לכאורה המשימה היא פשוטה – לכתוב טור על התרבות הפלסטינית בחיפה של היום. פשוט – אני הרי חי אותה ולוקח בה חלק פעיל במשך יותר מ־25 שנים. אבל אז הגיע ערב חמישי, 18 בינואר. הבמאי בשאר מורקוס העלה את ההצגה החדשה “קאברה” בהפקת התיאטראות ח’שבה ואלמידאן והצליח לקבוע רגע היסטורי, לסיים 70 שנה של חיפוש אחר הפלסטיניות שלנו ולהמציא את פלסטין מחדש. טור זה היה נראה אחרת אילו היה נכתב לפני שצפיתי בהצגה.
בעוד כמה שנים תיזכר ההצגה “קאברה” כנקודת ציון היסטורית בתרבות הפלסטינית. הנקודה שבה הרעיון התעלה מעל המקום. הנקודה שבה בני דור המילניום הפלסטינים קבעו שחיפה היא פלסטין, שחיפה היא ביירות, שחיפה היא לונדון, שחיפה היא ברלין, שחיפה היא קהיר, שחיפה היא דמשק. חיפה היא אינה עוד המקום – חיפה היא רעיון ודרך שמחברים בין האנשים.
“קאברה” היא תוצר של התפתחות התרבות הפלסטינית בשנים האחרונות, שיצאה לעצמאות באמצעות שילוב כוחות חובק עולם בין סופרים, מוזיקאים, שחקנים, במאים, מפיקים ובעלי מועדונים ובתי קפה, שאט אט השתחררו ביחד מעמדת הקורבן הפלסטיני ועברו לעמדת המנצח שיוזם ומעצב את עתידו במו ידיו, תוך דילוג מעל ישראל הישר אל מרחב שמאפשר קיום בלתי תלוי וחופשי, שבו ניתן לבעוט בכל המוסכמות, לשחוט את כל הפרות הקדושות וליצור את האני הפלסטיני החדש, הקוסמופוליטי, שלא נכנע לתכתיבי הקונפליקט ולמגבלות המקום.
רוצים להישאר מעודכנים?
שנתיים לפני שהתנקשו בחייו קבע הסופר הפלסטיני/לבנוני/צרפתי פרופ’ סמיר קסיר בספרו “ההיסטוריה של ביירות” כי “ביירות לא היתה יכולה להפוך לבירת התרבות הערבית ללא נפילתה של חיפה”. בכך הוא התייחס לחיפה שלפני הנכבה – אותה העיר שבה אום דאוד, אשה חיפאית, העניקה לאום כולתום את התואר שדבק בה “כוכאב אל־שארק” (כוכב המזרח), אותה העיר שאירחה את פריד אל־אטרש ואת אסמהאן, ואשר הופיעו בה להקות מחול ותיאטרון מרחבי העולם הערבי. אותה העיר שמבקריה חיו על ציר לונדון, קהיר, ירושלים, יפו, ביירות ודמשק. כל זה נמחק ב־1948. שאריות דפי עיתון מחמשת היומונים שראו אור בחיפה התעופפו להם בין סמטאות שכונות העיר הריקה מתושבים. הפוסטרים שעל קירות העיר, המבשרים על בואה של להקת התיאטרון המצרית רמסיס, נשחקו ונעלמו עם הזמן. תיאטראות, בתי קפה ובתי קולנוע נסגרו. כל מה שנותר מהעיר שהיתה פעם חלק מהמזרח התיכון הוא זיכרון.
מאז הספיקו לגור בה בין השאר מחמוד דרויש, סמיח אל־קאסם, אמיל חביבי ותאופיק טובי. קמו בה להקות מוזיקה, מחול ותיאטרון. נוסדו בה עמותות חשובות וגם קבעו בה את מושבם מיטב השחקנים והיוצרים הפלסטינים. כל זה היה בצל החיפוש אחר זהות, תוך כדי תהליך שבו הפלסטינים מנסים לעכל את הקונפליקט שבקשר שלהם עם המקום לעומת הקשר עם המדינה והשלטון, ותוך ניתוק מהסביבה הטבעית שלהם – המזרח התיכון.
אילו קסיר היה קם ממשכבו ומבקר בחיפה של היום הוא היה קופץ לבקר במסעדת פטוש ובהשקת ספריהם של מג’ד כיאל או הישאם נפע, היה יושב בערב שירה עם אסמאא עזאיזה וקופץ לקצב המוזיקה במופע של אפו ואפוסטילס. הוא היה יוצא לבלות במועדון קאברית לאחר שצפה בצגה “וחל” של ניזרא אל־זועבי ופרג’ סולימאן. ביום אחר הוא היה הולך לצפות באחד מסרטי פסטיבל הסרטים הבין לאומי החיפאי העצמאי "hiif" ומשתתף בכיתת אמן ב־Palestinian Music Expo. הוא היה צופה בעאמר חליחל במונדרמה “טהא” בתיאטרון אלמידן ובפאנל סיכום 20 שנות פעילות של תאמר נפאר. הוא היה יושב לשתות דרינק על הבר במועדון הסיין לאחר שצפה בהצגה של חליפה נאטור “טריק אנחל”, וברקע היו מתנגנים שירים של תיריז סלימאן ומאייסא דאו, ושל להקות ואמנים פלסטינים העצמאים והבלתי תלויים.
אילו קסיר היה קם ממשכבו ומבקר בחיפה ביום חמישי, 18 בינואר, וצופה בהצגה “קאברה”, הוא היה מתעורר כעבור יום בקושי רב ומגיע באיחור קל, חצי שיכור, לשתות קפה של בוקר באליקה וכותב: “הפלסטינים בחיפה הם בירת התרבות הערבית”.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
