למרות הדימוי המקובל של אמנים כמי שרחוקים מהממסד ונענים רק לצווים פנימיים יצירתיים, קשה מאוד לסצנה תרבותית מגוונת ופורייה להתקיים בלי גיבוי ממסדי. תרבות בהקשר העירוני כוללת מגוון רחב של דיסציפלינות – תיאטרון, מוזיקה, אמנות פלסטית וגם תרבות עממית ופופולרית — והיא צריכה להיות נגישה לכולם ובמקביל להתוות קו איכותי. שוחחנו עם מי שמשקיף יותר מכל גורם עירוני אחר במבט על על המערך התרבותי בעיר — מנכ”ל העירייה גדי מרגלית שחולש על התקציבים, על התכנון ועל האסטרטגיה של פיתוח התשתיות התרבותיות בחיפה — וגילינו שלמרות היותו נציג מובהק של הממסד, הוא גם מכיר את הצד השני ואת צרכיו ומזדהה איתו. תוך כדי שיחה גילינו גם כמה דברים באשר לתוכניות העירוניות באשר לפעילויות תרבות בעתיד הקרוב והרחוק, ולמדנו על תפישת המקרו שמנחה את העירייה.
השאלה המנחה היא איך העיר משפיעה על העשייה. אתה, כמי שניהל את לשכת הפרסום הממשלתית, מכיר את הדברים גם מזווית ארצית. מהו ההבדל בין פעולה במישור הארצי לבין הניהול של מדיניות פיתוח תרבות בעיר כמו חיפה?
“אענה לך במטאפורה — זה כמו להפציץ מעל לעננים. כשאתה בממשלה או מנהל חברות ממשלתיות אין ירידה לפרטים. כשאתה מגיע לרשות מוניציפלית אתה מטפל בדברים רחוב אחר רחוב, בית אחר בית, אירוע אחר אירוע וגם משבר אחר משבר. אתה מגיע לטיפול כמעט ברמה של הפרט. זו עבודה פרטנית הרבה יותר מאשר טיפול בחקיקה. זה ההבדל בין מקרו למיקרו”.
אלו חסמים אתה רואה להפיכתה של חיפה לעיר משמעותית מבחינה תרבותית, עיר שהיא לא פריפריה?
“החסם העיקרי שאני רואה הוא תובנה של יזמים פרטיים ששווה להשקיע בתשתיות תרבותיות בחיפה, כמו במועדונים שנערכים בהם אירועים, תיאטראות וכדומה”.
גדי מרגלית (צילום: צבי רוגר)
ומהי אחריותה של העירייה לפיתוח התרבותי?
“יש כמה וכמה רבדים שהתרבות עובדת בהם. המבנה הגיאוגרפי של חיפה משפיע מאוד על האופן שבו אנשים מתנהלים בה גם מבחינת צריכת תרבות. השכונות כאן יושבות על הרים, וכתוצאה מכך מתנהלות קצת כמו יישובים קהילתיים. כבר שנתיים אנחנו מיישמים תוכנית שתלך ותתרחב ושאנחנו קוראים לה תוכנית שכונות וקהילות, ובמסגרתה אנחנו משתמשים בבתי הספר, במתנ”סים, במרכזים הקהילתיים ובגינות הציבוריות כמרכזי תרבות שכונתיים. זהו חלק מתוכנית העבודה של העירייה. תרבות אינה רק אירועי מקרו ואירועים ארציים, זה גם מה שקורה ליד הבית שלך. זה החזון. בדרגה אחת מעל לזה קבענו שבכל רבעון יהיה פה אירוע תרבותי ארצי או בין לאומי. זה למעשה מתקיים כבר מזמן – פסטיבל הסרטים שהולך וגדל משנה לשנה, שהכוונה היא שיזלוג מעבר למרכז הכרמל למקומות נוספים בעיר, פסטיבל הצגות הילדים באפריל, פסטיבל החג של החגים, פסטיבל האוכל הערבי. יש כל הזמן ניסיון להרחבת שימושים ולהרחבת הטווח הגיאוגרפי בביצוע.
"דבר נוסף הוא קמפיין טלוויזיוני שהתחלנו בו לפני שנה שקוראים לו ‘48 שעות בחיפה’. הרעיון הוא שאנשים לא יגיעו בבוקר לעיר וייסעו בצהריים, אלא יעשו כאן לילה עם המשפחה בחודשים יולי-אוגוסט, שייהנו מהקולינריה, מהים ומכל מה שיש לעיר לתת, ויוציאו בה כסף כי יש כמובן גם היבט כלכלי. השנה זה מקבל ביטוי יותר גדול. אלה דברים שלכאורה אין להם קשר לתרבות, אבל למעשה הם קשורים. אתה זוכר את הסכם חזית הים שנחתם סוף סוף, אחרי 15 שנה של צעד קדימה ושניים אחורה? אז בקיץ אנחנו הולכים להציב רגל גדולה בנמל, ואירועי עיר הנוער ועיר הבירה יעברו לשם, אל הרציפים. אתו”ס לקחה על זה אחריות. אנחנו ניכנס לנמל מתחילת-אמצע יולי ועד סוף אוגוסט. אנחנו מנסים לרכז שם הופעות ולייצר רצף של אירועים שמנצלים את המקום הכי רומנטי בעיר, שעד עכשיו היינו מנותקים ממנו בגלל גדרות וחסמים. אנחנו יוצרים קשר עם אמרגנים ועם יזמים כדי להביא הופעות ממקומות אחרים בארץ לנמל. אחד מהאמרגנים זה שוקי וייס, שאנחנו עובדים איתו על שלוש הופעות. יהיה לפחות חודש של פעילות בנמל.
“זה מוביל אותי לעוד תפישה, והיא שאנחנו כעירייה רוצים לתמוך ביזמי תרבות פרטיים. אני יכול לתת לך כמה דוגמאות. הוונדרבר למשל. אני חושב שהבעלים שלומי מנגר הוא נכס לעיר. הוא יזם סדרתי שעשה דברים כמו העיר השנייה והסיטי הול. צריך לסייע לאנשים כמוהו. דוגמה נוספת היא מועדון הזאפה שהגיע לכאן. זה מקום שמכבד את עצמו, עם גישה נוחה ועם חניה. אני רוצה שיהיו עוד 20 מקומות כאלה. אי אפשר להחזיק תרבות רק בהשקעות מלמעלה. זו תרבות שאני מתעניין בה באופן אישי, בעיקר במוזיקה. תרבות צריכה לצמוח מלמטה. לפעמים צריך לזוז הצדה ולתת לזה לקרות. יש עוד דוגמה – מעבר למוסדות העירוניים הגדולים כמו התזמורת הסימפונית יש מקומות קטנים יותר כמו הביט והפירמידה — מרכז אמנות שבו השקענו 13 מיליון שקל. לקחנו אוצרת עם שיעור קומה, מינינו יו”ר ועדה ציבורית שהוא גם אמן וגם איש פרסום, והערנו את המקום לחיים. אנחנו רוצים שיישבו שם אמנים לפרקי זמן של שנתיים-שלוש. ניתן להם מקום ליצור.
"אני פורס בפניך מנעד שלם שמתחיל בתרבות עירונית ממוסדת, עובר דרך תרבות שכונתית שצריך להשקיע בה בגלל המבנה הגיאוגרפי של העיר, ומסתיים באירועים ארציים ובין לאומיים, וברקע יש דברים שאני גאה בהם למרות שאני לא אחראי להם, כמו פסטיבל האינדי שהיה בעיר התחתית שהשנה נמכרו בו 3,000 כרטיסים. זה קיצור תולדות הזמן מבחינת מה שקורה ומה שצריך לקרות בעיר. לא כל דבר צריך להיות מוכתב על ידי העירייה. אני מאמין שתרבות צומחת מלמטה”.
עיר הבירה (צילום: דוברות עיריית חיפה)
רוצים להישאר מעודכנים?
שיפוצים קונספטואליים
אני מתחבר רגע להיבט הגיאוגרפי. היתה תקופה שהעיר התחתית סומנה כמתחם התרבות של חיפה. אחר כך היתה תחושה שהעירייה נסוגה מזה והדגש עבר להדר עם הניסיון לעורר חיים בשוק תלפיות. אחר כך הוכרז על שיפוץ מרכז הכרמל גם במטרה דומה. איפה העירייה עומדת מהבחינה הזאת? האם יש מחשבה על התמקדות או על התפרשות?
מנהל אגף הדוברות צחי טרנו: “בניגוד לאגף התרבות, מינהלת העיר התחתית לא צריכה לספק תרבות אלא לייצר משהו בדומה להופעות בקניון. בעיר התחתית הכל התחיל כשהתיישבו שם אמנים, ואחר כך נוצרה תנועה. זה קורה בכל מקום כזה, שהאמנים מגיעים אליו ראשונים, כשהכל ריק וזול ונטוש, וכשהמקום מתחיל להתמלא אנשים כמו שחר סיון ועידו מרקוס ואחרים עוברים להדר. אבל האירועים בשוק תלפיות הם לא יוזמה של תרבות אלא ניסיון לחולל משהו באזור השוק. הם אמנם יוצרים תרבות, אבל זה מעניין – כשהגעתי לעיר התחתית, האמנים, אנשי גלריה האגף, היו מנסים להתחמק. אנשי הממסד היו מוקצים מבחינתם. אם היתה מגיעה תלונה על רעש הם היו בטוחים שראש העיר שלח את הניידת. זה DNA שצריך להכיר כדי לנהל דיאלוג ממסדי מול אמנים כאלה. היחסים איתם הפשירו כשהם נתקעו בלי מקרן בערב של פתיחת תערוכה, וכשהם פנו אלי זה היה מפלט אחרון מבחינתם. משם עשינו צעד אחר צעד, וכשנתתי להם להציג תערוכות במינהלת הם הרגישו כאילו הם כבשו את הקרמלין. אחר כך זה עבר לאגף הגדול ולגלריה שער 3, והיום אין כמעט ערב בעיר שאין בו התרחשות תרבותית”.
מרגלית: “הרעיון של שיפוץ מרכז הכרמל הוא להרחיב את המדרכות. זה מבחינתי להגדיל את התנועה של אנשים”.
זה לא שיפוץ תשתיתי גרידא.
“זה שיפוץ קונספטואלי. אני לא מתכנן ערים וקטונתי, אבל אני מבין שאנשים נמשכים למקומות שיש בהם אור ותנועה על המדרכות. לשמחתי, עם השיפוץ שמתקרב לסיומו נשיק גם את הכרמלית החדשה שתסייע לנו בחיבור של העיר התחתית למרכז הכרמל. המגמה היא לייצר זרימה בתוך העיר. הרעיון של שיפוץ מרכז הכרמל הוא שיוציאו שם שולחנות וכיסאות של בתי קפה וברים ושאנשים ייצאו למדרכות. במקום שבו נמצא היום קפה הבנק נבנה פיאצה קטנה במקום המבנה הגדול של הכרמלית, ואפשר יהיה לעשות שם תרבות רחוב. אנחנו רוצים להחזיר את התנועה לרחבה של האודיטוריום, כמו שהיה בשנות ה־70 וה־80 כשקראו למקום פריקלנד. זוכר שהיה שם את מרתף 10, שהיה בבעלות עירונית למרות שהוא היה לא ממסדי? היה לי רעיון להכניס את האוזן השלישית לרחבה של הסינמטק, והם נמצאים במשא ומתן בעניין הזה. כשלוקחים מקום שמוכר מוזיקה וסרטים ושמים אותו במקום שיש בו הופעות וקולנוע זה יוצר אקו סיסטם. מעבר לזה, כמו שאמרתי, אנחנו מנסים לייצר מנעד מגוון של מקומות עם תפישות שלא חייבות לפנות לאותו קהל. יכול להיות שלמרכז הכרמל יתאים קהל מבוגר יותר ביחס לעיר התחתית האינדית, החצי פורמלית. אנחנו רוצים לייצר את התנאים לזה. הגישה לשוק תלפיות היא של התחדשות עירונית של הדר, ואנחנו תומכים בו בתקופות שבהן אפשר לעשות דברים בחוץ. זה תהליך לא פשוט שאנחנו עובדים עליו, כולל שימוש בכוחות שעמדו מאחורי השינוי של נוה צדק בתל אביב. אנחנו בודקים מה אפשר לעשות בהדר תחתון, אנחנו רוצים לחבר את העיר התחתית לוואדי סאליב”.
חיי לילה בשוק תלפיות (צילום: צבי רוגר)
מי יזין את משרדי הפרסום?
אחד מהדברים הקשים שחיפה מתמודדת איתם הוא הגירה שלילית, בעיקר של צעירים שעוסקים במקצועות שהם לא טכנולוגיים. נראה שהרבה מהיוזמות של העירייה קשורות להייטק ולביוטכנולוגיה ופחות לתרבות. באיזו מידה יש אכן העדפה לסטרטאפים על פני סטודיואים של גרפיקאים, אולפני הקלטות ואולפני פוסט פרודקשן למשל?
“אני מכיר היטב את העולם הזה. בתקופה שהייתי שותף במשרד אדלר חומסקי הייתי עכבר אולפנים. ואני לא מתחמק מהשאלה. בניתי צוות אסטרטגי שעוסק בדימום שלנו מבחינת נטישת צעירים. בסופו של יום מדובר בהיצע וביקוש. בערים הגדולות בעולם – ניו יורק, לונדון, ברלין, מוסקבה, מילאנו — יש דלת מסתובבת. יש חלוקה דיכוטומית בין הצעירים ממש, בגילאי 27-21 שבאים לעיר הגדולה לעשות קרחנה, לבין צעירים שהקימו משפחות והתברגנו. התהליך הזה כואב כי כשמגיעים לשלב ההתברגנות אי אפשר יותר לשבת במטרופולין. אי אפשר לקנות נכס במנהטן אלא אם יש לך הון אישי גדול. אני חושב שלהילחם במי שעוברים לתל אביב בשביל הקרחנה זו מלחמה אבודה. תמיד יגיעו צעירים מבוסטון לניו יורק, וכך גם במקומות אחרים. החלק השני של הצעירים מתמודד עם דברים כמו עלות של רכישת נכסים, גנים לילדים ועלויות מחיה. בחיפה לא קיימת הדלת המסתובבת הזאת, וזו הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת לעיר. אחת מהסיבות היא שענפי התעסוקה כאן לא מגוונים מספיק כדי לקבל הכנסה ראויה, בעיקר לנוכח העלייה בהשכלה של צעירים. כל שוק הפיננסים לא קיים בחיפה כיום – אין בתי השקעות, חברות ביטוח, הנהלות של בנקים, קרנות הון סיכון, אנליסטים — ובסוף אין גם משרדי פרסום ובעקבות זה עורכי וידאו ובעלי מקצועות דומים. אין מי שיזין אותם. גם לענף התקשורת אין נוכחות בחיפה. אנחנו מנסים להניע תהליך שלם של ייצור ענפי תעסוקה חדשים. קודם כל הוחלט להקים כאן בית משפט לעניינים כלכליים. זה יחייב מערך של משרדי עורכי דין, אנליסטים וכלכלנים. אנחנו מנסים להביא גם להקמת בורסה בחיפה של מניות טכנולוגיה, כי זה ישלים את המערך של הטכניון והאוניברסיטה. זאת העבודה האסטרטגית שאנחנו מנסים לעשות. זה יביא לכאן צעירים ובתי קפה ותרבות, כי תרבות מגיעה למקום שבו יש לה ביקוש. זה לא יקרה תוך יום-יומיים, אבל ייקח לנו חמש-שש שנים לפצח את העניין הזה.
"כשאתה עוסק בתכנון אסטרטגי אתה שואל מהם הכוחות שלך. קח לדוגמה את בוסטון – לפני עשר שנים היתה שם החלטה להפוך לעמק הסיליקון עם סטרטאפים וכדומה. מהר מאוד הבינו שזה לא יקרה ואז הם שאלו את עצמם מה יש להם. התשובה היתה בתי חולים אוניברסיטאיים ואוניברסיטאות כמו הרווארד, MIT, בוסטון קולג’ וברנדייס. הם החליטו שהם מתמקדים במכשור רפואי ובבריאות דיגיטלית. כשאתה בוחן את סצנת הסטרטאפים שהחלטנו שאנחנו רוצים להרים כאן, זה בדיוק מה שהסביבה מאפשרת – יש לנו את רמב”ם שהוא בית חולים אוניברסיטאי. הסטרטאפים לא רוצים כסף, הם רוצים גישה למידע רפואי. אנחנו עובדים כדי לאפשר להם את זה. אני רוצה שזה יקרה בעיר התחתית כי במקום שבו יש חברות הייטק מבוססות סטרטאפים לא רוצים להיות. הם נמצאים בשלב שבו הם בועטים בכל העולם. גם בתחום של טכנולוגיה יש בעיטה בממסד. הם לא רוצים לשבת במת”מ.
“ועוד דוגמה – לפני כמה זמן בא אלי סטרטאפיסט מתחום הגיימינג. זה עסק של מיליארדים וזה כסף ששוכב על הרצפה ואף אחד לא מרים אותו. זה לא במקרה שמאקו עשו את אירוע הגיימינג שלהם באיצטדיון העירוני. יש לנו רעיון להקים בית גיימינג בעיר התחתית שיחולק לשניים — חלל עבודה למתכנתים, ומי שמבין בגיימינג יודע שמה שעוד נחוץ להם זה וידאו. ומה צריך בשביל זה? אולפני פוסט”.
העבודות במרכז הכרמל (צילום: רמי שלוש)
אייל גולן עליו
אני רוצה לדבר קצת על ההבדל בין תרבות צריכה ובילוי לבין תרבות גבוהה. אני חושב שכאן בא לידי ביטוי יותר המנדט של העירייה מאשר יוזמות פרטיות. כאן יש הרבה בעיות כמו המבנה הארכאי של מוזיאון חיפה והתזמורת הסימפונית שעוסקת ברפרטואר פופולרי מדי. מנגד יש דברים שמעמידים אותנו באור בעייתי, כמו לשלם לאייל גולן 340,000 שקל לשתי הופעות ביום העצמאות.
“אני חייב להגיד שאני לוקח את אייל גולן עלי. בוא נדבר על זה. צריך להבין איפה אנחנו חיים. אייל גולן מילא 30,000 איש באח”י אילת ואותו מספר אנשים במוריה. השנה לא יהיה אייל גולן כי אמרו לנו שהאמן הכי פופולרי היום בישראל זה עומר אדם. אתה צריך להסתכל על המנעד של האמנים. היה גם נתן גושן, שאני באופן אישי מעדיף אבל רוב הציבור הגיע לראות את אייל גולן. אז מה זה משנה אם אני אוהב את ניק קייב? אם אתה רוצה תרבות בתמיכה ממסדית צריך מנעד. אתה מדבר על תרבות אליטיסטית. אופרה זה אליטיסטי?”.
לא בהכרח. בוא נדבר על רפרטואר קלאסי מודרני, למשל.
“אז בוא נדבר על העלאה של אופרה כמו 'איינשטיין על החוף' של פיליפ גלאס. אף אחד לא ייתן לך לעשות את זה”.
למה? אם תיקח לדוגמה את מה שבן ריפתין עשה במסגרת פסטיבל האינדי בסינקופה, זה אותו דבר.
“זה בדיוק המקום שבו אני מסכים איתך. אני הממסד. כממסד אני מנסה לענות לאמצע של ההתפלגות הנורמלית, ואתה מדבר על הזנבות של הפעמון. שם אני מאמין שהיוזמה צריכה להיות פרטית ושאני צריך לא להפריע לה. וולווט אנדרגראונד לא הופיעו במדיסון סקוור גארדן. הסצינה שצמחה בלונדון בסוף שנות ה־60 עם סופט משין וגונג לא נתמכה על ידי עיריית לונדון. זו תרבות שצמחה מלמטה. מנגד, אם אתה מקבל מאיתנו משהו כממסד, אתה מקבל גם דברים שאתה לא רוצה. אנחנו מתעסקים בהקצאה של מקומות ומבני ציבור לעמותות ולארגונים. יש לעמותות האלה מנהג מגונה להיקשר למקום ולסרב להתפנות ממנו כשמגיעה שעתן. כשישבתי עם גיל גורן מהפירמידה היה לי חשוב להגיד לו שאני רוצה שאמנים יישבו שם שנתיים, מקסימום שלוש. אני רוצה רוטציה כדי לאפשר לכולם להיכנס לשם לפי קריטריונים שכמובן לא אני קובע. אחרת אתה כבר לא אמן, אתה נדל”ניסט”.
חגיגות יום העצמאות (צילום: דוברות עיריית חיפה)
