הדרך לסטלה מאריס בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)
הדרך לסטלה מאריס בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)

נחמות חיפה

נפתח את פרויקט התרבות החיפאית עם פרקים מתוך "נחמת המקום" - ספר בכתובים מאת אייל מגד בהוצאת ידיעות ספרים, שהמוזה הכרמלית היא מקור ההשראה למזמורי היתמות שלו

פורסם בתאריך: 26.1.18 08:26

1.
מהחוף של בת גלים רואים את כל הגלילים. נצרת, נהריה וצפת מתגלות בבת אחת. אני שותל בַחול כיסא מתקפל ומסתכל. שעות על שעות העיניים מלטפות את התשוקות העתיקות. הישג היד הפתאומי שלהן אינו משביע את הרעב, אלא מעורר אותו עוד יותר. אות הוא לאהבת אמת.

נפלא להיות ילד. לחשוב על מקום בלי להתייחס לזמן. פשוט מפליגים על כנפי שמו המפורש של איזה יעד והמפרש השמוט מתמלא רוח. גם בגלגולה הנוכחי חיפה אינה מקסם שווא. אני לא בא אליה בדרישה לגלות לי עולם, ואפילו לא מטפח תקווה, שהיא תזַכה אותי בחיים יותר טובים מאלה שהיו לי. חזרתי הביתה כבן אובד, וזה מספיק.

אורות נדלקים באוניות המשא הממתינות לתורן להיכנס לנמל. אבל הלב לא כבד למראה הלילה המקדים, אלא להפך, הוא מתרונן. אף על פי שהחיים מתקצרים, אני הרבה יותר שמח עכשיו מאשר אותו הילד שהחיים היו עוד לפניו. ללא השוואה בכלל. סתם מאושר מישיבה על כיסא מתקפל הנטוע בחול, מתחושה שהשמש נעלמת מאחור והים מאפיל; מהאורות המצייתים לצו החושך, יוצרים חוף של חשמל ממול, והמפרשיות הננסיות שבות בזו אחר זו מלב ים. באחת מהן, המנוּוטת במיומנות שוַות נפש, מגיע – עדיין במפתיע – הבן הצעיר שלי, מושך, מנתק, מקפל ומאכסן את סירתו. זו היתד שאני תוקע בקרקע המציאות. אלמלא הוא, חיי היו מלאים עכשיו רק באבי, שאפילו את אחת מחולצותיו אני לובש עכשיו; כתונת טריקו עם כפתורים החושפים את החזה המלבין, ועל צווארונה נכתב בטוש שחור “אהרון”.

 

נמל חיפה בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)

נמל חיפה בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)

 

2.
אבא, סליחה שאני מציק לך. צר לי שאני לא נותן לך מנוחה, אבל בלי לחשוב עליך אין לי מנוח בעצמי. אני נאחז בך מִפחד שאם ארפה ממך לא יהיה לי יותר במה להיאחז. לא פיללתי, שאזדקק לך עד כדי כך (הרי התקווה היחידה היא, שמאחר שעשינו את שלנו העולם יניח לנו). מוזר איך לאדם נועד תפקיד גם לאחר מותו. איך אחרי מותו הוא עדיין חי. כמוך עכשיו, בתוכי, כמו שלא היית מעודך.

כשיצאת למילואים, אני נזכר, היית נוסע ברכבת לחיפה, ומשם באוטובוס לנצרת. חולף על פני האתרים הקרובים ללבך: חוף הכרמל המנצנץ מאחורי גבעות החול, בריכות המלח החוצצות בין צוקי הכורכר לַמבצר. זו היתה הזדמנות לשחרר את הלב היוצא אליהם. כשמדי פעם היה מצטרף לנסיעה חייל מילואים אחר באותה יחידת תרבות, חברך הצייר יוסל, הייתם גונבים כמה שעות בדרך חזרה. עוברים מבר לבר בעיר התחתית, לוגמים, ונאנחים על כל הדברים שהוחמצו.

למה צץ הזיכרון הזה עכשיו, ביום שישי לפנות ערב בכסלו, בין הדוכנים המתרוקנים בשוק תלפיות המשתפל מהכרמל? אולי כי התשוקה העתיקה להתרחק נראית חסרת טעם ומאכזבת, כמו שמתברר בסופם של כל נדודים. אולי כי שום מסע כבר לא קוסם לי, אבא, מלבד המסע הנוכחי איתך.

3.
מפת הארץ היא תבליט הנפש שלי. לכל אורך הילדות המרחק מתל אביב המישורית קבע את מצבי הרוח. היעדר ההר הוא הדבר המפריד ביני לבין האושר, כך האמנתי. ההיררכיה היתה ברורה: הצפון עדיף על הדרום, ההר – על המישור, הכרמל לפני הרי יהודה. הגליל היה מקום משכנם של אלים. אפילו הישימון היה מרהיב בהשוואה לתל אביב. מקורו של המבנה הנפשי המשונה היה באֵימה שהטיל עלי הבית. הוא היה נעזב בלילות, מתרוקן מהורים, ולכן לא סמכתי עליו. לא עליו ולא על השפלה, המתגמדת לעומת ההרים הענקיים, התמידיים, היחידים השורדים שריפות ומַבולים. ההר הוא שיעשה אותי מאושר, בזה לא היה לי ספק. זו היתה אמונה בסלע. עוד יגיע היום שבו אלמד להסתפק בהרריות הירושלמית. אבל ירושלים היתה רק חצי נחמה, כי שם הוגשם רק חלקו הנשי של החלום שלי, לא חלקו הגיאוגרפי.

כשמתרחקים מהעיר, הנוף מקסים את הגוף והראש מרחף. אם לנפש יש כנפיים, גם הגוף יכול לעוף. פעם העפלנו עד לצפת, באוטובוס שהוחלף בחיפה, לבקר את הציירים יוסל ואודרי ברגנר, שלא מזמן עלו מאוסטרליה. ימים שלמים לפני הנסיעה הייתי שקוע בגוונים החומים, ההולכים ומתכהים ככל שמצפינים באטלס. שום הימאלייה לא תגיע אף פעם לקרסולי אותו גליל של מעלה. בסוף הדרך חיכו לנו סיפורי הבדים של יוסל על העולמות האבודים שלו ושל אביו, עולמות שהתחלפו בד אחר בד בידי המכשף שלו. איזה צירוף מושלם זה היה, הציור וההר. ואיזה צער שאין לו פיצוי – לרדת מהאולימפוס ההוא.

 

הדר הכרמל בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)

הדר הכרמל בלילה (ציור: אליס ארבל, לפי הצילומים הליליים של אבי ברנע)

 

 

4.
החיים נמשכים אחרי מותך, כמו שיימשכו אחרי מותי בוואדי המתעטף באפור, מול העיגול הירחי האדום להדהים. משפחה של חזירים שועטת בחטף במשעול המוביל מהשיחים המחשיכים אל מסתור החורש – זוג הורים ומאחוריהם גורים מפוזרים, הנקראים לסדר בנחרה פסקנית. אצלך הזמן נעצר, וכאן בסוואנה הכרמלית הוא עדיין מפכֶּה בהתאם לתוכנית שאין מנחם ממנה.

5.
כשירדתי מסטלה מאריס למערת אליהו, השתוקקתי רק לצלוח את הרוח שהִגעישה את הים הנוהם הפרושׂ למטה. כעבור כמה מאות מדרגות כבר שקע היום, ושני שומרים מזוקנים טרחו על הברחת השער הכבד לאתר הקדוש. פניתי לשוב על עקבותיי ולהעפיל בחזרה אל ראש ההר. בין הברושים התגברה החשיכה ולא הייתי בטוח אם יספיק לי הכוח. אבל עליתי במהירות, רגליי היו קלות להפתיע. פתאום הייתי משוכנע, שאליהו באמת נלקח מכאן השמימה. המחשבה היתה קשורה לפרידה מאבי, אולי בזכות זעקת היגון של אלישע אל הנביא הנבלע בסערה, שמתחילה בפנייה: “אבי, אבי”. באותם רגעים לא היה לי ספק בקיומו של עולם הבא, והתמלאתי שמחה של מאמינים, שאין להביעהּ במילים.

6.
המקום היחיד שבו אני לא רואה שחורות הוא החורש הנופל אל הים מתחת למשכננו החדש. חורש, שאחרי שהוא נרעש מסערה חורפית או לוהטת, מעמיד פנים כאילו לא קרה כלום; חורש, שממנו מגיחות בהמולה חיות יער אפורות ופרועות, בוטשות בעפר, לוטשות מבט מפוזר, וכבזק נבלעות בחזרה בסבך, נכלמות או נבהלות כשהן נתקלות בתדהמת היצור האנושי. זהו החורש, שבו מתאחדים, בדמיוני לפחות, הסוף והרֵאשית.

החיים נעלמים, כמו יום בחשכת הערב. זו תבוסה מפוארת ועצובה. אני חייב את האדמה, את צמחי המרפא שלה הנובטים ומִתרבים עם הגשם. לא בהכרח למען הריפוי אני זקוק להם, אלא כדי להתרגל למהלך, למחזוריות. מכאן הם צומחים, המתים שלנו.

7.
הייתי אבי, כשעליתי בבוקר בהר (גן ציבורי נידח ומוזנח שלא הכרתי, בנוה שאנן). הייתי הוא, כמו שהיה, ידיים ורגליים ומחשבות בראש. איברים זמניים, מחשבות זמניות. הייתי הוא בַהתלהבות מהרגע שבו העפר בוער, ואבק פרא מתאבך באמצע העיר. על שנינו קפצה נכונות פתע לשתף פעולה עם החיים, אפילו על אבי היא קפצה, למרות שכבר שב לעפרו; כי פתאום הוא חי, האב שאהבתי, ובסנדליו העפר, ומרחוק היריעה הכחולה, ומסביב מדרונות ירוקים. כמה מרהיב ועצוב ותפל היופי שנשאר אחריו, וכמה משחררת ההרגשה של האיחוד עם המת. כשאתה מת, אתה רואה את העולם ללא ה”אני”. אפילו את הדבר שממנו הכי פחדתי – אפילו את הפחד להיעזב – אני מאבד.
במקום לחשוב על העתיד אני הוגה בעבר. ככל שהעתיד יותר אבוד, כך הוא נסמך יותר על העבר האבוד ממילא. ככל שהעבר יותר רחוק כך הוא מתקרב יותר, ואני מוצא את עצמי סמוך על שולחנו של אבי כמיָמים ימימה. אין לי כוונה למצוא בעבר שום תשובה לחידת העתיד, האשליה הזאת היא ממני והלאה. אבל כשהילד עוטה עור הזקֵן טופף ברגליו על החוף שעליו פסע עם אביו, נמצא לו עוד תירוץ לחיות.

 

אייל מגד (צילום: אמיל סלמן)

אייל מגד (צילום: אמיל סלמן)

 

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר