לפני חודש נפטר בחיפה המשורר חנא אבו-חנא, בן 94. אבו-חנא נחשב למשורר הערבי המפורסם והאהוד בחברה הערבית, והיה גם סופר, מתרגם ועורך. עוד בראשית דרכו כמשורר, הוא יצא נגד הדיכוי החברתי והתרבותי של הערבים בישראל, ובהמשך התייחס לסבלם של הפלסטינים בגדה וברצועת עזה, תוך הדגשת הממד ההומניסטי הכלל-אנושי. שירתו חוזרת ונוגעת בסוגיית הזמן החולף ובחיי האדם המלאים סבל, אך גם ברגעי השמחה השלובים בחיי היומיום.
אבו-חנא נולד בכפר ריינה בגליל למשפחה נוצרית. אביו היה מפקח ומודד אדמות באזורים רבים בארץ, ועקב כך בילה את ילדותו ונעוריו במקומות שונים, כמו עוספיא, ירושלים, רמאללה, אשדוד, חיפה ונצרת. הוא למד במכללה הערבית בירושלים; למד ערבית ואנגלית באוניברסיטאות חיפה ותל אביב; שימש מחנך ומנהל בית הספר התיכון היווני האורתודוקסי בחיפה; היה מרצה במכללה להכשרת מורים ערבים בחיפה ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.
אבו-חנא פרסם שירים ומאמרים בעיתונות הערבית לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא כתב חמישה קובצי שירה. הראשון, "קריאת הפצעים" הודפס בשנת 1969 ללא ידיעתו. כחבר מערכת הירחון "אל-ג'דיד", הוא פרסם בו את שיריו. חבריו אספו את שיריו והדפיסו את הקובץ הראשון בעמאן מבלי שהוא ידע. מהדורת כינוס של שירים פרי עטו פורסמה ב-2008. הוא חיבר שבעה ספרי מחקר על תרבות ומסורת פלסטינית ובראשון בהם, "דיוואן שירה פלסטינית" (1991), הוא מנתח שירה פלסטינית מקומית שנכתבה במשך אלף השנים האחרונות.
המשורר המוערך שימש עורך בעיתון "אל-איתחאד" ובכתב העת "אל-ע'דד" וב-1993 הקים את כתב העת "מוואקף". הוא ערך את התרגום לספר תהילים מעברית לערבית מטעם האגודה הבינלאומית למקרא; אירגן פסטיבלי שירה שהתקיימו בכפרים הערביים בשנות ה-50, שאליהם נהר קהל רב ובהם הקריא משיריו. בתחילת דרכו התאפיינה שירתו בצביון רומנטי, ובמישור הצורני היא הושפעה בעיקר מהמשקל ומהחריזה של השירה הערבית הקלאסית. בהמשך ניכרת בשיריו השפעת האסכולה הריאליסטית-סוציאליסטית של המשוררים הרוסים. עולה מהם קריאה למהפכה של עובדי האדמה הפלסטינים המדוכאים, והם משוחררים מהמשקל ומהחריזה שאת כלליהם קיבל על עצמו בעבר. לא אחת הוא נשמע אומר שיש לנו מספיק הגבלות בחיים, ולכן השירה לא צריכה להגביל אותנו, לכן המשקל והחריזה מיותרים. התיאוריה שלו הצליחה מעל המשוער והראייה, את שירתו מלמדים בגני ילדים, בבתי הספר היסודיים ובתיכונים.
אבו-חנא חיבר אוטוביוגרפיה בשלושה כרכים. בכרך הראשון, "צל העננה" (1997), הוא מתאר בגוף שלישי את ילדותו בימי המנדט הבריטי. הכרך כולל תיאורים מפורטים של האזורים הרבים שבהם התגורר, חגים, בני משפחה, וגם את אהבתו המתפתחת לשפה ולספרות הערבית. בשני הכרכים שבאו אחריו, "נדוניית הינשוף" ו"שמרי האפר" (2004), הוא מתאר את חייו הבוגרים ומתמקד בקשרים שלו עם אנשי רוח.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבו-חנא היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית בצעירותו ובהמשך היה חבר במפלגת בל"ד (ואף היה במקום האחרון והסמלי ברשימת מועמדיה לכנסת כמה פעמים). בשנת 2003 ביצעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את "תזמורת", יצירה שכתב גיל שוחט אשר נכתבה לטקסטים של המשוררת אגי משעול ושל אבו-חנא בתרגום של ששון סומך. אבו חנא זכה במדליית אל-קודס לשירה ובפרס פלסטין לשירה. הוא זכה בפרס על-שם ש' שלום של עיריית חיפה בשנת תשנ"ח על ספרו "בצל העננה".
אלמנתו סאמייה וילדיו, בהם בתו העיתונאית אומייה אבו חנא, קיבלו את פני המנחמים הרבים בכנסייה האורתודוכסית בחיפה, לשם הגיעו חברי כנסת, סופרים ומשוררים וכן צמרת החברה הערבית, כדי לחלוק לו כבוד אחרון. ראש העירייה עינת קליש רותם שיגרה למשפחה איגרת ניחומים מרגשת: "תנחומיי למשפחה היקרה על לכתו של יקירנו הסופר, המשורר והמחנך, חנא אבו-חנא, אשר בפועלו, עמלו ויצירותיו, שירת גם את העיר חיפה, תושביה ובניה שנים רבות וארוכות. משתתפת בצערכם, מחבקת ומחזקת את המשפחה ברגעים אלה ושלא תדעו צער. יהי זכרו ברוך".
הסופרת ד"ר ראוויה ברבארה, חברת מערכת "מכתוב" – פרויקט ארגון ספרות ערבית במכון ואן ליר, סיפרה בתוכנית הרדיו "גם כן תרבות", על המרצה שלה באוניברסיטה שכולם קראו לו זיתונה (בערבית עץ זית): "הוא הזיתונה של המשוררים, כי עץ הזית תמיד ירוק. מאות שנים עוברים עליו והוא נשאר ירוק, וחנא אבו-חנא בשירתו ובכל מה שעשה לחברה הערבית, יישאר ירוק כל הזמן. הוא ייתן שמן, יאיר לנו את הבתים, יאיר את השכל שלנו בשירה שלו, בעשייה ובאהבה שלו".
