דבר לא הכין את משפחת זלמנוביץ' לבוקר הנורא ההוא ב־7 באוקטובר, כשהחלו להגיע הידיעות על המתרחש ביישובי עוטף עזה. החרדה וחוסר הוודאות לגורלו של אבי המשפחה אריה זלמנוביץ' בן ה־85, תושב קיבוץ ניר עוז, הלכה וגברה. כאשר כוחות הצבא הגיעו לקיבוץ וריכזו את התושבים שניצלו מהטבח, זלמנוביץ' לא היה שם. רק כעבור שבועיים וחצי הודיע הקיבוץ רשמית כי זלמנוביץ' נחטף.
זלמנוביץ', זלמן בפי כל, נולד וגדל בחיפה, ובשנת 1955 ירד לעוטף עזה והיה ממקימי ניר עוז. בקבוצת הפייסבוק של המטה לשחרור החטופים נכתב עליו: "כולם קוראים לו זלמן, קיצור של אריה זלמנוביץ', דמות אגדית בקיבוץ ניר עוז. איש אדמה, מומחה בגידול חיטה בתנאי הנגב, אשר גם בעשור התשיעי לחייו הוא מתעקש לצאת מדי יום לעבוד בשדות. כן, גם בגיל 85 הוא קם ב־4:30, לובש את בגדי העבודה הכחולים ויוצא לשתות קפה עם החקלאים הצעירים. אריה הוא אב לשני בנים וסב לחמישה נכדים, ממקימי הקיבוץ, איש ספר ובעל ידע רחב בנושאי היסטוריה וידיעת הארץ, וכך גם גידל את בניו. אריה נחטף לעזה. בשבת, 7 באוקטובר, הוא הספיק לדבר בטלפון עם בנו בשעה 9:25 ולעדכן שיש מחבלים בקיבוץ".
בסרטון שפרסם חמאס באמצע חודש נובמבר נטען כי זלמנוביץ' נפטר מ"אירוע לבבי כתוצאה מהפצצות ישראל". ב־1 בדצמבר הודיע קיבוץ ניר עוז על הירצחו בשבי.
"אנשים נלחמו ונחטפו"
"כשהחלה המתקפה הייתי בחיפה, בהליכה לכיוון האוטו לנסוע לטייל בכרמל", משחזר בועז זלמנוביץ', בנו של אריה, את אותם הרגעים, "בסביבות 6:30 החלו לטפטף ידיעות. ב־6:45 התקשרתי לאבא שלי לוודא שהוא נכנס לממ"ד. הוא חי לבד בניר עוז, אחי ואני עזבנו את הקיבוץ, ואמא שלי נפטרה לפני הרבה שנים. בשלב הזה כולם עוד היו רגועים, הם לא ידעו שהמרצחים בדרך אליהם. ואז התחלנו לשמוע שיש מחבלים פה ומחבלים שם, ועוד לא ידענו מה קורה בניר עוז. היינו בקשר טלפוני עם אבא, והפעם אחרונה שבה הצלחתי לדבר איתו היתה ב־9:26. בהתחלה הוא היה די קול, ופתאום הוא נשמע מבוהל ואמר לי שיש מחבלים בקיבוץ ושהוא לא מצליח לסגור את הדלת של הממ"ד. אחרי זה כבר לא הצלחנו לדבר איתו – לא אני, לא אחי ולא אשתי. כל היום ניסינו להתקשר ואמרנו לעצמנו שאולי אין קליטה".
קשה לתפוש את הלחץ שבו הייתם.
"אחרי הצהריים האנשים בקיבוץ התחילו לצאת מהבתים, רק אז הצבא הגיע לניר עוז. ניסיתי לתפוס את בני הקבוצה שלי מהקיבוץ, אבל הם רק בערב הם התחילו לענות. כשנערכו סריקות קיבלנו ידיעות על כך שלא מוצאים הרבה אנשים ולא יודעים איפה הם. והיו כמובן ידיעות על נרצחים. בלילה אמר לי האחראי על צוות החירום היישובי שלא יודעים איפה אבא שלי ושהיו אצלו בבית אבל הוא איננו. היום, חצי שנה אחרי, אנחנו מבינים את המשמעות, אבל אז עוד לא הבנו. שאלתי את עצמי 'כאילו מה?'. במהלך הלילה הייתי בקשר עם חברים מהקיבוץ, ואמרו לי שהוא נעלם ביחד עם עוד 77 חברי קיבוץ. מתוך קהילה של 400 איש, 77 חטופים ו־40 נרצחים".
