פרויקט האמנות הוותיק פירמידה, שידע בשנים האחרונות קשיים ניכרים, אומץ על ידי העירייה ושודרג לכדי קומפלקס מכובד של גלריות וחללי עבודה לאמנים. כחלק מתהליך השינוי שעבר המקום מונתה לו מועצה ציבורית שתנהל אותו בראשות האמן והפרסומאי גיל גורן. נוסף על כך, בצעד שבאופן אוטומטי מעורר ציפייה למיצוב גבוה, מונתה לו האוצרת ד”ר גליה בר אור, שעד לא מכבר שימשה כמנהלת של המשכן לאמנות עין חרוד ושנחשבת לאחת מבכירות האוצרות בישראל.
לפני הכל, כיצד קידמה חיפה את פנייך?
“התחושה היא שמכיוונים שונים ומזוויות של אינטרסים שונים ונבדלים עד מאוד יש רצון אמיתי של קבוצות בחיפה שפירמידה תצליח, ובמובן זה חיפה מקדמת את פני דווקא בפנים יפות. עובר איזה מסר של רוח גבית, מסר מלמעלה, ובעיקר — והוא החשוב ביותר — מסר מלמטה, מהשטח, שממנו עולה צורך שקשה להגזים בביטויו במקום כזה. לא מעטים שלחו לי מסרים בכל צורות התקשורת שבאמת הגיע הזמן, שזה חשוב לחיפה, חיוני במובן של איך הם תופשים את העיר, איך הם רואים את עצמם כאזרחי העיר שהמרחב העירוני הפעיל נדרש להם כמו אוויר לנשימה, איך הם מסמנים בכלל מה זה מקום, מהי רוח של עיר ואיך היא מעצבת ומתעצבת באורח דינמי עם זיכרון העבר ועם הפנים לעתיד. חשוב כמובן לציין שיש מוסדות בחיפה כמו מוזיאון חיפה לאמנות ובית הגפן שפירמידה מצטרפת אליהם, ויש תחושה שאפשר לפעול ביחד במשמעות של העצמה. שיתוף פעולה בין רשת מוסדות הוא בעיני המתכון להצלחה.
“חשוב להזכיר שיש כמובן קבוצות אוכלוסייה שצריך להגיע אליהן, וכאן לא מספיק פרסום ופתיחת תערוכה בהשתתפות ראש העיר ואירועים מדליקים. דרושים זמן ואמון. את זה בונים במעגלים של יחסים. אמון הציבור כלפי מוסד הוא הדבר החשוב כי זו הליבה של הסמכות האמתית שלו, ואין קיצורי דרך.
“אפשר לסכם את העניין של ‘איך קידמה חיפה את פנייך?’ בכך שבלי להגיע גם לקבוצות שלא מובן מאליו בכלל להגיע אליהן, ושלהן דווקא אין שום ציפייה כרגע מפירמידה, אי אפשר לראות את המקום כמשתתף במשא ומתן מתמיד וחי של מה שאפשר להגדיר כמצע מורכב של זהות מקומית. רק קבוצות מסוימות באוכלוסייה מגיעות למוזיאונים ולהיכלי תרבות, אך ביטויו של הקול שלהן הוא מה שעושה את החלל לציבורי באמת ולפוליטי במובן הפורה והעמוק”.
האם למעבר מהעמק לסביבה אורבנית יש משמעות מבחינת העבודה האוצרותית שלך? ומנקודת הראות שלך כרגע, כיצד העיר מכוננת את העשייה שלך בשלב הזה?
“אני חושבת שכיום לא נכון שמוזיאון או מוסד כמו פירמידה יהיו מוגבלים בקירות המבנה או הגלריה, ויש צורך לחשוב בתפישה של טכנולוגיה בת זמננו ובתפישה סביבתית רחבה שבה מוסד כזה צריך להוות צומת לסביבה שלמה, בוודאי לכל מה שבטווח הליכה ממנו. תמיד התעניינתי בהיבטים אורבניים גם כשעבדתי בעמק, ובהקשר החברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי של מקום, ומכאן גם הפוטנציאל העתידי וכוח ההעצמה. כרגע אני מקדמת תוכנית סביבתית של הדרך העולה לעין חרוד, שתוכננה כבר בשנת 1925, עם תפישה של מפעלים שמשרתים את כל הסביבה, ובסוף הדרך יהיו מוסדות חינוך, תרבות אמנות, כולל המשכן לאמנות עין חרוד, והרעיון הוא שבית שטורמן, שהוא מוזיאון אזורי, יהיה מוזיאון נופי שיתפרש על כל העמק המזרחי ויתפקד עם מעלה הדרך התיירותית הזאת, כך שאפשר יהיה להגיע למבנים חשובים ולמקומות תיירות באמצעות אפליקציה על הנייד. הוא יקיים כנסים ויוציא פרסומים ויהווה סמכות לקשת של נושאים שקשורים בעמק, שחלקם גם רלוונטיים לדיון בחיפה. פירמידה צריכה לפעולה באורח מערכתי פנימי שמסייע להפוך רשת מקומות לאתרים נגישים ומשמעותיים לציבור הרחב, לא רק לתיירות חיצונית אלא גם לתושבים עצמם המשפיעים על סדר היום.
“אם לערוך הקבלה נוספת לפירמידה, מקום צריך להדהד זהות משל עצמו שהיא עד כמה שיותר רוויה בהתנסות אנושית, להאיר את הפרספקטיבה שבאמצעותה עיצבו אלה שהיו לפנינו את עלילת זמנם וניסו להתמודד עם אתגריה, לא לבוא מ’לוח חלק’.
“הדגש במשכן לאמנות היה במבנה המוזיאון ובסיפורו שעד אז לא נחקר, וגם באופן ההתבוננות בסיפורה של אמנות ישראל בדגש על הקשר אתי של זיכרון במרחב ציבורי, ומקום האמנות דווקא בזמנים קשים. תמיד חשוב לחשוב על מעגלי פעולה שונים ולא מוגבלים לקו אחד. בעין חרוד פעלנו גם בתחומים שלא הוכרו במרכז וערכנו ביאנלות לצילום כשצילום לא נחשב ממש אמנות. בהקבלה לפירמידה, חשובים המבנה שלה שהיה בית ספר ממלכתי והמיקום, כלומר השכבות, מה שנעדר ונמחה ואולי ‘תובע את שיבתו’, כמו שהיה אומר פרויד, וכעת חשוב לשוב ולבחון אותו, כמו אירועי ואדי סאליב – המאבק המזרחי שהיום נחשב למכונן.
“ואחרון חביב, כמובן שחלק חשוב בסיפורה של פירמידה הוא סיפורה מאז שהפכה לפירמידה, כאשר לפני כ־25 שנים נכנסה קבוצת אמנים לבניין נטוש בסביבה קשה והפכה אותו במו ידיה למקום – ניסיון חשוב ואף פעם לא פשוט ביצירת אפשרות של עבודה בעיר, בעבר וגם בהווה”.
ד"ר גליה בר אור (צילום: יעל אנגלהרט)
רוצים להישאר מעודכנים?
להיקשר לעולם כולו
כיצד מתמודדים עם הפוזיציה שבה מצד אחד את נציגה של דיסציפלינה שמטבע שליחותה חוקרת את הזיכרון ואת הכאב האישי והקבוצתי, ומצד שני שליחה של ממסד שמטבעו מחולל ג’נטריפיקציה?
“שאלה נהדרת ואין תשובה מתהדרת לבד מכך שאין לנו לוקסוס, כמו שלקחו לעצמם אידיאולוגיסטים טהרנים של המאה ה-20, לשבת ב’סלון קומוניסטי’, להדיר עצמם מעשייה שלא מוצאת חן בעיניהם, ושהעולם מצדם יישרף. ג’נטריפיקציה שאותה מייצרים מהלכים גלובליים מחלחלת לכל מקום, גם לעמק שעליו דיברנו קודם, ושום דבר לא עשוי מקשה אחת. יש הרבה מערכות, מהרמה הגלובלית לרמת המדינה, והמנהל והמחוז והעירייה והשכונה ועד לקבוצות ופעילים בשטח, והאסטרטגיות הן תמיד מורכבות. צריך לדעת לזהות אותן, להכיר, למצוא את המקומות שבהם ניתן לשתף פעולה על בסיס אינטרס משותף, ובמקרה הפחות טוב — לעשייה יש ערך סימבולי.
“מבחינתי, פעולה במרחב עירוני כזה היא מרתקת. יש תחושה שלחיפה יש קהלים נפלאים מסוגים שונים שצריך להגיע אליהם, שיש כאן עם מי לעבוד ובמובן מסוים זה יותר מרגש ופתוח מבחינת הקהלים מאשר במרכז שבו קו הייצור של האמנות פועל במלוא המרץ. הרבה דברים כאן לא מובנים מאליהם, וההרגשה היא שזו תקופה מעניינת בחיפה, שהרבה ניתן ללמוד מהעיר, מקבוצות האוכלוסייה שלה, משיתופי פעולה מאתגרים, מהסיפור שלהן.
“הצלחה של פירמידה היא בכך שמעבר לקהל שיגיע לפתיחות זוהרות ולאירועים בולטים המקום יהיה משמעותי לתושבי חיפה והסביבה, שקהל מגוון יראה בו מקום שלו, שיחידים יוכלו לפתח יוזמות, להיחשף במה שהם ולהתבטא במרחב ציבורי שנותן ביטוי לקונפליקטים ומאפשר גם מקום של משא ומתן אנושי, שיהיה בו מרחב נכון למפגשים ולכנסים והוא יהיה פתוח ודינמי – מרכז אמנות עכשווית שהוא סוג של פורום שמציג תערוכות שיש מאחוריהן עולם. לדעתי דווקא תערוכות כאלה, שהמצע שלהן הוא רווי בהתנסות אנושית, מעניינות גם את חו”ל, כי רק מה שיש מאחוריו עולם נקשר לעולם כולו”.
