ליל סדר ראשון בחיפה

הם הגיעו לפה מתוך ציונות ואהבת ישראל. חמש משפחות שעלו ארצה מחמש מדינות שונות יחגגו לראשונה את ליל הסדר בביתם החדש בארץ. המאכלים יהיו אותם מאכלים שאכלו בגולה – העולות מארצות הברית עם שורשים מסנט פטרסבורג יאכלו מרק עוף עם קניידלך, גפילטע פיש עם חריין וקנישס; הארגנטינאים יאכלו מינה, שזו בעצם לזניה ממצות, מאכל מסורתי של הצד הטורקי במשפחה לצד מאכלים מעדות אשכנז מהצד הפולני; הצרפתים עם שורשים בספרד יאכלו צ'ולנט מותאם למי שאינם אוכלי קטניות; הברזילאיות יאכלו מאכלים מזרח אירופיים לצד קרפלך (לא כשרים לפסח) ועוגת תפוחים עם אגוזים; והרוסים יאכלו חרוסת עם אגוזים וישתו מיץ ענבים מסורתי.
חמש משפחות מגשימות חלום וסוגרות מעגל לאחר שנים של נדודים בעולם. פסח 2023, חודש ניסן תשפ"ג, ישראל.

יהודית וחנה ראנד
עולות חדשות מארצות הברית

יהודית (64) ראנד ובתה חנה (20) עלו על טיסה לכיוון אחד משדה התעופה JFK בניו יורק ונחתו בארץ בספטמבר, ממש לפני ראש השנה. זו היתה הטיסה האחרונה מניו יורק לפני כניסת החג. ההחלטה לעשות עלייה התקבלה אצל יהודית הרבה שנים קודם – בשנת 1986 היא עזבה את סנט פטרסבורג, אז עדיין ברית המועצות, עם אמה שרצתה מאוד להגיע לניו יורק. למרות שהיא עצמה חלמה להגיע לישראל, היא ויתרה אך לא גנזה את החלום.

יהודית היא אמנית, בוגרת האקדמיה לאמנות בסנט פטרסבורג ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. מאוחר יותר היא עבדה כמרצה לאמנות ולהיסטוריה באוניברסיטה מקומית. בניו יורק היא הכירה את בעלה, אביה של חנה ויהודי אורתודוקסי, והשניים גידלו את בתם בברוקלין, בשכונה שתושביה שומרים על צביון של הקהילה האורתודוקסית. חנה למדה בבתי ספר יהודיים, והמשפחה התפללה בבית הכנסת המקומי וחגגה את כל החגים היהודיים לפי המסורת המזרח אירופית.

על שולחן ליל הסדר בניו יורק היו מרק עוף עם קניידלך, גפילטע פיש ועוד מאכלים יהודיים. את ליל הסדר הראשון שלהן בארץ יחגגו השתיים בסדר קהילתי. למרות שהן קיבלו כמה הזמנות להתארח אצל משפחות שהכירו כאן, הן מעדיפות לחגוג בבית הכנסת – הזדמנות להכיר עוד אנשים ולהיות חלק בלתי נפרד מהקהילה.

"אנחנו פשוט אוהבות את ישראל, אין דרך אחרת להסביר למה באנו לכאן", מספרת חנה, "בניו יורק סיימתי תואר בביולוגיה, ואני מקווה להמשיך ללמוד פה ולעשות מאסטר בטכניון. למעשה זו הסיבה המרכזית לכך שבחרנו להגיע לחיפה – בגלל הלימודים הגבוהים. הסיבה השנייה זו העובדה שחיפה היא עיר גדולה אבל עדיין יש בה כל כך הרבה טבע. אפשר לעשות טיולים בתוך כל הירוק הזה. הגענו מניו יורק שהיא ג'ונגל של בטון, וחיפה ממש פתחה את זרועותיה עבורנו. מחוץ לבית יש ארנבונים קטנים וחזירי בר שאי אפשר להתעלם מהם, אבל זה משהו שאני ממש אוהבת פה. אנחנו גרות בנוה שאנן, ואוהבות את השכונה ובעיקר את האנשים".