הבנת את המשמעות שהוא לא נמצא?
"אבא שלי היה צריך קלנועית כדי להגיע למקומות מרוחקים, לא היה לו לאן ללכת. ראינו את הסרטונים ואת התמונות של חברות מהגיל שלו שנחטפו, והיו רק שתי אפשרויות – שהוא מוטל איפשהו בקיבוץ או בשדות סביבו או שהוא נחטף. במשך שבועיים וחצי לא ידענו מה קורה, ורק אז קיבלנו ידיעה שהוא כנראה חטוף ושהוא הגיע חי לעזה".
עולות בך המחשבות שאם הוא היה מצליח לסגור את דלת הממ"ד אולי זה היה נגמר אחרת?
"אחרי כמה ימים נסעתי לניר עוז. כשאתה הולך בשבילי הקיבוץ אתה רואה שהכל היה אקראי. למשל השכן של אבא שלי, אדם טיפה יותר צעיר, החזיק את הדלת של הממ"ד והציל את אשתו, אבל הוא נורה דרך הדלת וגסס בידיה. אנשים הרבה יותר צעירים מאבא שלי נחטפו. החזיקו את דלת הממ"ד או לא החזיקו, זה לא משנה – אנשים נלחמו ונחטפו. אי אפשר לדעת".
אביך הוא החטוף המבוגר ביותר.
"יש כמה פחות או יותר באותו גיל. אבא שלי גדל בחיפה והיה בגרעין שייסד את ניר עוז. עד 7 באוקטובר נשארו ארבעה מהגרעין. שלושה נחטפו – עמירם קופר, עודד ליפשיץ ואבא שלי. הם עוד שם, ואנחנו לא יודעים מה קורה איתם. את קופר ראינו פעם אחת בסרטון בטלוויזיה, ואת ליפשיץ לא ראינו".
אריה זלמנוביץ' ז"ל. איש אדמה, שגם בעשור התשיעי לחייו התעקש לצאת מדי יום לעבוד בשדות
רוצים להישאר מעודכנים?
"לא מאמינים לזה"
בנובמבר פרסם החמאס סרטון באורך של 28 שניות שבו נראה זלמן מחובר למוניטור ונשמע מתלונן על כך שהוא חש לא בטוב. ואז הסרטון נקטע, ובפריים הבא הוא נראה במשך 11 שניות עטוף בסדין לבן. בחמאס טענו שהוא נפטר מאירוע לבבי כתוצאה מהפצצות צה"ל. הסרטון העלה חשש כבד לחייו של זלמן. שבועיים אחר כך, החשש הגדול התממש. ב־1 בדצמבר הותר לפרסום שהוא נרצח.
"ראינו את הסרטון של החמאס, וככה גילינו שאבא מת אחרי 40 יום", מספר הבן בועז, "הסרטון עלה בטלגרם של חמאס ובאל־ג'זירה".
כך נודע לכם, מסרטונים ולא מגורם רשמי?
"זה היה ביום שישי. פתאום קפצה לי בפייסבוק תגובה לאחד מהפוסטים שפרסמתי, ובתגובה היתה תמונה של אבא שלי מת".
ככה גילית את זה?
"כן. ואז התקשרנו לקציני קישור והסתבר שהם כבר בדרך אלינו, כי הם נחשפו לסרטון קצת לפנינו. הם הראו לנו את הסרטון וקיבלנו גם הסברים רפואיים. בפועל אי אפשר היה לקבוע את מותו רק מהסרטון, למרות שראו שהוא כבר מת. רק כשחזרו חטופות והיו כנראה עוד ידיעות, קבעו את מותו. אבל כבר כשאנחנו ראינו את הסרטון ידענו שהוא איננו. הרופאים אמרו לנו ש־99 אחוז הוא נפטר, רק שאי אפשר לקבוע את מותו מהסרטון. זה תקדים שקובעים את מותו של אזרח, לא חייל, כשאין גופה. בסוף אחד הרבנים הראשיים לישראל קבע את זה".
עד לקבלת הבשורה חששתם מכך שאביך לא קיבל את התרופות שלו.
"נכון. ידענו שהוא לא יחזיק מעמד למרות שהוא היה עצמאי ולא נזקק לעזרה. הוא היה צריך טיפול תרופתי קבוע כמו כל אדם בגילו, אבל הוא היה ברמות מעבר לאדם בגיל כזה. היו לו בעיות נוספות, והוא נזקק לתרופות. הוא גם לא היה יכול לאכול כל אוכל. מי שפגשו אותו בשבי ויצאו משם סיפרו שהוא התקיים מתה ומכמה ביסקוויטים ביום. אי אפשר לשרוד ככה, גם אדם צעיר לא יכול. אנשים שחזרו סיפרו לנו שהם היו איתו כמה ימים".
והוא מסר לכם משהו?
"לא קיבלנו מסר אישי. הם אמרו שכשהוא עוד היה מסוגל לתפקד – כי בשלב מסוים מצבו התדרדר – הוא סיפר להם על קורות חייו בניר עוז, על ילדותו, על דברים שהיו חשובים לו אצלנו במשפחה ובבית. מה שניחם אותנו זה שלפחות שניים שהיו איתו בשני מצבים שונים אמרו שגם שכאשר הוא שכב במיטה והיה במצב רפואי לא טוב, הוא ניסה לעודד אותם ואמר להם 'תחזיקו מעמד, תחשבו על הטווח הקצר, אל תאבדו תקווה'. אני לא יכול להגיד שזה שימח אותנו, אבל זה סוג של נחמה".
החמאס טען שהוא נפטר מאירוע לבבי כתוצאה מהפצצות ישראל.
"זה שטות מוחלטת. זה מעולם לא קרה בהיסטוריה הרפואית, ובטח לא לאבא שלי שחי 20 ומשהו שנים תחת הפצצות של תלול-מסלול. אנחנו לא מאמינים לזה. גם רואים בסרטון שלא מזה הוא מת".
אריה זלמנוביץ' ז"ל עם בנו בועז. "אנחנו לא משפחה מסורתית, אבל לכל אחד חשוב לדעת איפה יקיריו נטמנו"
"ברור שזה כואב"
משפחת זלמנוביץ' קשורה בעבותות לחיפה. זלמן נולד בעיר וגדל במושבה הגרמנית, בבניין שבפינת רחוב אלנבי-שדרות בן גוריון. הוא היה בן יחיד, וכשאמו נפטרה הוא אומץ על ידי אשתו השנייה של האב. הוא למד בבסמ"ת והתחנך בקן של השומר הצעיר ברחוב עקיבא. בשנת 1955, כחלק משירותו הצבאי בנח"ל, הוא היה ממקימי קיבוץ ניר עוז.
אהבתו לאדמת הארץ ולניר עוז שהקים היתה לשם דבר בשבילי הקיבוץ. הוא התמחה בגידולי חיטה באדמת הנגב, וגם בעשור התשיעי לחייו השכים בכל בוקר לעבודה בשדות. בניר עוז הוא הקים משפחה וגידל את שני בניו יואב ובועז. כאשר בועז עזב את הקיבוץ, הוא עבר להתגורר בחיפה – עיר הולדתו של אביו. ב־5 באפריל אמור היה זלמן לחגוג את יום הולדתו ה־86. לא בכדי בחרה המשפחה לציין את היום בסיור בתחנות ילדותו בעיר.
"סבא וסבתא שלי, ההורים של אבא, גרו פה בחיפה עד לשנות ה־80, ובשנות חייהם האחרונות הם עברו להתגורר בקיבוץ עד למותם", מספר בועז, "אנחנו עברנו לחיפה מסיבות אחרות. ביום שבו אבא היה אמור לחגוג יום הולדת, אחי ואני, ביחד עם המשפחות שלנו, עשינו סיור במחוז ילדותו של אבא. הלכנו לבית ילדותו ברחוב אלנבי ולקן של השומר הצעיר ברחוב עקיבא, ועלינו למקום שבו שוכן היום בית הספר חוגים, שם היה שטח פתוח גדול שבו התקיימו הפעולות של השומר הצעיר. אבא סיפר לי פעם שהמקום נקרא 'שלושת העצים' כי יש שם שלושה אורנים גדולים. אחר כך נסענו לבית שבו גרו פעם הוריו ברמת שאול".
בועז לוקח חלק פעיל במטה החטופים מהקמתו, וכבר השתתף במספר רב של עצרות, גם בחיפה. וכמו שהוא רוצה לראות את כל החטופים החיים שבים הביתה, כך הוא רוצה להשיב את גופתו של אביו שעדיין מוחזקת בעזה.
