נדמה לנו היום שילדים מכשפים וילדות בעלות כוחות על היו כאן מאז ומעולם. הפריחה שלהם בספרות בשנים האחרונות לא מתחילה ונגמרת בהארי פוטר. די להזכיר את טיפני אייקין של טרי פראצ’ט או את הילדים המשונים מהמעון של מיס פרגרין של רנסום ריגס, ואפילו את ליירה הנהדרת של פיליפ פולמן. אבל האמת היא שכאשר יאנוש קורצ’אק כתב על קאיטוש המכשף הוא היה חלוץ בתחומו.
הספר המופלא שלו, שישב על מדף הספרים של רבים מילידי שנות ה-50, ה-60 וה-70 נקרא אז בתרגום לעברית “יותם הקסם”. בצד “המלך מתיא הראשון” הוא הרחיב את דעתם של ילדים וחיזק אצלם את התחושה שהם ראויים ליחס רציני ומכבד מעולם המבוגרים בתקופה הרבה פחות טולרנטית למשוגות. היה בספרים הללו שילוב של הרפתקה ושובבות עם עוצמה ותחושת אוטונומיה. בסוף שנות ה-80 תורגם הספר שוב, הפעם בשמו המקורי “קאיטוש המכשף”, ממש על סף תקופת הפריחה של אופנת בתי הספר לקוסמים צעירים. הוא נדחק מעט מפני ההארי פוטרים למיניהם מסיבות מובנות, אבל שמר גם על ראשוניותו וגם על נבדלות מסוימת מבחינת העומק של עיצוב הדמות, שעומדת בפני לבטים פנימיים רבי עוצמה.
כעת עולה קאיטוש, אפשר לומר אפילו שבאיחור מה, על הבמה בעיבודו של איתן מושקובסקי ובבימויו של גמא פריד – אנשי תיאטרון שנטועים עמוק גם בעולם החינוך. פריד מלמד בתלמה ילין ובבית צבי ומושקובסקי מלמד בבית ספר יסודי. השניים חברו לטל קון, חברתם ללימודים לשעבר בסמינר הקיבוצים ומורה לתיאטרון בתיכון, שעסקה בעיצוב התנועה של ההצגה.
פריד, איך נפלה ההחלטה דווקא על “קאיטוש המכשף”?
“נתקלתי בספר לפני כארבע שנים כשחיפשתי ספר ילדים כדי לעבד אותו להצגה. זה ספר שזכרתי מהספרייה של ההורים שלי אבל אף פעם לא ניגשתי אליו. קראתי אותו והתאהבתי מיד. פניתי למושקובסקי והצעתי לו לעבד את זה. התחלנו דרך של כמה שנים של שכתובים וגרסאות ופניות לכל מיני מקומות כדי להרים את זה, והשנה זה הצליח. קיבצנו גם קאסט של חברים מסמינר הקיבוצים”.
את קאיטוש משחק בהצגה רוי סער. ביחד איתו משתתפים גם הגר טישמן, שיר אברמוב, גולן גרוס ומיכאל שומרון. חוץ מסער כולם משחקים כמה דמויות ומחליפים תפקידים במהלך המסע שעובר קאיטוש.
איזה מין קאיטוש אתם מביאים לבמה? מה מאפיין את העיבוד שלכם?
“קאיטוש הוא ילד שגר בוורשה, אבל כמו הרבה ילדים הוא לא כל כך מוצא את מקומו. לא מתייחסים אליו ברצינות וצוחקים עליו בכיתה. אבא שלו כל הזמן נוזף בו, והמורה יורד עליו. בשלב מסוים הוא שומע מסבתא שלו סיפור על מכשפים ופיות ומחליט שהוא רוצה להיות מכשף. הוא מלמד את עצמו את מלאכת הכישוף ויוצא למסע בעולם שבו הוא לומד להכיר את הכוחות שלו ולהשתמש בהם. הוא עובר בתוך כך תהליך של התבגרות ושל מציאת שקט ומקום בעולם, שאלה הם הדברים שלמעשה חסרים לו”.
ספר קצת על ההפקה ועל מה שקורה בהצגה.
“זו הפקה שהיא תיאטרון סיפור. אנחנו מתחילים את ההצגה בכיתה של קאיטוש ויוצאים למסע בין המון לוקיישנים עם כל מיני הפתעות. השחקנים כל הזמן מחליפים דמויות, כאשר כל שחקן מגלם שמונה-תשע דמויות. הכל דינמי ותנועתי, ויש המון מקום לדמיון של הצופה, שזה תהליך מקביל למה שקורה בדמיון של קאיטוש. זה הכוח שעוזר לו להתגבר על האתגרים שאיתם הוא מתמודד ושמניע את העלילה. הצבנו את הדמיון בתור השחקן הראשי בהצגה וטמנו בה כל מיני דברים מרומזים, עם מוזיקה מקורית ועם אלמנטים שבהם אנחנו משתמשים כדי לגרות את הדמיון של הצופה ולתת לו להשלים בעצמו את הסיפור”.
ההצגה "קאיטוש המכשף" (צילום: דור אהרון)
רוצים להישאר מעודכנים?
איזה סוג של מסר אקטואלי יש לקוסם ילד משנות ה-30 של המאה הקודמת?
“אני חושב שהסיפור הוא על ילד שלא ממש מצליח למצוא מקום ומרגיש שלא רואים אותו ולא מבינים אותו. לסביבה יש קושי להכיל את המורכבות הזאת. אני חושב שזה משהו שגם ילדים וגם מבוגרים מרגישים ביחס לשאלות עד כמה רואים אותי, עד כמה מתייחסים אלי ברצינות ועד כמה יש לי כוחות להמציא את עצמי מחדש ולברוא את העולם שאני רוצה לחיות בו, שזה למעשה העניין של הקסם. אני חושב שכאשר קורצ’אק כתב את זה הוא התייחס לכך כאל דימוי לכוח בלתי מוגבל. פתאום ילד שלא מצליח בכלום הופך לקוסם הכי גדול והכי חזק בעולם – זה דימוי לכוחות שיש בנו. בסיפור יש תזכורת למה זה כוח ולשאלות איך אני משתמש בו, אם בכלל יש לי כוח ומה זה להשתמש בכוח לטובה ולרעה. אלה הן שאלות שגם אני מתמודד איתן, וכך כל ילד וכל מבוגר שיראו את ההצגה. זה יפגוש אותם שם”.
במה שונה קאיטוש מילדים קוסמים אחרים?
“בשונה מהארי פוטר או מסיפורים אחרים, קאיטוש מלמד את עצמו. הוא עובר מסע שאין בו דמויות של מבוגרים ואין בו אנשים שמלמדים אותו בבית הספר לקוסמים איך עושים את הדברים, מה טוב ומה רע. הוא ממש מוציא את עצמו למסע, ובגרסה שלנו הוא עושה את זה עם חברה מהכיתה, שהיא דמות שקיימת בספר אבל שם היא הרבה פחות מרכזית. הוא מעביר את עצמו תהליך של חניכה”.
קורצ’אק חי בתקופה אפלה. אתה רואה הקבלה למשהו שאנחנו חווים היום?
"האמת שלא. חשוב היה לי להגיד שלפני שקורצ’אק נרצח בטרבלינקה הוא חי ופעל ויצר וכתב, והיה איש חינוך וסופר. אני חושב שבעיקר התעסקנו בלהחיות את המורשת שלו. זה לא סיפור על השואה. במורכבות של הכתיבה ובעומק שלה אפשר לראות שהוא מדבר על טוב ורע ועל השימוש לרעה בכוח, וזה כן הושפע מהסביבה שלו, אבל ניסינו להביא את זה ממקום אוניברסלי יותר".
איך בא לידי ביטוי ההקשר הקורצ’אקי במובן החינוכי?
"לתפישתו של קורצ’אק, חינוך הוא דבר מורכב. זה לא מספיק לשדר מסר חד משמעי ולהגיד “הנה ילדים, ככה זה”. אני חושב שגם אצלנו התפישה הזו באה לידי ביטוי באופן מורכב. יש הרבה כבוד לילד והרבה הבנה למצוקה שלו. הרבה הקשבה למי הוא ומה הוא, שזה בעיני אחד הדברים הבסיסיים ביותר בהבנה של קורצ’אק. יש עוד כל מיני קריצות וביקורת על העולם של המבוגרים, על המורים ועל ההורים, אבל אני חושב זה בעיקר קשור להבנה שאם יש דבר נורא שאפשר לעשות לילד זה להתייחס אליו כאילו הוא סתם ילד. כאילו הוא ‘עדיין לא מבוגר’ ושכשהוא יגדל הוא יבין. היכולת לראות ילד בתור דבר שלם וכולל, יצור אנושי שלם כמו מבוגר, היא דבר בולט בהצגה”.
ההצגה "קאיטוש המכשף" (צילום: דור אהרון)
