סלפי בשיתוף תיאטרון חיפה, והשבוע: ראיון אישי עם דפנה דקל

"היכולת להעביר חומרים שאני מחוברת אליהם, להחליף דמויות, ולעסוק במה שאני אוהבת, זאת מתנה גדולה"

דפנה דקל, ילידת אשדוד, החלה את דרכה המקצועית בלהקת הנחל ומאז שרה, משחקת, כותבת ויוצרת. נשואה לחבר הראשון שלה מגיל 17 ואמא לשלושה. היא מככבת בקולנוע, טלוויזיה, על הבמה בהצגות רבות מ"סאלח שבאתי", "בילי אליוט", "אמא נהדרת", "שלגיה", ובימים אלה משחקת בתיאטרון חיפה ב"שוק המציאות" לצד אלון אופיר ובמחזמר "התחנה", זאת לצד סדרה בכיכובה, שתעלה השבוע בערוץ כאן.

מה הייתה חווית התיאטרון הראשונה שלך?

"חוויה שחקוקה לי במיוחד היא כאשר לקחו אותנו מבית הספר התיכון לצפות בהצגה "פרחים לעכבר לבן" בכיכובו של אלכס פלג. אני זוכרת שישבתי נפעמת מהיכולת של אדם אחד לעמוד על במה ולגרום לי לעבור דרך כל כך הרבה רגשות. כבר אז היה ברור לי לגמרי שתיאטרון הוא לא משהו שאוותר עליו".

מה מושך אותך בתיאטרון?

"המשחק נמצא אצלי גם במוזיקה. אני חייבת להבין היטב על מה אני שרה וזה מלווה בהגשה שהיא מעבר לשירה נטו. בתיאטרון, לעומת המדיות האחרות, המגע עם הקהל ישיר, בלי פילטרים, באותו רגע אתה יודע אם הקהל אהב אותך או לא, והיכולת שלי להעביר חומרים שאני מחוברת אליהם, להחליף דמויות, ובכלל לעסוק במה שאני אוהבת זאת מתנה גדולה".

מה את עושה רגע לפני שהמסך עולה?

"אני מאלה שעומדים הרבה זמן מאחורי הקלעים. אני צריכה רגע של שקט, של התכנסות פנימה למחשבה, להתרגשות, גם בהצגה שאני מבצעת עשרות ואף מאות פעמים. לשחקנים לעתים ישנו החשש לעלות על הבמה ולשכוח הכל, כמובן שהתחושה נעלמת בחמש השניות הראשונות ואני רוצה להביא את המקסימום לקהל".

מה עדיין גורם לאנשים היום לבוא לתיאטרון?

"הקשר עם הקהל משמעותי מאוד, הכל בלייב מול העיניים וזה מייצר התרגשות אחרת בקהל. הקהל שמורגל בתיאטרון מבוגר, וכדי שזה לא ייעלם צריך לחנך את הדור הצעיר".

רגע אחד על במת התיאטרון שלא תשכחי לעולם?

"אני קפדנית מאוד בענייני משמעת על הבמה ואנשים שפורצים בצחוק זה משהו שנראה מוזר בעיניי. אך היה רגע שתפס אותי, בשנים האחרונות, במהלך ההצגה "סימני דרך" – בלגאן על הבמה, שחקן שלא נכנס בזמן, שחקנית אחרת זייפה, היינו אחרי רצף של הצגות, עייפים ומותשים, ורגע לפני תחילתו של שיר ענוג פרצנו בצחוק. הקהל מאוד התלהב, אני פחות, אבל הבנתי שאני לא יכולה להיות בשליטה מלאה ושזה עשוי לקרות גם לי".

את רואה בתיאטרון ז׳אנר שיכול לייצר שינוי?

"לחלוטין, אם ייתנו לו. להצגות שעשיתי בתיאטרון חיפה וב"הבימה" מגיעים חיילים, תלמידי תיכון ובגיל הזה אם משהו עובד עליך חזק הוא יכול לייצא שינוי ואם אתה מעביר את הנושא באופן הנכון הוא ישפיע. אפשר לחנך דור, ללמד ולהעביר מסרים חשובים".

דמות שהכי התחברת עליה על הבמה?

"באופן מפתיע, המורה לבלט גברת וילקינסון ב"בילי אליוט". זאת דמות שבאה מדיסציפלינה של בלט, אישה קשה מאוד, שהיו שהרימו גבה כאשר נכנסתי לנעליה. מאוד נהניתי לשחק משהי שלא יושבת בדיוק על הטייפ קאסט שלי – כשאדם רך משחק משהו קשה יוצאים דברים מרהיבים, וזה הרבה יותר מעניין, גם לקהל".

משהו שלא יודעים עליך.

"אני לא חושפת את המשפחה ואת ענייניי האישיים, אך אין משהו שדורש הסתרה".

למה כדאי לבוא לראות את "התחנה"?

"יש משהו בהצגה שכולו ישראליות, עם הרבה פנים, מעורבים שירים יפהפיים ומוכרים, הקאסט מצוין וכשראיתי את הראן הראשון עמדתי עם דמעות. אין פחד לגעת בקונפליקטים, לצד ההומור הרב".