הגעתן לכאן שתיכן לבד, ללא משפחה.

"נכון, יש לנו האחת את השנייה ויש לנו את שמחה הכלב, אבל אנחנו מחשיבות את כל היהודים בארץ למשפחה שלנו".

שמחה הכלב?

"להגנתי אני יכולה לומר שהענקתי לו את שמו כשהייתי בת 5".

יהודית: "בבית הספר היהודי שבו חנה למדה היו מאוד פתוחים לכל מה שקשור בישראל. הם החדירו לילדים את האהבה לישראל, ולאחר שבעלי נפטר ממחלה החלטנו לממש את החלום ולעשות עלייה. הרגשתי שזו הזדמנות נפלאה לפתוח פרק חדש בחיים שלנו. אנחנו אוהבות כל רגע פה. למרות שאני מוכרחה להודות שבארצות הברית חיינו ביותר נוחות, ועל אף שרוב האנשים, לפחות בגילי, בורחים ממכשולים בחיים, באנו לכאן כי רצינו להיות ישראליות. פשוט כך“.

יהודית וחנה ראנד עם שמחה הכלב

בר וגרי טרסיק
עולים חדשים מארגנטינה

היהודים הארגנטינאים מכנים ילדים מעורבבים – ספרדים עם אשכנזים – בכינוי קפה קון לצ'ה, ובתרגום לעברית קפה הפוך או קפה עם חלב. כשרוצים להסביר את המושג "קיבוץ גלויות" אפשר בקלות לתת את הדוגמה של בר וגרי טרסיק, שעלו לארץ מטוקומן, ארגנטינה.

בר מנסה לעשות לנו סדר: "מצד אבי גיל, סבתי גולדה הגיעה לארגנטינה מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. את בעלה, שגם הוא הגיע מפולין שנה לאחר המלחמה, היא הכירה בארגנטינה. מצד אמי סלינה, סבתא רבא שלי הגיעה מדמשק וסבא רבא שלי הגיע מירושלים שבה נולד, אבל ברח לארגנטינה מאימת הטורקים ששלטו בארץ. סבתא של גרי הצליחה לברוח מבלארוס באמצע מלחמת העולם השנייה, והמסע שלה לארגנטינה ארך שנה שלמה. היה לו סבא שכבר נולד בארגנטינה, אבל הסבתא רבא הגיעה מאיזמיר. בפסח אנחנו עושים מיקס של כל המאכלים".

תמיד שמרתם על יהדותכם?

"גדלנו כיהודים בגולה, חגגנו את כל החגים, למדנו בבתי ספר יהודיים, הלכנו לבתי כנסת, יש גם בית חב"ד בטוקומן, ושמרנו על המסורת. אני הייתי מדריכה בתנועה ומורה לריקודי עם. אני הדור השלישי שמנסה לעלות לארץ. סבא וסבתא שלי עלו לארץ ב־1952 וחזרו לארגנטינה בגלל מצבה הרפואי של סבתא רבא שלי. ההורים שלי עלו ארצה בשנת 1976 וחזרו לארגנטינה לאחר ארבע שנים, כשאני הייתי תינוקת בת שמונה חודשים".

איך נראה ליל סדר בטוקומן?

"ליל הסדר אצלנו נחגג פעמיים – הראשון עם המשפחה של אבא והשני עם המשפחה של אמא. לכל משפחה היו המאכלים שלה. אצל הפולנים היו קניידלך, גפילטע פיש עם חריין, קנישס ומנה דומה לגולאש. בצד הטורקי אכלנו מינה, שזה כמו לזניה אבל ממצה. אפשר לעשות מינה בשרית, ואצלנו אכלנו מינה עם תרד במשך כל חול המועד כי עשו כמויות ענקיות. בצד הטורקי גם אכלו אורז, לעומת הפולנים שלא נוגעים באורז או בקטניות. אז אכלנו גם מג'דרה, עלי גפן שבארגנטינה קוראים להם 'ילדים מכוסים', באבא גנוש, הרבה חצילים, הרבה לביבות מכרישה ומירקות ירוקים והמון בשר. שמרנו בפסח על כשרות – סבא וסבתא שלי היו ממש מסורתיים, ואנחנו היינו יותר גמישים. בחול המועד סבא שלי היה מפורר מצה לתוך הנס קפה לארוחת בוקר. אני זוכרת שלא סבלתי את זה, אבל עכשיו אני אוהבת את זה".

כמה אנשים השתתפו בליל סדר?

"המון. לסבא מצד אמא היו שישה אחים, אז שולחן הסדר היה עצום. הם לקחו את כל הרהיטים מהסלון של סבתא רבא, וכולנו – כל הדודים ובני הדודים – היינו ביחד, כמו מסיבה גדולה. כשנולדו לדור שלנו ילדים, כבר אי אפשר היה להכיל את כולם בבית אחד והתפצלנו לפי המשפחות הגרעיניות".

את גרי הכירה בר מילדות, וכבר בכיתה ו' היא התאהבה בו, אך הוא, נער צעיר בכיתה ט', לא ממש הבחין בה. לאחר ששניהם נישאו לאחרים ואף ילדו ילדים והתגרשו, הם נפגשו לפני 16 שנים ומאז לא נפרדו. נולדו להם שני ילדים – תיאו (11, שנקרא על שם חוזה המדינה תיאודור הרצל) וליחיה (7).

למה עליתם?

"תמיד רציתי לגור בישראל. כשהילדים גדלו חשבנו על העתיד שלהם, וגם בגלל שאנחנו ציוניסטים. אנחנו שמחים על הצעד, למרות שאנחנו מאוד מודאגים מהמצב. אנחנו יודעים מה זה לחיות בדיקטטורה".

למה בחרתם בחיפה?

"כשהתחלנו להתעניין בעלייה עוד בטוקומן ראינו שיש בית ספר אנתרופוסופי בבת גלים, ואז גם ראינו סרט ביוטיוב שנקרא 'Seven things you have to know about Haifa'. גילינו שזו עיר מעורבת, שיש בה פסטיבל קולנוע – פרט חשוב כי אני באה מהתחום – שיש תרבות, מוזיאונים, ים ומכבי חיפה בכדורגל, שזה חשוב מאוד. כשהגענו, חברים לקחו אותנו לטיילת לואי. עמדנו שם ואמרנו שזה המקום. התאהבנו בחיפה לפני שראינו אותה, והיום אנחנו קוראים לעצמנו חיפאים".

איך ייראה ליל הסדר אצלכם?

"אני חושבת שניסע לדודים שלי במודיעין. ניקח איתנו את אורלי, עולה חדשה ממקסיקו שעובדת אצלנו במסעדה. היא סיימה את השירות הצבאי כחיילת בודדה. כשעולים פוגשים עולים יש ממש סולידריות. תמיד אנחנו חושבים על אחרים, וכל עולה חדש שיבקש מאיתנו עבודה, נעסיק אותו. יש אצלנו שני עולים חדשים מבואנוס איירס – בחור ובחורה שכל אחד הגיע לבדו. כל כך עזרו לנו כשאנחנו באנו, ולכן אנחנו מרגישים שלהחזיר בחזרה זו חובה".

ולשאלת השאלות, מה עדיף מבחינת קולינריה – אוכל אשכנזי או ספרדי?

"אוי, לא. אני לא יכולה לבחור. אבל אני חושבת שאני יותר פולנייה. אני מתה על תפוח אדמה מבושל, אבל גם ממש אוהבת מינה. אני יודעת להכין את כל המנות האלה כי אלו הריחות שעליהם גדלתי. למדתי לבשל כי עמדתי שעות ליד סבתא ואמא שלי. לא היו להן מתכונים כתובים, הן היו אומרות שימי קורט של מלח וקורט של פלפל, הכי לא מדויק שיש. אני החלטתי כן לכתוב את המתכונים שלהן, ופשוט התחלתי לשקול כמה זה קורט מזה וקורט מההוא, והמתכונים שלהן היום הם מאוד מדויקים“.

בר וגרי טרסיק עם ילדיהם ועם הוריו

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

רוזה פייפשובניק
עולה חדשה מברזיל

רוזה פייפשובניק (76) תחגוג לראשונה את ליל הסדר בביתה על הכרמל עם בתה אילנה, עם שני נכדיה – איזאק (6) ומלכה (3) – ועם הקהילה הקטנה שהם בנו פה ואשר מונה כעשרה עולים חדשים מברזיל, שאותם היא מארחת בכל יום שישי לארוחת שבת.

"הוריי הגיעו עם הוריהם לברזיל לפני מלחמת העולם השנייה – אבי שרול מפולין ואמי ברוכה מרומניה", היא מספרת, "הם נפגשו בברזיל, ואני נולדתי בריו דה ז'נרו. תמיד ידעתי שאני יהודייה, חגגנו את כל החגים, הלכנו לבית הכנסת, דיברנו בבית יידיש ואכלנו מאכלים מזרח אירופיים. מנישואיי הראשונים עם בחור מקומי לא יהודי נולדה לי בת – אילנה. למדתי רפואה והתמחיתי ברפואת ילדים. אחר כך התמחיתי ברפואה אדמיניסטרטיבית וברפואה ציבורית, וב־20 השנים האחרונות הייתי רופאת משפחה בבית החולים אלברט איינשטיין בסן פאולו. חודש לפני שעזבנו יצאתי לגמלאות. ממש כמה ימים לפני הטיסה לישראל נסענו לריו דה ז'נרו לבקר בה בפעם האחרונה".

רוזה מספרת שהיא עלתה לארץ בגלל חלום שהיה לבתה אילנה מאז שהיתה בת 15 – לגדל את ילדיה בישראל: "השארתי מאחור את בעלי השני שהוא יהודי, אבל הוא מבוגר מאוד, בן יותר מ־90 ומאוד מאוד חולה. לאחר גירושיה, אילנה החליטה לעשות עלייה, ואני נאלצתי לבחור אם לצאת להרפתקה הזו איתה או להישאר בברזיל. אני לא מצטערת לרגע על הבחירה. אני אוהבת פה כמעט את הכל – את מזג האוויר, את הים, את איכות החיים ואת האנשים, אבל קצת פחות מתחברת לדרך שבה הישראלים מתנהלים על הכביש. בברזיל, עם כל הסמבה והבלגן, בכביש הרבה יותר רגוע. אבל בברזיל ממש מסוכן, ולא רק בשכונות מסוימות. אי אפשר ללכת ברחוב ולדבר בטלפון נייד כי ישדדו לך אותו, אי אפשר לענוד תכשיט כי יתלשו לך אותו מהצוואר, וכך זה בכל המדינה. פה הרבה יותר בטוח. גם מבחינת החינוך אין מה להשוות. בברזיל החינוך הציבורי הוא ממש גרוע, והחינוך הפרטי עולה המון כסף".

לדבריה, בילדותה היא למדה עברית אבל לא זוכרת כלום: "אני הולכת לאולפן, ובינתיים מסתדרת באנגלית. בברזיל סבתא שלי היתה מקדשת על הנרות בכל ליל שישי, ואנחנו ממשיכות את המסורת עם חבורת הברזילאים שהכרנו פה. אילנה בחרה עבורנו להגיע לחיפה. היא למדה מלונאות והיא גם שפית, ופה היא עובדת כמלצרית במלון בדן כרמל".

איך הולך להיראות ליל הסדר הקרוב?

"עם יוך מיט קניידלך, גפילטע פיש עם חריין, קרפלך, סלטים ועוגת תפוחים ושקדים לקינוח. רק אוכל יהודי מסורתי, שום מנה ברזילאית. אחד מהברזילאים יקריא את ההגדה, ואנחנו נשיר את 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'".

רגע, קרפלך מקמח מצה?

"לא, אנחנו לא אוכלים כשר. את כל המתכונים למדתי מסבתא ומאמא, והכל בראש, שום דבר לא כתוב. אגב, אילנה מכינה גפילטע פיש יותר טעים משלי. אני מארחת עם כלי האוכל ששימשו את אמא שלי ויש פה גם סרוויס שסבתא הביאה מפולין. הם עשו דרך ארוכה מפולין לישראל“.

רוזה פייפשובניק

יוכבד ונסים טלק
עולים חדשים מצרפת

יוכבד (44) ונסים (43) טלק עלו בקיץ האחרון מבורדו, צרפת, עם ששת ילדיהם – ליאור (14), שלומציון (13), רבקה (7), מנוחה רחל (5), והתאומות ציפורה לאה ונחמה דינה (שנה).

"אני ספרדייה, וגם גרנו בברצלונה במשך שנה וחצי, אבל לאורך כל השנים גרנו בדרום צרפת. לא היו שם בתי ספר יהודיים ורצינו לחיות חיים יהודיים, אז החלטנו לעשות עלייה. המקום היחיד שבו אנחנו יכולים לגדל ילדים בבטחה זה ישראל. למרות הבעייתיות בכך שאנחנו לא דוברים את השפה, לומדים באולפן וללא עבודה, ועל אף האתגרים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד בכל יום, הילדים מאושרים כאן כי אנחנו מאושרים. פה הם הולכים לבית ספר, ובצרפת הם למדו בבית. בבורדו יש בית ספר יהודי קטן, והוא מעורב וליברלי. בכיתה ו' למשל יש שם רק 16 ילדים".

יוכבד מספרת שגם בבורדו הליברלית הם חוו אירוע אנטישמי: "זו היתה אחת מהסיבות לעלייה שלנו. זה היה בשבת בבוקר, הייתי עם ליאור שהלך עם כיפה לראשו, ואז בא מולנו בחור צעיר ואמר לי 'זה לא המקום שלכם, אתם תותקפו'".

את ליל הסדר הראשון שלהם בארץ הם יחגגו עם המנות המסורתיות שאותן הם היו מכינים מדי שנה בצרפת. יוכבד מודה שמי שאמון על מלאכת הבישול, למעט האפייה, הוא דווקא בעלה נסים. "אני עדיין לא יודע מה יהיו כל המנות", הוא אומר, "אבל יהיה עוף עם תפוחי אדמה בגלל שבמהלך כל הפסח אנחנו אוכלים הרבה תפוחי אדמה. וכמובן צ'ולנט. אין לנו הרבה אפשרויות כי אנחנו לא אוכלים קטניות. לאורך כל חול המועד אנחנו עושים ברביקיו, בדיוק כפי שנהגנו לחגוג בצרפת. כמובן שאנחנו משאירים כיסא וכוס לאליהו הנביא ומשאירים את הדלת פתוחה".

וכמדי שנה, גם הפעם הם לא יפסחו על קריאת ההגדה מתחילתה עד סופה. "בשנה שעברה כאשר חגג ליאור את יום הולדתו ה־13 וכבר היה בגיל בר מצווה, הוא היה זה שקרא את כל ההגדה", מספרת אמו בגאווה, "ההבדל בין צרפת לארץ הוא שבצרפת הסדר נמשך יומיים ופה רק יום אחד. אם בארץ החג נמשך שבעה ימים, בחו"ל הוא נמשך שמונה ימים. בארץ זה יהיה הרבה יותר נוח כי נוכל לצאת מחוץ לחיפה ולבקר חברים או לקחת את הילדים לירושלים".

לדבריה, אף פעם לא קל להעתיק את חייך למדינה חדשה, בוודאי כאשר משאירים בני משפחה וחבריה מאחור, וזוהי אחת מהסיבות לכך שהטלקים בחרו להשתקע בקרית שמואל. "בחרנו בחיפה כי הרגשנו שיהיה כאן קל יותר למצוא עבודה מפני שזו עיר גדולה ויש בה יותר אפשרויות. קרית שמואל היא כמו רובע קטן – כולם מכירים את כולם, ותוך חודש הכרנו כמעט את כל התושבים. הילדים מביאים חברים הביתה, ואנחנו הכרנו את ההורים שלהם. וכשהולכים לבית הכנסת להתפלל מתחילים להכיר את כולם. שבת פה היא כמו יום כיפור – השכונה סגורה".

יוכבד ונסים טלק עם ארבעה מילדיהם

קיריל גרין וורוניקה אנבינדר
עולים חדשים מרוסיה

קיריל גרין (34) וורוניקה אנבינדר (30) עלו לארץ מרוסיה. "באנו לארץ לפני כשנה, לא יודע למה, אולי כי אנחנו ציונים", אומר קיריל, "עלינו ממקום שנמצא על גבול אוקראינה. זה לא קשור למלחמה כי תכננו את העלייה לארץ עוד לפני שהיא פרצה, וכבר ביום הראשון שלה קיבלנו את אישור העלייה".

את הסדר מתכננים בני הזוג גרין לחגוג בבית ואת החג השני בחברתם של עולים נוספים שחברים בעמותה שהעלתה אותם לארץ: "העמותה פעילה בתל אביב, בירושלים ובחיפה. זו עמותה לחבר'ה צעירים שהם עולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר. עוד ברוסיה היינו הולכים לפעילויות שלה".

בליל הסדר יהיו על שולחן החג צלחת פסח המסורתית ומצות. "אני הכי אוהב את החרוסת עם האגוזים", אומר קיריל, "וכמובן שיש לנו מיץ ענבים מסורתי. מאכלים מסורתיים מרוסיה לא יהיו בגלל שאנחנו לא מכינים שום דבר שהוא חמץ, אנחנו שומרים על כשרות. נכין כל מיני מנות קטנות שקשורות לפסח. כשהייתי ילד הלכתי לבית ספר יהודי, אבל לזמן קצר. אחר כך למדתי בבית ספר רגיל, ועכשיו אנחנו לומדים את המסורת לאט לאט".

למה בחרתם בחיפה?

"כשביקרתי בארץ עוד לפני שעלינו, הייתי בחיפה, בירושלים, בתל אביב ובאילת, והתאהבתי בחיפה. אני צייר, אני אוהב מאוד צבעים, ובחיפה הכל ירוק. יש פה כל מה שאנחנו רוצים – בניינים עתיקים, ים, הרים. בתקופה האחרונה אני מצייר הרבה תמונות נוף של חיפה ומפעיל חשבון אינסטגרם שבו אני מציג את הציורים שלי מחיפה ומישראל. אני אוהב מאוד את חיפה אבל יש פה הרבה בעיות, כמו זה שהעיר לא נקייה. אני עובד בעמותה של צעירים למען חיפה, ואנחנו רוצים לעשות הרבה דברים שאין כאן. גם יש לנו הרבה אנשים שרוצים לעשות דברים לשיפור העיר. כבר התחלנו בפעילות ואנחנו מגייסים מתנדבים. זו עבודה קשה אבל מחויבת המציאות".

קיריל גרין וורוניקה אנבינדר