אחד ממפעלי התרבות החיפאיים החשובים הוא פסטיבל הצגות הילדים הבין לאומי המתקיים בכל שנה בפסח. זהו בלי ספק האירוע התיאטרוני המשמעותי ביותר בלוח השנה המקומי, והוא מביא לכאן, הפקות מקומיות, הצגות של מיטב להקות התיאטרון בארץ למסגרת התחרותית וכהצגות אורחות, ומופעים רבים מחו”ל שרובם מתקיימים בחוצות. תיאטרון חיפה הוא המארח — האתר שבו ההתרחשות הזו מתקיימת — וגם, במידה רבה, מי שמעניק לפסטיבל את אופיו הייחודי. בשנים האחרונות המנהל האמנותי של הפסטיבל הוא איציק ויינגרטן, במאי ושחקן רב זכויות שתיאטרון חיפה שזור בביוגרפיה שלו באופן בלתי ניתק, כמי שהיה בעבר חלק מלהקת השחקנים שפעלה בתיאטרון ואחר כך במאי הבית שלו. ויינגרטן הוא איש תיאטרון בעל פרספקטיבה רחבה, שניהל אמנותית גם את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ואת פסטיבל תיאטרונטו, ומשמש היום כראש מגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים.
אנחנו קוראים לפסטיבל של פסח “פסטיבל הצגות הילדים הבין לאומי”, והוא תמיד מתהדר בזה, אבל האם הוא פסטיבל חיפאי?
“אני מאמין שהכל תלוי באנשים הספציפיים שאחראים לעשייה. יש משהו בתיאטרון החיפאי שהוא שונה, ולא יעזור לאף אחד. תיאטרון חיפה הוא תיאטרון הבית שלי. גרתי בחיפה ואני עד לזה שבתיאטרון חיפה מתקבצים אנשים אחרים. אני לא יודע להסביר את זה בדיוק – אלה אוהבי תיאטרון, אנשים שהתיאטרון חשוב להם מאוד, אבל הם גם פטריוטיים לעיר במקביל להיותם נאמנים ליצירה. אני מרגיש שזוהי נקודת המוצא. אני גם שומע הדים של אנשים שאומרים ‘ואו, מיהם האנשים האלה?’. אני מנהל את הפסטיבל זו השנה הרביעית ואני מרגיש שנאבקים כאן על תיאטרון איכותי, אבל ממש נאבקים. יש מאבק על כבודם של הילדים ושל הוריהם. אני גם מנהל בית הספר לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, ומטבע הדברים בבית הספר עוסקים בדברים שקשורים לזכויות אדם ובתיאטרון חברתי ופוליטי. זה מטופטף לפסטיבל. בשנה שעברה היה שיתוף פעולה בין הסמינר לבין הפסטיבל בתחום של זכויות הילדים. היה תענוג גדול לראות ילדים שרואים שיש להם זכויות, שיכולים להגיד את דעותיהם ולשמוע על ילדים בעולם שאין להם זכויות או אפילו על ילדים במדינה שלהם שאין להם את הזכויות האלה. עשינו אירוע חוצות של הייד פארק פוליטי חברתי לילדים, וראית פתאום איך התיאטרון יכול להיות פעיל ומשתף במהויות ובערכים. הילדים היו שותפים פעילים ליצירות שם. זה היה ריגוש גדול מאוד”.
איציק ויינגרטן (צילום: תומר אפלבאום)
רוצים להישאר מעודכנים?
האם העובדה שהפסטיבל מתקיים בחיפה משפיעה על החלטות אמנותיות שקשורות אליו?
“העובדה שהפסטיבל מתקיים בחיפה מחלחלת בייצוג הגדול של העיר בפסטיבל. למשל השריפות הגדולות שהיו בעיר בנובמבר 2016 היו נושא לעיסוק בדרך שבה מתוך השריפות יוצאים חיים וצמחייה ודברים טובים. שנה לפני כן מקור ההשראה לעיצוב הכולל של הפסטיבל היה הנמל. השנה הנושא של שיתוף הפעולה בין סמינר הקיבוצים לפסטיבל הוא שלום ומשחקי שלום, ואני מקווה שבשנה הבאה ילדים נוצרים, מוסלמים ובהאים יהיו חלק מהפסטיבל. אבל זה לא מתקיים ברמה של הצגות התחרות עצמן. השנה הצגות התחרות עוסקות במסעות של ילדים מכל העולם”.
לעובדה שחיפה היא עיר מעורבת לא היה משקל משמעותי עד עכשיו.
“בתחרות יש מאות יוצרים שמגישים הצעות, ולגמר עולות שש הצגות. לצערי הרב כמעט שלא מגיעות הצעות בערבית. יש הצגות אורחות בערבית — של בית הגפן ושל התיאטרון של נורמן עיסא. אני תמיד אומר שהתל אביבים שמביעים ביקורת על כך שאין יותר הצגות בערבית בפסטיבל בחיפה צריכים לשאול את עצמם למה בתל אביב, שהיא עיר מעורבת לא פחות, הם לא שואלים את זה. אנחנו מנסים יותר ויותר בכל שנה שתושבי חיפה ייצרו בתוך הפסטיבל. מעבר לזה, המיקום של התיאטרון הוא לא מובן מאליו. הוא נמצא בהדר — שכונה ששינתה את פניה לפני שנים. אתה שומע שם את כל השפות – הרבה רוסית וגם ערבית. משהו בפסטיבל, בעיקר בחלק שלו שמתקיים בחוצות, מאפשר לכולם, מזמין את כולם, וזה גורם לי אושר גדול. יש משהו בזה שחיפה היא עיר מקבלת ומזמינה, שמזמינה גם אותי, התל אביבי, להרגיש בבית. היא עושה את זה לחלק גדול מהאוכלוסייה שלה. זה קיים בכל הרמות. אני חייב לציין למשל את מנכ”לית התיאטרון ניצה בן צבי. אני רואה איך היא עובדת וכמה הראש שלה עסוק בעוצמה של הפסטיבל ובהפיכתו לאיכותי יותר ולטוב יותר. זה לא מובן מאליו. זה נכון גם לגבי המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה משה נאור. לעתים נדירות אני פוגש מעורבות כל כך גדולה. הפסטיבל הוא בנפשם של אנשי התיאטרון, ואלה הם האנשים שאתה רוצה להיות איתם כל הזמן. הם עושים הכל כדי שזה יהיה מדויק וכדי שאנשים ירגישו שזה ברמה גבוהה. יש בעיר הזו קבלת אורחים והיא נטולת פוזה. כל מה שהתיאטרון עושה מבחינת הגישה לקהל שלו והגישה לעובדים שלו – אני לא מכיר את זה בתל אביב”.
