במהלך העבודה על “היורד למעלה” – סרטי הארוך הראשון – יצא לי לחשוב לא מעט על חיפה, על הנמל ועל השילוב ביניהם. סרט המסע שעליו עבדתי ליווה את עלייתן וירידתן של שתי דמויות במעלה ובמורד הכרמל הישן – ממרכז הכרמל ועד הנמל. צילומי השטח הרבים הובילו אותי להרהר שוב ושוב על האופי המיוחד של העיר. יש משהו מיוחד בערי נמל הרריות. ראשית, הן נדירות. עושה רושם כי השילוב של נמל, הר ועיר איננו נפוץ במיוחד. עמן נמנות ערים כמו אודסה, ליסבון, ריו דה ז’נירו והונג קונג. שנית, הטופוגרפיה הקיצונית תוביל בדרך כלל לשילוב מעניין של תעשייה וטבע. הנמל והמפעלים למיניהם יהיו בתחתית, והטבע יישאר בפסגה. בהונג קונג למשל יש קו גובה שמעליו נותרו היערות בשלמותם, ללא בנייה – דבר שמייצר קונטרסט עצום בין אורבניות לטבע פראי.
חיפה נקטה גישה אחרת והותירה את הטבע בוואדיות. אחד מהאתגרים הגדולים בקולנוע הוא להפוך חוויה תלת מימדית של מציאות לתמונה דו מימדית. בערים הרריות, האתגר מתעצם. אתה רוצה לתפוס מרחב עצום שמונח לא רק מימינך ומשמאלך אלא גם מעליך ומתחתיך. אותה חוויה תלת מימדית מובילה לתופעות מעניינות כמו התחושה החיפאית המוכרת שהספינות ‘מרחפות’ בשמים למי שמסתכל מפסגת ההר. תופעה תפישתית נוספת שתמיד סקרנה אותי, עוד מהליכות הילדות לבית הספר ובחזרה, היא התחושה שאותו מרחב של מדרכה משופעת יכול להיות בית לתחושות שונות ואף הפוכות – כשאנחנו פוסעים במורד הרחוב, האופק נפרש לפנים, הכבידה מסייעת בנדיבות, הצעד הוא קל ונינוח. באותו המרחב ממש, בעלייה, המבט תקוע באספלט, הגוף מתאמץ, אין לאן להשקיף, אוזרים סבלנות כדי להילחם בכבידה, כל צעד הוא השקעה סיזיפית-משהו. אלו הם שני מצבים תפישתיים שונים לחלוטין, המתרחשים באותו המרחב ממש. מעניין.
מתוך צילומי הסרט "היורד למעלה" (צילום: אסקף אברהם)
רוצים להישאר מעודכנים?
ההתפתחות ההיסטורית של ערי נמל מסומנת בשכבות ההר. בחיפה הדבר ניכר במיוחד. מסע המדרגות ממרכז הכרמל עד לנמל מזכיר לי קריאה של ספר טוב שמצליח לתאר תקופות ואנשים, כמו למשל ב"הספר המשוגע" של חיים גורי אשר מתאר את חיפה בימי קום המדינה.
כדי לתפוש את כל זה נאלצתי לחשוב על שוט פתיחה יומרני במיוחד לסרט שלי – שוט בתנועה אופקית שנע היישר מן הארובות אל ההר והעיר, עולה אל הפסגה, ולבסוף יורד אל המים. השגנו אישור מיוחד לצלם מראשו של אחד מהמנופים ברציף כרמל, ועלינו לצלם את השוט. היתה זו חוויה הרפתקנית ומפחידה מאין כמוה. צילמנו פעמיים – פעם אחת בבוקר (לא ראו כלום בגלל הערפיח), ופעם שנייה בצהריים (וזה השוט שנכנס לבסוף לסרט).
הצילומים בנמל היוו מעין סגירת מעגל עבורי, היות שסבי מאיר (מרק) שמולביץ’ היה מנופאי על מנוף שמשון, שהיה בשנות ה־50 וה־60 המנוף הגדול ביותר בישראל. אני תמיד אומר שהחיים עיצבו את סבי להיות אדם שיודע לשאת משאות כבדים: כמנופאי בכפייה הוא פינה נפלי הפצצות של בעלות הברית במפעל הבונה הסמוך לאושוויץ. הוא נאלץ לשאת את אובדן משפחתו בתקופת השואה, הפך ליורד ים ועזב אותו לאחר שהיה לאחד מהשבויים של פרשת בת גלים. עם השנים הוא סיפר לי שלל סיפורים על מנופאות, איך חתכו סירות לשניים כדי להוביל אותן אל הכנרת, איך התגלגל קרון רכבת בריטי לחצר ביתו, איך בגלל חוסר איזון יצא המדחף של אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" מן הים והותיר את האנייה צפה באלכסון, כמו בסרט הוליוודי, עד שהעניינים הסתדרו בזכות שלושה מלחים קורסיקאים בעלי תושייה. סיפורים יפים. זכות גדולה היתה לי להכיר אותו.
היום, כשאני חוזר לעיר, יש לי היכרות אינטימית עם הרבה מחלקיה. אבל אני עדיין סקרן לגלות אותה. כשאתה עושה סרט על המקום שגדלת בו זה מביא עמו השלמה מסוימת. ואולי זה לא מעט.
מתוך הסרט "היורד למעלה"