"אי הוודאות היא נוראית", אומר בועז, "אתה לא יודע באיזה חור הוא נמצא, ופתאום נוחתת עליך הבשורה שהוא איננו. אבל מצבנו טוב יותר מזה של אלה שלא יודעים מה קורה עם בני המשפחה שלהם. לנו כביכול יש סוג של ודאות. חשוב לנו שהוא יבוא. אנחנו לא משפחה מסורתית, אבל לכל אחד חשוב לדעת איפה יקיריו נטמנו. כשההורים שלך חולים חס וחלילה, אתה רוצה להיות לידם, להחזיק את ידם, לסעוד אותם, לחבק אותם. לנו זה לא היה. בסוף אבא שלי מת מוות נוראי כשלא היינו לידו. זה נמנע מאיתנו ונמנע ממנו. אנחנו ממשיכים לפעול, בעיקר למען החטופים החיים. יש 133 חטופים שנשארו, רק לקהילת ניר עוז יש עוד 26 חטופים, ואנחנו מקווים שחלקם בחיים כי עשרה מהחטופים הם מתים ודאיים. אמנם עזבתי את ניר עוז לפני הרבה שנים, אבל האנשים שם, כמו עמירם קופר ועודד ליפשיץ, הם חלק מילדותי, עם הילדים שלהם הייתי בכיתה. בקיצור, אנחנו בתוך האירוע הזה בלי כל קשר אם יביאו את אבא שלי".
כלומר?
"אני דורש שיחזירו את כל החטופים, לא רק את אבא שלי. הזמן לא משחק לטובתנו. ממשלת ישראל מבצעת נוהל חניבעל – אם אדם נחטף אתה יורה כדי למנוע את החטיפה, גם אם זה מסכן את חייו של החטוף. מבצעים פה נוהל חניבעל על חטופינו, מחסלים אותם. את אלעד קציר, שקברנו אותו ביום ראשון שעבר והוא גם מניר עוז, ראינו בסרטונים עד אמצע ינואר. הוא היה חי. מתישהו בינואר רצחו אותו. אבא שלי נרצח בנובמבר. אנשים מתים בדרך, והזמן לא משחק לטובתנו. מי שלא הצליח לשמור עלינו – ממשלת ישראל, צה"ל, השב"כ – אחראי להביא אותם, אחרת נשבר האמון. אתה הרי מקווה שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר אותך אם חלילה קורה דבר כזה".
אתה חושב שהממשלה עושה מספיק כדי להשיב אותם?
"אני לא יודע מה היא עושה, בשורה התחתונה – הם לא פה. נכון שהצד השני הוא אכזר, רצחני וסדיסט. אבל אני לא בחרתי את יחיא סינוואר, אני בחרתי את ממשלת ישראל, גם אם לא הצבעתי עבור האנשים האלה. וזו החובה שלהם – כלפי החטופים, כלפי משפחות החטופים וכלפי עם ישראל. אנחנו רוצים לדעת שאם יקרה לנו משהו יעשו הכל כדי להגן עלינו, ואם ייכשלו – ידאגו להחזיר אותנו. יש פה דבר שהוא יותר גדול מהכאב האישי שלי. אני לא בקיא בפרטים ולא יודע אם הממשלה עושה מספיק, אבל אני מסתכל על השורה התחתונה – אם היו מחזירים את אבא שלי, היינו יכולים לטפל בו בבית חולים. את אלעד קציר אם היינו מחזירים בדצמבר, הוא היה בחיים. יש שם נשים וגברים, שאני לא רוצה לחשוב בכלל מה הם עוברים, אולי מתעללים בהם נפשית ופיזית. יש לנו שם שני תינוקות – כפיר ואריאל ביבס – שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם. ברור שזה כואב".
אתם חושבים על דרכים להנציח את אבא?
"עוד לא התחלנו לחשוב על זה. אנחנו חושבים על איך עוזרים לאבא ולאחרים לחזור. אני מקווה שהאחרים לא יצטרפו אליו להנצחה אלא יחזרו בחיים".
חג פסח ראשון בלי אבא.
"לא בטוח שבא לנו לחגוג. צריכה להיות יציאת מצרים לפני שנחגוג את פסח".
