הבמאי עמרי הכהן מעלה בימים אלה את קברט האימפרוביזציה "הטוב, והרע והנערה" שבו אפשר לחזות על במת תיאטרון חיפה. בקברט מופיעים שני שחקנים ושחקנית – קרן צור, רון ריכטר ונעם רובינשטיין – שמציגים מופע של שירים, מערכונים וסצנות, והכל על טהרת האלתור בהשראת הצעות שהקהל במקום מציע.
"תיאטרון אימפרוביזציה הוא תיאטרון מסוג אחר", מסביר הכהן, "זה תחום שהוא מפותח מאוד באירופה ובארצות הברית, ובארץ קצת פחות. זה ניסיון ראשון בארץ לעשות חיבור לתיאטרון רפרטוארי, למיינסטרים לתיאטרון מסחרי וגדול. הרעיון באימפרוביזציה הוא להעלות כל מופע בצורה דומה ועם תוכן שונה. יש תבנית וליין אפ שאיתם אנחנו הולכים אבל התוכן בכל מופע הוא חד פעמי. הקהל מציע לשחקנים הצעות, והם מאלתרים על הבמה סצנות, מיני הצגה ושירים – משהו שלא יחזור".
הכהן, 33, הוא בוגר מגמת תיאטרון של התיכון שליד האוניברסיטה העברית, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים ובוגר קורס בימוי של התיאטרון הקאמרי. בשנת 2014 הוא הקים את קבוצת האימפרוביזציה פור פליי, שאיתה הוא מופיע ברחבי הארץ כשחקן מאלתר. "יש לפעמים תדמית לא נכונה לאימפרוביזציה", אומר הכהן, "חושבים שעושים מה שרוצים אבל זה עולם ומלואו עם שפה ועם עקרונות ועם טכניקות, שאם לא מקפידים עליהם ומתרגלים אותם זה יוצא משליטה. כאשר מקפידים על היסודות זה הופך לקסם ואפשר ליצור תיאטרון מאולתר".
מה היתה חוויית התיאטרון הראשונה שלך?
"החוויה הראשונה של כשחקן היתה מיד לאחר הלימודים. לוהקתי להצגה בשם 'תיכון מגשימים' – אופרת היפ הופ בתיאטרון האינקובטור – ומאז אני משחק בתיאטרון כבר שש שנים".
אתה בעצם שחקן, במאי או כותב?
"קצת קשה לי עם הגדרות. אני לא מגדיר את עצמי שחקן או במאי. אני מנסה לגעת בעולם התיאטרון מכל מיני כיוונים. אני עדיין משחק בהצגות כשחקן, מאלתר במופעי אימפרוביזציה וכותב לתיאטרון. יש הצגה שעלתה עכשיו בתיאטרון באר שבע שהייתי שותף לכתיבה שלה, ואני גם מביים את המופע הנוכחי".
איך מביימים מופע מאולתר?
"זה חלק מהעניין של בניית הקונספט, ההדרכה וההנחיה של השחקנים. גם עבורי זה חדש לביים משהו שהוא מאולתר, ולכן אני מגדיר את עצמי כמישהו שמפלרטט עם כל התפקידים בתיאטרון".
ולמה דווקא אימפרוביזציה?
"כי אני חושב שיש לי זיקה גדולה מאוד לתחום. אני מאוהב בתחום הזה ויש לי יחסים אדירה איתו. אני חושב שמכל אמנויות הבמה, האימפרוביזציה מפגישה אותנו עם מי שאנחנו. שחקנים שמים מסיכה ותחפושות ומשחקים דמות שלפעמים רחוקה מהם. באימפרוביזציה, האישיות, האינטלקט והתכונות שלך יוצאים החוצה, לטוב ולרע, והשילוב הזה של האותנטיות עם הפרפורמנס הוא שובה. אני אוהב את האמנות הזו של כאן ועכשיו. היא מכריחה אותך להיות עם החושים הכי מחודדים שלך ברגע האמת, כי הולכים על צוק כשתהום תלולה מתחתיך, והמשימה שלך היא לא ליפול. אתה חייב להיות בשיא, וזה מרגש אותי".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה אתה עושה רגע לפני שהמסך עולה?
"אני עובד על הקשר עם הפרטנרים שלי במופע ואוהב לעשות איתם משהו ביחד – להיות ביחד לרגע, להחזיק ידיים, לצחוק מאחורי הקלעים ובעיקר לחמם את התקשורת ואת הכימיה בינינו, כי בסופו של דבר מה שמדבר הוא איך אנחנו מתקשרים על הבמה, וזה יכריע אם יהיה מופע טוב או לא".
מה עדיין מושך אנשים לתיאטרון?
"נהיה יותר ויותר קשה להביא קהל לתיאטרון, במיוחד בעידן הנטפליקס. אנשים צריכים לצאת מהבית, למצוא לבייביסיטר, לשלם על חניה ולקנות כרטיס, ולכן יכול להיות ששבירה של צורות ותבניות והעלאה של מופעים חדשים, כמו מה שאנחנו מנסים לעשות, עשויה לסקרן קהל שיגיד שזה משהו מסקרן ומרענן שמטלטל תבניות ישנות".
יש רגע אחד שלא תשכח על במת התיאטרון?
"יומיים לפני הסגר הראשון של הקורונה השתתפתי בהצגה בתיאטרון האינקובטור. פתאום הקהל התלחשש ופתח טלפונים, והיתה תחושה שסוף העולם מגיע. לפני שעלינו לבמה הסתכלנו האחד על השני ואמרנו לעצמנו שיש מצב שזו ההצגה האחרונה של כולנו. היתה תחושה כמעט רוחנית, שאנחנו עושים משהו כמו הסעודה האחרונה. זו היתה הצגה מיוחדת מאוד".
למה כדאי לראות את "הטוב, הרע והנערה"?
"כי זה משהו שלא ניתן לראות במקום אחר וזו הזדמנות לראות שחקנים יוצאים מאזור הנוחות שלהם. בהצגות רגילות השחקנים הם על חצי אוטומט, ופה יש הזדמנות לראות משהו חייתי וייצרי, וזו כמובן גם הזדמנות לצחוק".
