תערוכת אמנות יוצאת דופן נפתחה השבוע בסטודיו שחר דוד ברחוב העצמאות 11 בעיר התחתית. שמה של התערוכה – "P.T.SS.D – Generation 3.0" – מצביע על הנושא הטראומטי אשר צרוב בגופו של האמן עידן גולקו, עד שהפך להיות חלק מהדי.אן.איי שלו. "לא רק כזהות, אלא בתוך מחזור הדם", הוא מסביר, "סבא שלי העביר לאמא שלי שהעבירה לי רשמים שהגוף והתודעה זוכרים. אבל האם זה אומר שנגזר עלי לחיות עם התורשה הזו? האם אני יכול לפרק את הרצף הגנטי המנטלי וליצור לעצמי רצף חדש?".
מהרגע שבו נחשף גולקו לשואה ולסיפור הישרדותו של סבו נדמה היה לו שהוא חוזר במכונת זמן למקום ולרגע בהיסטוריה שהוא מכיר, שהגוף שלו מכיר. "סבי נהרג חודשיים לאחר שנולדתי, הייתי הנכד הבכור", הוא מספר, "הלב שלו פגש את שלי, הגוף שלו פגש את שלי, אינפורמציה עברה. באותה היד שנגעה בי ברכות נגע גם ד"ר יוזף מנגלה. זה בעצמות שלי וזה לא מרפה ממני. כנער התעסקתי המון עם השואה, שום דבר לא הספיק באמת. ככל שהתעמקתי בשואה גברו הפחדים האיומים שמא זה יקרה שוב, שמא אחי הצעיר ייקרע מזרועותיי על רציף רכבת בלילה קר כשכלבים נובחים. פחדתי מזה מאוד".
אחיו של עידן הוא איש הקולינריה החיפאי ארז גולקו. בילדותם חלקו השניים חדר שאותו כיסה האח הבכור בצילומים של עטיפות תקליטים ואינסרטים, בעיקר של הופעות ולהקות דת' מטאל. כשהיה בן 14 הוא נשאב לרוק כבד, ושנתיים אחר כך הצטרף כסולן ללהקת המטאל החיפאית ויויסקשן. בתערוכה מוקדשת לכך עבודה אחת על פלטת עץ גדולה המדמה את הקיר בחדר ילדותם.
בפתיחות מפתיעה ממשיך גולקו לגולל את מה שעבר עליו כילד: "הרטבתי במיטה עד גיל מאוחר, הייתי מקיא, היתה לי מיגרנת נעורים, ובכל קיץ ירד לי דם מהאף. בכיתה ד' התחלתי להתמסטל ממדלל של טיפקס, מדבק, מטושים ומכל מה שיש לו אופי נרקוטי וניתן להשיג בחנויות למוצרי כתיבה. בתיכון נשאבתי למוזיקת רוק כבד. פרקתי זעם, צרחתי על הבמה. הייתי ארבע שנים בחיל המודיעין, ואחר כך עשיתי תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך התמכרתי לכל מיני חומרים – כדורי שינה, משככי כאבים, אלכוהול – כל דבר שהיה יכול לקחת ממני, ולו לרגע, את המציאות הפנימית הכואבת".
"A17 שורש", עבודה של עידן גולקו
רוצים להישאר מעודכנים?
השואה היתה שם תמיד?
"היא תמיד היתה איתי. להבדיל ממצוקות רגשיות שעובדו עם השנים וחלקן באות והולכות, השואה לא עוזבת. הצלחה, עבודה, כסף, יחסים, מיניות, אוכל – הכל קשור להישרדות. אני תקוע בתבנית קיום הישרדותית. נמאס לי לחיות בחרדה מתמדת, עייפתי מהעיסוק ברוע ובמוות, אני מוכן להתנקות מההתמכרות לכאב ולעצב. ברגעים הקשים בחיי, שבהם אני מאבד אחיזה במציאות, חוזר אלי סבא שלי ומבהיר לי שאין לי שום זכות לרצות למות. זו לא אופציה, אסור לי. סבא שלי, הילד שהופרד ממשפחתו ונשאר לבדו באושוויץ, הצליח לשרוד את התופת ומאוחר יותר להקים משפחה, להיות בעל עסק ולחיות חיים תוססים עד גיל 46 – זה הגיל שבו אני נמצא עכשיו. העיסוק באזורים החשוכים של הנפש הוא עבורי חלק מהחיים, דארק רפואי. זו אלכימיה שרוצה להפוך חושך לאור. אני עוסק בקדחתנות בשבירת הרצף הפגוע של הדי.אן.איי המנטלי שלי, כדי שלא יעבור לבת שלי".
בתערוכה יש עבודות פלסטיות וצילומים, ואתה בכלל לא למדת אמנות.
"נכון, למדתי אמנות בעצמי ואני עוסק באמנות כבר 15 שנה. יש לי תואר בלימודי מזרח אסיה ובסינית מהאוניברסיטה העברית. יש לי בלוג כבר עשר שנים שנקרא "?r u capable". העבודות בתערוכה הן למעשה שלוחה של הבלוג".
יש בתערוכה קיר שלם שנראה כמו מיפוי בתחנת משטרה.
"עשיתי מיפוי בהשראת קיר בלשי של הצוות הנאצי שהיה באושוויץ-בירקנאו בזמן שסבא שלי היה שם – ממאי 1944 עד ינואר 1945. הקיר מבטא את הרצון שלי להבין מי היה שם ולהסתכל להם בעיניים, לעשות האנשה למושג רחב מאוד כמו השואה. חלק עיקרי מהקיר עוסק בד"ר מנגלה, שהיה נרטיב חוזר בסיפורים על סבא שלי. מכיוון שסבא שלי נהרג, נשאר אצלי חלל גדול של היעדר אינפורמציה. כל השנים חיפשתי עוד ועוד מידע כדי לנסות להבין שני קצוות – איך שורדים ואיך מסוגלים לעולל דברים כאלה. הקיר הוא פרי מחקר של שנה וחצי".
עוד עבודה מסקרנת היא של שתי תיבות אור וקעקועים.
"נכון, זה קולאז' של הקעקועים שלי שבדרך כלל לא חשופים כי אני מקפיד להתקעקע רק באזור הטורסו. קוראים לה 'אסתטיקה של (חוסר) ביטחון'. אפרופו סקרנות, יש בתערוכה עבודה מוצפנת".
סוד?
"זה סוד גלוי. אני יכול לתת רמז – To leave or not to leave".
סטודיו שחר דור, רח' העצמאות 11, חיפה. ניתן לפגוש את עידן גולקו בסטודיו בימים ראשון ושלישי בשעות 14:00-10:00 ו-19:00-16:00, וביום שישי בשעות 14:00-10:00.
"אסתטיקה של (חוסר) ביטחון". עבודה של עידן גולקו
