יהודה פוליקר (צילום: מגד גוזני)
יהודה פוליקר (צילום: מגד גוזני)

דייגים

מתוך “הצל שלי ואני” - ספר ראשון פרי עטו של יהודה פוליקר שמביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו. הספר יראה אור בתחילת מרץ בהוצאות ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. ב־12 במרץ יופיע פוליקר במועדון זאפה חיפה

פורסם בתאריך: 23.2.19 07:58

“תגזור ציפורניים ברגליים!”, אמא צועקת עלי כשאני יוצא מהבית והולך יחף לים. “ושלא תשתזף יותר מדי! ואל תלך יחף! אם ייכנס לך מסמר לרגל או זכוכית אין לי זמן ללכת איתך לרופא, ושלא תעיז לחזור מאוחר!”.

אני מתעלם מעניין הציפורניים. כל דבר בזמן שלו.

“ואוי ואבוי לך אם תלך עוד פעם לשובר הגלים!”.

אבל אני כבר בדרך לשם עם החברים שלי, חמישה קילומטרים עד שמגיעים לשובר הגלים של נמל הקישון. שם אנחנו מתיישבים על המזח ודגים בשקט, ואחר כך קופצים למים ושוחים קרוב לאוניות העוגנות. בסוף אנחנו מתגנבים למחסנים וסוחבים משם לוחות קלקר כדי להשתמש בהם בתור מצופים או גלשנים לתפוס גלים.

הבעיה היא שמי השתייה שלנו נגמרים מהר, ואחרי שעה-שעתיים אנחנו מתים מצמא. פעם ניסינו לפתוח ליד אחד המחסנים ברז מים שלא היתה לו ידית פתיחה, סובבנו את המוט של הברז עם שתי אבנים והוא נשבר, והמים פרצו בזרם עז. ברחנו משם במהירות.

כשאני חוזר הביתה אני מיד מחפש את פחית הנפט, לפני שאמא תתפוס אותי, כדי לשפשף ולנקות את הזפת שנדבקה לי לרגליים ומתחת לציפורניים. אבל אמא כבר מחכה לי בדלת עם נאום מוכן: “אני לא יודעת איפה היית, מה עשית, ומאיפה חזרת, אבל השיחה הזאת שלי איתך היא אחרונה בהחלט. אני מוכנה לסבול ממך הכל – את השיגעונות הילדותיים, את הטמטום, את החלומות, אבל את זה שאתה מושפע מכל הפרחחים הקטנים שמוציאים אותך לתרבות רעה – אצלי זה לא יעבור! אני לא אהיה כאן תמיד בשביל להוציא אותך מכל צרה, לא בכל פעם שעושים משהו יוצאים מזה נקי… תראה, יוּדֶקוֹ, אני רק מנסה לשמור עליך לפני שיקרה איזה אסון, אני מזהירה אותך: תדע שיש דברים שאסור לעשות”.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

ושוב אנחנו הולכים לדוג בנחל הקישון. לי עולים בחכה הדגים הכי קטנים, דגיגים ממש, וכולם צוחקים עלי. אנחנו יושבים עם הרגליים במים והידיים אוחזות בחכות. זה בוקר מושלם לדוג, הים שקט כמעט לחלוטין ואין גלים, המים כחולים-כחולים ורק אדוות קטנות של קצף רודפות זו את זו בדרך אל שובר הגלים. השמש החזקה שורפת את העור, בריזה קלה סותרת את השיער. אנחנו נהנים מהחופש.

ברגע מסוים, אחד הילדים מנופף את חוט הדיג סביבו בסיבוב חזק כדי לקבל תנופה ולהעיף את החכה עמוק למים, ותוך כדי סיבוב הוא מפספס והקרס נתקע למשה ישר באף… מה עושים? אנחנו רחוקים חמישה קילומטרים מהבית. למשה נוזל דם על הפנים ויורד לחזה החשוף, הוא צועק בפּאניקה, מנסה לשלוף את הקרס ומכאיב לעצמו עוד יותר. מה עושים? אנחנו צועקים לאנשים בסביבה, קוראים לעזרה, אולי מישהו ישמע אותנו. משה חיוור כמו סיד. הבטן מתחילה לכאוב לי, ואני מתקפל לרצפה.

למרבה המזל סירת דייגים עוברת קרוב לשובר הגלים. הדייגים שומעים את הצעקות שלנו ומזעיקים בקשר עזרה. ספינת משמר החופים מגיעה, לוקחים את משה לבית החולים, ושם שולפים לו את הקרס מהאף. חודשיים הוא מסתובב עם תחבושת מפוארת על האף. צלקת קטנה תישאר לו למזכרת.

 

עטיפת הספר "הצל שלי ואני"

עטיפת הספר "הצל שלי ואני"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר