חיפה היא קרקע פורייה, שלא לומר פס ייצור, לשחקני תיאטרון וקולנוע שהפכו אילוזיה למציאות כנגד כל הסיכויים. השבוע פגשתי את ג’ורג’ אסקנדר – מולטי טאלנט חיפאי שכבש את התיאטרון בהצגות “אמא תרזה איננה”, “הדור השלישי”, “רעולים” ו”סלים סלים”, את הקולנוע בסרטים “סרק סרק”, “בית לחם”, “הלהקה האחרונה בלבנון” ו”סבנה”, ואת הטלוויזיה בסדרות “הרודן”, “להעיר את צבי”, “הומלנד”, “המדרשה” ו”פאודה”.
אסקנדר נולד לפני 40 שנה בחיפה אל־עתיקה – אחת מהשכונות הקשות בחיפה, בין מתחם השווארמות לנמל חיפה, ממש על פסי הרכבת. לדבריו, לא פשוט היה לגדול בשכונה הזו, שמנת חלקה היתה עוני, רעש וסחר בסמים. הוא, שתמיד חיפש שקט וניסה לפייס בין הנצים, מצא מפלט בחוף שקט ובמגרשי הכדורגל. גם בית הספר לנזירות שבו למד ושהיה אמור להיות סוג של בית מגונן, הפך עבורו עד מהרה למקום תובעני שמקדש ציונים. הוא חווה בו אלימות ממורים, והפחד הפך להיות חברו הקרוב. בחטיבה הוא למד בבית ספר ממלכתי, וכשנבחר ליו”ר ועד הכיתה הוא גילה את הביטחון, את האהבה ואת תחושת הדומיננטיות.
את דרכו כשחקן הוא החל לאחר שצפה בהצגה של מוחמד בכרי בנצרת שאליה הוא הוזמן על ידי חבר. משהו התעורר בו, קול פנימי שאמר “אני רוצה להיות על הבמה הזו, ועוד אהיה עליה”. פגישה מקרית בסיני עם איש הייטק תל אביבי הובילה אותו ללימודים בבית הספר למשחק בית צבי, ובסיומם הוא נבחר לשחק בהצגה “רעולים” בתיאטרון יפו. ואז, כשרק החל לגעת בהצלחה, הוא עזב הכל ונסע לחפש את משמעות החיים בסקוטלנד ובאנגליה, שם שהה במשך שנה ושמונה חודשים.
אבל לפני שנפרט על כל אלה, קבלו את חמשת הדברים שלא ידעתם על אסקנדר:
1. הוא מעריץ שרוף של אביב גפן.
2. יש לו פוביה מטורפת ממקקים.
3. כשהיה בן 14 הוא כבר בנה שיפודי שווארמה אצל נימר.
4. הוא דייג חובב ויש לו סירת דיג שעוגנת בחוף שקמונה.
5. הוא לעולם, אבל לעולם, לא ייגע בגפילטע פיש.
רוצים להישאר מעודכנים?
נפגשתי עם אסקנדר בעיר התחתית – איך לא – ובחרנו במסעדת שולה מטבח טברייני. אל המטבח הטברייני נחשפתי בילדותי מכיוון שרוב חבריהם של הורי היו ילידי העיר ששוכנת על שפת הכינרת. מאכלים כמו קלסונס, מדיאס, משקלה, מג’דרה ומדרוטה היו חלק בלתי נפרד מחיי.
המסעדה משדרת אינטימיות ופרטיות, למרות – ואולי דווקא בגלל – שהעיצוב בה אינו מזמין ואינו מושקע. משהו במינימליזם הזה הרגיש לי נעים. פחות נעים היה לי לעיין בתפריט שמחייב הימורים על המנות המוזמנות.
פתחנו את הארוחה עם קלסונס גבינת קדוש. אמא שלי נוהגת להכין בחג השבועות כיסונים בשרניים אלוהיים ולפזר מעליהם כמות נדיבה של גבינת קדוש. בשולה מגישים מעין קרפצ’ו קלסונס – כיסונים מבצק דקיק להחריד עם מלית שאמורה להכיל גבינת קדוש עזת טעם אך כלל אינה מורגשת. ואם זה לא מספיק, מוודאים להם הריגה בתנור, כך שהקלסונס היו יבשים בשל האפייה הארוכה מדי. מעניין מה טבריינים אמיתיים היו אומרים על קרפצ’ו קלסונס קריספי.
קלסונס
“מנעד התפקידים שלך הוא די קבוע”, אמרתי לאסקנדר, “כמעט תמיד אתה משחק את תפקיד הערבי. האם אתה חש שיש לך אפשרות לפרוץ את הקונצנזוס?”. להפתעתי הוא השיב שאין אופציה כזאת: “תמיד אשתתף בהפקות שיספרו את שני הנרטיבים. הקהל הוא מצומצם מאוד, והצגות שאינן במיינסטרים ייפלו מהר, בעיקר אם ההצגה תותקף על ידי שרת התרבות”.
הזמנו סט של סלטים קטנים, ובהם סלט חוביזה במרירות נכונה ועם גוף נכון, כלומר לא רך מדי ולא קשה מדי, עם גבינת קדוש מלמעלה, אך אבוי – איה הלימון בחוביזה? היו שם גם כרובית חביבה (שגם ממנה נעדר הלימון), טחינה טובה, ויוגורט טעים.
סט סלטים קטנים
נוסף על כך ביקשנו וקיבלנו סלט של עלי סלק וגבינת קדוש מתובלים בכמון אך גם כאן – עם מעט מדי לימון.
סלט עלי סלק וגבינת קדוש
אסקנדר בטוח מאוד בעצמו. הוא גבר חתיך ושרמנטי עם עברית רהוטה ועם אג’נדה מוצקה, והייתי משוכנע שהוא יענה לי בכנות אם הוא חש אפליה בעולם התיאטרון לנוכח מוצאו. ואכן, קיבלתי את מה שרציתי. “אני מרגיש שיש הגבלה וחוסר מודעות למה ששחקן ערבי יכול לתת”, הוא השיב, “הקטלוג והליהוק לתפקידים של ערבים הוא לא פייר. חד משמעית, יש אפליה”.
המנה הבאה שהגיעה לשולחן היתה קבב בורי עם גרגרי חומוס ועם טחינה. הקציצות היו חמודות ונימוחות אך הן סבלו ממיעוט של תבלינים. התוצאה היא היעדר פיקנטיות, ושוב – בהיעדרו של לימון לא נרשם סוג של דו קיום עם גרגירי החומוס.
קבב בורי
ואם כבר מדברים על דו קיום, שאלתי את אסקנדר כיצד הוא מצליח להפריד בין מוצאו לבין הצורך להתפרנס, שמושפע לבטח מאמירותיו. “מעולם לא השתמשתי במונח דו קיום וגם לא אשתמש בו”, הוא ענה, “אין דבר כזה דו קיום, יש קיום אחד משותף של כל בני האדם ביקום הזה. כשאתה מבין את זה אתה מצליח להתקרב לאדם עצמו, ולא משנה מה שמו, מהו מוצאו ומהיכן הוא בא. דת ולאום לא משחקים תפקיד אצלי”.
דג המושט (אמנון בעברית) היה מאז ומעולם השחקן הראשי ברשתותיהם של הדייגים הטבריינים. לכן היה לי מובן מאליו שנזמין את הדג הזה. התפריט הציע לנו מושט ברוטב לימון וירק. נתחיל מהסוף: הירק הוא כמה עלים בודדים של נענע, פטרוזיליה ותרד שהונחו על פילה מושט. דג אוהב מאוד שני דברים – שמן ולימון (ובמקרה של מושט, הרבה לימון) – ומהרוטב, כמו במנות הקודמות, נעדרה החמיצות הדרושה. המנה היתה טובה, אבל היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה עם טיפת מאמץ.
מושט בלימון
לסיום ביקשתי לברר עם אסקנדר אם הוא מגדיר את עצמו כפלסטיני. “חלק גדול ממי שאני הוא פלסטיני, וחלק אחר הוא ישראלי”, הוא ענה בחיוך ממזרי. לאורך כל הארוחה הוא שמר על אותנטיות, גילה רגישות כשצריך, חשף רגשות ללא פחד, הביע ביטחון בעצמו למרות כל הקשיים שבדרך, וביטא רעב להצליח בגדול. לעומתו, שולה עדיין לא החליטה אם היא רוצה להיות מסעדה מודרנית או אסלית. אני באופן אישי מעדיף את האוכל הטברייני האותנטי של פעם – פשוט ועז טעמים.
המדדים
מדד השירות: אדיב, נעים, חם ועם הרבה סבלנות וחיוכים.
מדד הניקיון: המסעדה נקייה, וכדי להשתמש בשירותים מקבלים קוד, חולפים על פני הבניין ומגיעים לתא סביר.
מדד העיצוב: לא קיים.
מדד המחירים:
קלסונס – 38 שקל
סט סלטים קטנים – 28 שקל
סלט עלי סלק וגבינת קדוש – 27 שקל
קבב בורי – 55 שקל
מושט בלימון – 48 שקל
4 כוסות יין מרסלן – 112 שקל
סך הכל – 304 שקל
הציון: 3.5 מספרי זהב
שולה מטבח טברייני
רחוב שער פלמר 2
טל’: 04-6340799
