים באפריקה ואנחנו חושבים שאנחנו עושים להם טוב כשאנחנו מעבירים לתרומה. אבל בתכלס, אנחנו פוגעים בכלכלה המקומית, כי יש כלכלת טקסטיל שנפגעת, כי מגיעים המון בגדים מהמערב. ואז את מטיילת לך באפריקה ורואה ילד לבוש בחולצה של 'נייקי'. אין לו כסף לקנות את החולצה הזו, אבל המשלוחים לא מפסיקים להגיע לשם. שלא נדבר על אתרים סופר מהירים שמציעים חולצה בשקל, ואת לא צריכה להיות גאונה כדי להבין שחולצה לא עולה שקל, אם את רוצה לייצר אותה ולשלם שכר הוגן למי שעמל עליה".
את מצליחה להיות אופנתית?
"אני לא רוצה לקנות לפי טרנדים, כי אני רוצה שתהיה לי שליטה מינימלית בחיים שלי. למה שמישהו אחר יחליט בשבילי מה יפה ומה הולך עכשיו. היום, בעקבות מסע ארוך, אני פשוט לא כל כך קונה. קונה פעם בכמה חודשים, כשאני צריכה משהו בין חורף לקיץ. אבל יש לי ארון מלא, לא צריכה להוסיף אליו עוד דברים".
בעצם הבסיס לאותו משולש זו התזונה.
"אני לא זוכרת מה עבר לי בראש בגיל 12, כשהחלטתי להפסיק לאכול חיות. זה מגיע מהמקום של אהבה לבעלי חיים, אבל גם מהמקום של הבנה עד כמה התעשייה הזו מזהמת. אני חושבת שבאמת זו אחת התעשיות הכי מזהמות שקיימות. קודם כל מבחינת השטח שהתעשייה לוקחת. כדי לקבל בערך ק"ג אחד של פרה למאכל, את צריכה לגדל משהו כמו 25 טון של חיטה או משהו אחר שהיא תאכל. לא משנה במה אבחר לאכול, נגיד והייתי אוכלת רק תפוחים, זה עדיין להרוס איזו שהיא חלקת טבע. אבל כדי לאכול בשר, צריך להרוס המון חלקות טבע. כדי לשתות חלב, עזבי את העובדה שהפרה מתחילה לתת חלב רק אם יש לה למי לתת אותו. היא לא סתם ככה מייצרת חלב, אלא לאחר שהמליטה עגל, אז כדי שתהיה כזאת כמות של פרות בעולם, מיליארדי פרות, זה אומר להרוס המון שטחים של טבע פראי. אז בעצם היו מין טפטופים שהגיעו מכל מיני מקומות, בעיקר מתחושות בטן פנימיות של איך שחייתי לפני כן. לא מותאם ולא קשוב למה שהטבע מבקש, שהובילו לאורח החיים שאני חיה בו היום. תמיד אפשר לעשות עוד, אבל זה מתחיל מבחירות קטנות של הרבה מאוד אנשים. בתקווה".
"כתיבה ויצירה היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי". רותם קליגר
קהילה בפייסבוק
בחודשים האחרונים הרגישה קליגר מצוקה אמיתית. זה התבטא במחשבות על השוואה לאחרים, על זה שהיא לא מספיק טובה, יפה, מוכשרת ועוד הרבה "לא מספיקים", כאלה שלא הרפו ולא עזבו. יום אחד, בעודה יושבת על הכורסה בביתה שמשקיפה על צמרות עצים ופיסת שמיים, הדמעות זלגו מעצמן.
"הרגשתי מצוקה אמיתית", היא משחזרת, "כשנרגעתי, הבנתי שמשהו במשקפיים שדרכם אני מסתכלת על העולם פשוט מעוות. בתוך תרבות שרואה בכל דבר משאב או אמצעי להגשים משהו, הבנתי שהתחלתי לתפוס גם את עצמי, את הגוף והנפש שלי, כמשאב. ככלי להגשמה עצמית. הבנתי שהגיע הזמן לחפש גישה אחרת ומצאתי אותה ממש מתחת לאף".
ומהי?
"פתחתי קהילה בפייסבוק בשם 'חיים מקיימים', שהרעיון שעומד בבסיסה דווקא נובע מהמקום של החיים שלי. הרגשתי שרואים את רוב הדברים סביבי, ואפילו אותי, כאמצעי. אני לא אחפור יותר מדי גבוהה-גבוהה, כי בסוף את בוחרת בעולם קפיטליסטי שבו יעילות, תחרות והגשמה, אלו הם ערכים עליונים. זה הגיע מתוך מקום של תחושת החפצה של הכל. החברה האנושית הפרידה את עצמה לחלוטין מכל דבר שקיים על גבי כדור הארץ, אם זה בעלי חיים או צמחים והתחילה לראות הכל כאמצעי".
ובמילים פשוטות?
"היא התחילה לראות הכל כמשהו ולא מישהו. אנחנו נכנסים לסופרמרקט, רואים את המאבטח בכניסה ומתייחסים רק לתפקיד שלו ולא מתייחסים אליו כאל מישהו. בקפיטליזם הכל אפשר לקנות, אתה נהיה מכשיר להגשמה עצמית, כאמצעי להצלחה. כשאני מסתכלת על עצמי, אם זה על איך שאני נראית, הכישורים שלי, הדברים שאני בוחרת לעשות, זה הכל ביחס לכמה אני מצליחה במסלול שמישהו הגדיר עבורי מה זו הצלחה. מתוך המצוקה הזו, מצאתי איזו נחמה במקום הזה של קיימות".
אני חייבת להודות, שאני לא מבינה את המושג הזה עד הסוף.
באנגלית Sustainability הפירוש קצת יותר מובן. זו יציבות, תחושת ביטחון, היכולת לתכנן לטווח רחוק, התחושה שאת קיימת. הבנתי שאני רוצה לאמץ את המקום הזה של קיימות, קודם כל מהמקום שאני אהיה קיימת, קיימת בלי להתכלות. כמו שאני מסתכלת על הטבע ורוצה שהוא יתקיים ולא יתכלה, וכמו שאני מסתכלת על בעלי החיים ועל כל הדברים סביבי – ככה גם על אורח החיים שלי. ואז חשבתי שאקים קהילה, שהמטרה שלה לצקת משמעות חדשה למילה הזו 'קיימות' ולנסות לתפוס אותה בצורה יותר הוליסטית של 'אנחנו חלק מהעולם'. יש פילוסופים שאומרים שאין כזה דבר 'אני והעולם', אלא 'אני העולם'. גם אין קדימות לזה שאני קודם ואז העולם".
אם הבנתי נכון, קיימות היא קודם כל לוודא שאני עצמי, שהגוף והנפש שלי – מתקיימים ביציבות לאורך זמן מבלי להתכלות.
"זה מתקשר להמון דברים כמו להאט מעט את הקצב – זאת הדרך שלי היום, שכל הזמן דורשת גם עבודה פנימית – לשים לב שאני עושה דברים מתוך אינטואיציה, לשים לב שאני עושה דברים מתוך קשיבות, שאני לא לוחצת עד שכבר אי אפשר. כמו במערכת אקולוגית – אם תיקחי ממנה כל הזמן, היא נפגעת ונחלשת. זה לא שהטבע לא ישרוד, הוא הרבה יותר חזק ממה שאנחנו יכולים לדמיין, אבל אנחנו מחלישים אותו, פוגעים במערכות האקולוגיות ומחלישים אותן. או בעלי חיים, שכל כך הרבה זנים נמצאים בסכנת הכחדה. יהיו בעלי חיים, אנחנו לא עד כדי כך מדהימים שנוכל להרוס לגמרי את כדור הארץ, אבל אנחנו פוגעים ומחלישים והורסים. אז ככה אנחנו עושים גם לעצמנו. אם נמשיך ללחוץ, לדחוף, להתיש, אנחנו ניחלש. אני חושבת שהרבה אנשים מרגישים ככה, מרגישים ש'די', הם צריכים עצירה. אנחנו חייבים להפסיק לסחוט את עצמנו עד תום בעבודה ובניסיון להגשמה עצמית, ולתפוס את עצמנו כאיזה מכשיר שאמור לשרת את מי?".
מצד שני, קשה להפסיק את המרוץ. הדיור מאוד יקר, הלימודים והמחיה יקרים, אז כן צריך לרדוף אחרי הצלחה וכסף.
"זה אולי נחלק לשני דברים. קודם כל העניין המנטלי. אני תמיד אומרת שקיימות מתחילה בראש. הרבה אנשים שואלים מה הצעד הראשון שצריך לעשות אם אנחנו רוצים לשמור על העולם? יש כאלה שיוותרו על חד פעמי, אחרים יזכרו לכבות את האור בשירותים או את המזגן לפני שיוצאים מהבית. יש כאלה שיעברו לתזונה טבעונית. ואני אומרת שזה מתחיל הרבה מאוד לפני, קודם כל הרעיון של להבין מה זה אומר משאב, מה זה אומר משאב מתכלה, מה זה אומר להפסיק לתפוס את הכל כמשאב ולהתחיל לתפוס קצת יותר כישות. בפרקטיקה של להרוויח כסף כדי להתקיים, אז נכון. הדיור יקר, ויש פה עניין של שיח על פריווילגיה. יש מושג שנקרא 'פשטות מרצון'. אני חוסכת הרבה מאוד כסף בכך שאני לא מוציאה אותו על בגדים חדשים, לא מחליפה את הנייד שלי כל שנה ולא קונה ספה חדשה, אלא קונה ב'יד 2'. אבל גם הדרך של להגיע למצב שאני בפשטות מרצון צריכה להיות איזושהי רמה של מאבק מול החיים. לא להיות בתחושת הישרדות. אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי".
"טבעונות היא כמו מפרשים שלוקחים אותי קדימה". רותם קליגר
מלווה עסקים ירוקים
קליגר היא סטודנטית לתואר שני באנתרופולוגיה, כשאת לימודי התואר הראשון עשתה בחינוך ופוליטיקה. במהלך הלימודים היא פזלה למקום של סביבה ועשייה פוליטית סביבתית. פוליטיקה כרגע לא מעניינת, אותה, אבל היא לא פוסלת. וכן, היא בהחלט הייתה מוכנה להצטרף למשלחת במטוסו של ראש הממשלה נפתלי בנט לוועידת האקלים בגלזגו.
היא מתפרנסת כמלווה של עסקים ירוקים, כאלה שמיטיבים עם כדור הארץ וקיימות, וככותבת תוכן ברשתות החברתיות. היא מתפעלת עמודי פייסבוק, אינסטגרם ויש לה ערוץ יוטיוב משלה. בין שלל העסקים אותם היא מלווה בתשלום, יש אחד שבו היא עוסקת בהתנדבות – חוות החופש בעולש.
הפעילים שם מאוד מליטנטים. הם נלחמים למען בעלי החיים, אבל גם עוסקים בהטפות, התקפות והצקות. את מתחברת לזה?
"זה תמיד חוזר לתפיסה שלי של קיימות. לפעול מתוך כעס ועצב זה לא מקיים בשום צורה, גם לא כהטפה. לא הייתי רוצה לבחור בטבעונות מתוך תסכול נורא עמוק. זה מחזיר אותי לסיפור של הספינה והמפרשים שלוקחים אותי קדימה. זה כוח חיובי. אני תמיד צוחקת על אימא שלי שעדיין חושבת שנורא קשה לי, שזה פשרות מבחינתי, אבל זה לא. באמת החיים שלי יותר יפים ככה. כשאני מחליטה שאני והמכשיר הנייד שלי לא ישנים באותו החדר או כשאני יוצאת לחברים ואני מעדיפה להשאיר אותו בבית, למרות שזו העבודה שלי, אלו הבחירות שלי. הן כאילו ויתורים, אבל הן לא, הן מכניסות שקט לחיים. כשאת אומרת לא לכל הדברים האלה, את בעצם אומרת כן לעצמך. כן לזמן של קצת שקט. אז אני עובדת, כל החיים עבדתי, ועדיין כל מיני בחירות קטנות שאני עושה, הופכים את החיים שלי ליותר מקיימים, ליותר איטיים, ליותר קשובים".
רוצים להישאר מעודכנים?
אנחנו בחיפה על שלל המפעלים המזהמים. מהי עמדתך?
"בכנות, לא התעמקתי בזה אף פעם. זו אמנם אותה אג'נדה ותמיד אפשר לעשות יותר. ברור שמצד אחד, אני לא בעד שיהיו כאן מפעלים מזהמים, אבל מצד שני, אחריות תאגידית היא קודם כל לא לפטר עובדים ולא להשאיר אנשים מחוסרי עבודה. אז ברור לי שיש כאן איזושהי מורכבות. אם אני חוזרת לתפיסה של קיימות, מבחינתי, אז היא תלויה בכך שהמפעלים ימשיכו לתפקד. מצד שני, הקיום של הטבע, של האוויר הנקי, של הריאות של כולנו גם תלוי בזה. אז יש כאן מורכבות שאני מודה שאני לא מבינה בה מספיק כדי ליישב אותה, אבל זה לא שזה מנותק מהאג'נדה הסביבתית שלי".
את אקטיביסטית שיוצאת להפגנות?
"לא כל כך. לא שאני חושבת שהפגנות זה רע, זו פשוט לא הדרך שלי לייצר את השינוי. טוב שיש כל מיני דרכים של אנשים לייצר שינוי, למרות שלא עם כולן אני מסכימה. אני גם לא מסכימה עם כל מה ש-Vegan Friendly מפרסמים. ממש לא. גם לא עם הדרך של גארי יורופסקי, שמראה בהרצאה שלו מלא בעלי חיים סובלים, שחיטות וכאלה, אני מבינה שזה עוזר ויש הרבה אנשים שזה משפיע עליהם, אבל זו פשוט לא הדרך שלי. כנראה שצריך גם דרך אקטיביסטית וגם דרך אחרת".
את יכולה לבחון מהי מידת ההשפעה שלך?
"שאלה טובה. אני חושבת שאני מגיעה לאלפי אנשים. כל הזמן כותבים לי, על בסיס יומי, ומודים לי על הגישה הזו שלי, שהיה להם ממש חסר המרחב הלא שיפוטי. יש כל מיני קהילות שאנשים מרגישים בהן מותקפים ולא נעים להם שם, כי הם אוכלים בשר. הדבר האחרון שאני אשאל מישהו זה מה התזונה שלו. תזונה בסופו של דבר היא משהו כל כך אינטימי. כל אחד והסיפור שלו, המקום שבו הוא נמצא כרגע והצעדים שהוא יכול לעשות".
בקיצור, לא פסלת מישהו בגלל שאכל ביצה בבוקר.
"ממש לא. להיות ברשת וליצור תוכן זו חשיפה מאוד גדולה, זה משהו שגם מייצר הרבה פגיעות. אני לא מהאנשים שישימו פילטר, אין מצב, ואני לא מהאנשים שיעלו רק את הדברים הנורא שמחים וכיפיים. זה פגיע, ולפעמים קשה, אבל אז מגיעות התגובות והסיפורים איך עזרתי, ואת אומרת 'וואלה, זה משנה חיים של אנשים'. הם באמת חושבים על דברים אחרת, בוחרים בחירה קטנה קצת יותר ירוקה".
מה המטרה הרחבה במה שאת עושה?
"המטרה שלי לשפר את מערכת היחסים של אנשים עם הטבע".
ומהו עולם אוטופי?
"מי אני שאגדיר מהו עולם אוטופי. מבחינתי זו חברה שהיא קצת יותר ממוקדת יחסים ורואה קצת יותר ישויות ופחות חפצים. קצת יותר מישהו וקצת פחות משהו. נראה לי שזו ההגדרה. פחות איך אתה יכול לשרת אותי ויותר מי אתה. פחות מה אתה יוצר, מי אתה, ואיך אתה מתקשר איתי. זה מחבר גם עולמות של תקשורת, שפה, אהבה לטבע, שמירה על הסביבה, עולם של התפתחות אישית".
יש בך תמימות שלא קיימת בבני גילך הציניקנים.
"אולי, זה לא שאני חושבת שכשאני לא אוכלת בשר או כשאני לא קונה בגדים חדשים, אני מצילה את העולם. זו לא האשליה שלי ואני גם לא חושבת שזו הגישה. העולם לא צריך את ההצלה שלי. הוא לא צריך אותי כדי שאציל אותו, אבל אני חושבת שאנשים צריכים הצלה. באמת. ככה גם אני הרגשתי, שהתפיסה של איך שאני מסתכלת על העולם ועל עצמי היא עקומה וזה נורא קשה ונורא מלחיץ. המערכת הפיזיולוגית שלנו כשהיינו ציידים מלקטים הייתה מאוד מותאמת. כשאת שומעת פילים בג'ונגל בהודו, את צריכה 20 דקות להיות סופר-סופר חדה – או לברוח, או לטפס על עץ – את צריכה מהר מאוד להחליט מה לעשות ולהיות הכי ממוקדת כדי להציל את עצמך. ככה המערכת שלנו עובדת, איך שאת מרגישה איזושהי סכנה, החושים שלך נורא מתחדדים, המערכות הפחות חשובות, כמו מערכת העיכול מפסיקה לתפקד, ואת סופר חדה והולכת לפי האינסטינקטים שלך. זה משהו שאמור לפעול אם יש סכנה בטבע. אבל אנחנו במשך שנים, נמצאים כל הזמן, ממש כל הזמן, בנקודה הזו. אני מאחרת לפגישה, בום, אני בלחץ היסטרי. לא שילמתי חשבון בזמן, אני בלחץ היסטרי. אני צריכה קידום בעבודה, ובכלל אני צריכה להתקדם כל הזמן, הגוף שלנו לא מותאם ללחץ הזה ולתחושה הזו. המערכת הזו לא נבנתה בשביל משכנתה, היא נבנתה בשביל להתמודד עם פילים או להציל אותנו במקרה של סכנת חיים. אבל הגוף לא יודע להבדיל, ואנחנו שידרנו לו את הדברים האלה כדי להיות סופר חדים כל הזמן. אני חושבת שהאנושות צריכה הצלה הרבה יותר מכדור הארץ. כשנתחיל לראות קצת יותר ישויות ופחות מכשירים להגשמה, אז גם כדור הארץ ירוויח מזה".
את סוג של גרטה טונברי החיפאית.
"הלוואי, היא מדהימה".
עומר
איזה כיף לקרוא. את השראה!
תודהה 🙂