חצר ומיכל דלק בדגניה (צילום: שי אילן)
חצר ומיכל דלק בדגניה (צילום: שי אילן)

דגניה אהובתי

אחרי הבישולים וארוחות החג, ביום שאחרי ליל הסדר, ביקש המבקר מעט שלווה ויצא לסיור שכונתי בשדרה הרוגעת שליד ביתו, על שלל שכיות החמדה הארכיטקטוניות שלה ומקומות הבילוי האינטימיים שלאורכה. כך הוא נוכח למשל שלא כל חווה צריכה להיות חקלאית כדי לשמש אטרקציה

פורסם בתאריך: 15.4.17 18:40

אם הייתם כאן, טעיתם בדרך. קצת כמו בסרט אמריקאי עם זוג שיצא ביציאה הלא נכונה באוטוסטרדה ונכנס לשכונת פשע שאפילו ברברס או במכונת זמן אי אפשר לחלץ אותו משם. אבל למה שתבואו? "מה איבדתם כאן?", כמו שסבתי היתה אומרת. סבתא מינה, בעלת האיטליז שהיתה לוקחת אותי ב־6:00 בבוקר על התלת אופן עם הרמפה הענקית להביא עופות בדיוק כאן, על השדרה הזאת.

הנתיבים לא היו מופרדים אז, וגם לא היו חניות במפרצים בצד הכביש, אבל האקליפטוסים היו, וגם ההרדופים, וגם גן המשחקים בקצה הרחוב, הגובל בתחנת הדלק, שלפני 40 שנה היה דשא עם קרחות של אדמה חולית ושורשים של העץ הזה שאני לא יודע את השם שלו. וגם חוות המיכלים היתה פה כבר אז, אבל לא הסתכלנו עליה. כמו שורש של עץ שרגל של ילד נתקלת בו והוא כושל ונופל ונפצע בברכיו אבל לא זועם על העצים, כך אף אחד בדגניה לא ראה בחוות המיכלים אויב, או אפילו אורח לא קרוא. היו לנו עניינים אחרים.
למבוגרים היתה איזו אובססיה עם אירופה, לפחות אלה שהיו חברים של סבא וסבתא שלי ושהיו מדברים איתי תוך כדי ישיבה על הספסלים לאורך הרחוב בערב, בדרך לחוף הים. אני לא זוכר שמישהו מהם אמר אי פעם את המילה “שואה”. מה שכן, לא היו בחצרות בורות עם שלטים “סכנה! גז מתלקח. אסור לעשן”. בורות ביטחון כן היו. והיו גם מבוגרים אחרים שכמה שנים לפני כן לקחו אותם מוואדי סאליב ותקעו אותם פה.

נגמר סדר פסח. נגמר הבוקר שאחרי הסדר, עם האור החיווריין שלו, הנשפך מהרכס אל הים. עם העצלות המתוקה, עם הפרקים החורקים, עם הטרנספורמציה מעם של מצביאים שטיבעו את צבאות פרעה בארבעה בקבוקי שיראז למשפחה של ישנים-על-ספות בבית אחר. היום לא נצא להופעות אוונגרד בחורבות מפויחות, אפילו לא נפגוש לצהריים של שאריות את בני הדודים. היום נצמצם את הקיום לפי טווח התנועה של הדלקת בכתף, ואת שארית האנרגיה נשקיע במסע הקטן לאורך השדרה שהיא מבואה לים, לגז, לדלק, לפיצוחים ולאופק הריק.

השטח העתידי של פארק האקסטרים בדגניה (צילום: שי אילן)

השטח העתידי של פארק האקסטרים בדגניה (צילום: שי אילן)

לגן שבקצה אנחנו קוראים דגניה 5 (זו הפעם הראשונה בטור שנקבתי בשם המפורש “דגניה”? מחשבה אינטר-גיאוגרפית קטנה: כל הדגניות שוכנות ליד חוף, ומה עוד? אולי רק זה שהייתי מתוסכל מכך שסבא שלי לא הגיע בעלייה השנייה. בטיולים שלנו לאורך השדרה הכרחתי אותו לשיר את “ואולי לא היו הדברים מעולם”. שאלתי אותו אם הוא היה חלוץ, או לפחות פרטיזן. לכל הפחות הייתי מוכן שהוא ימיר את האטליז בדגניה 30 בקיוסק שבו אוכל לקחת ממתקים מהמדפים שלו בחינם. אבל אני חושב שסבא שלי בכלל לא ידע שיש דגניה א’ ודגניה ב’ ומושבות ותל חי וטרומפלדור בגליל. הוא שר חזנות ושירים של מרלן דיטריך ושירים סוציאליסטיים על עבודה קשה בבתי חרושת. אולי אם הוא היה מגיע בעלייה השנייה היתה לו אחוזה שמשקיפה על הכינרת ואני הייתי אוצר של אוסף האמנות המפורסם שלו), ודגניה 5 זה גם הבניין הראשון בטור השיכונים שתוחמים את הפסטורליה של חוות המיכלים מדרום.

בשיחים בגבול שבין גן המשחקים לתחנת הדלק יש שטח שהילדות משחקות בו כאילו היה מערה. יש שם הרבה מקום למחבואים, והצהלות העולות מהשיחים גורמות ללב לעלוץ. הילדות מוצאות שם גומיות לשיער וקשי שתייה ועוד כל מיני פלסטיקים וגרבי ניילון ועושות זו לזו צמות בשיער ומתרגשות מההבטחות של המשחקים של מחר.

אסור להשליך כאן פסולת

שום דבר בגוף אינו מיותר – אפילו לא השומות. לא הפימות, לא הקפלים, אפילו לא הסרטן. הכל אומר לנו כל העת מי אנחנו ואיך אנחנו מתקיימים. כך גם באורבנולוגיה – הכל מלמד אותנו איפה אנחנו חיים, בצל מי, תחת מי, אפילו אם דברים נזנחים, מעלים עשב, מצהיבים, מסתווים – מיותרים הם לא. חלקות הקוצים הנרחבות עוטפות את בורות הגז. הבתים דקי הקירות, המטולאים, מרובי הכניסות הם משכנות עניים. ועניים צריך ובשכבות – עניים ותיקים ועניים חדשים, עניים לצורך העניין ועניים להרף עין. כאן יש בתים עם שבכות אבן והרבה תריסים וחניות לאופניים שאיש לא חונה בהם, ומעל לכל גדרות אבן כורכר נמוכות בגבול הרחוב עם אבנים חסרות.

אסור להשליך כאן פסולת (צילום: שי אילן)

אסור להשליך כאן פסולת (צילום: שי אילן)

“אסור להשליך כאן כל פסולת ולכלוך”, קובע שלט מתכת הקבוע על אחד העצים. על החתום: “עיריית חיפה – מינהל התפעול”. מאחורי השלט יש קיר שנראה כמו משהו בין לוח עם כתמי רורשאך לפרסקו בכנסייה מהמאה ה־16.

את כל שורת הבתים הזאת צריך לשמר כמות שהיא. מרחוק צריכים לבוא לראות אותה. במרחק של 300 מטר ממנה אנשים קיבלו במתנה מגרשים של חצי דונם לפי הגרלה, שכרטיס הכניסה אליה היה העובדה שחיית כאן לפני המלחמה ושלא עברת במחנה עולים ובמעברה. לפחות צריך להכין דגם מוקטן של זה ולהקטין בפרופורציה גם את האנשים – מה שיקל מאוד על מפעל ההזנה שיוקם למען תושבי השדרה.

גם את חוות המיכלים לא צריך לפנות אלא לקיים בה סיורים מודרכים לנועזים. כבר מזמן מדברים על הקמת פארק אקסטרים בחיפה – והרי יש לנו אחד מן המוכן. איזה חובב הרפתקאות לא ירצה למשל לזחול מתחת לקונצרטינות, לחמוק ממגדלי שמירה ואז לגלוש בחבל מראש מיכל דלק? הנה, כבר עכשיו מגיעות לכאן משפחות עם רכבי 4X4, פורקות את הילדים עם הטרקטורונים ומניחות להן לשחק על הדיונות.

ומקומות בילוי לאורך השדרה? ארבעת הקיוסקים, השיפודייה ושתי המסעדות הרוסיות הם די והותר. בלשון תוכניות המתאר קוראים לזה “שימושים מעורבים – מגורים ומקומות בילוי”, וכאן זה לובש את המשמעות העמוקה והראשונית של זה: ככל שהוראתה של המילה “מעורבים” קשורה לטחולים, לכבדים וללבבות.

רק את החוף קחו מכאן. הוא משמש תזכורת כואבת לכך שיש אופק. זו לא בעיה – בונים חיץ, מקימים נמל, מזיזים קצת את הגדר של חוות המיכלים ואופס… אין חוף. רגע, מישהו שומע? מישהו לוקח ברצינות את העצות שלי?

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר