איזה באסה. אין לי מושג על מה אני הולך לכתוב השבוע, והאמת היא שהעורך הזהיר אותי שזה עשוי לקרות. הוא אמר לי בפירוש שזה לא פשוט לכתוב טור שבועי למקומון המוביל של חיפה, ואני הייתי בטוח שזה פיס אוף קייק. מה הבעיה להמציא משהו פעם בשבוע? הרי מתרחשים כאן המון דברים שאפשר לכתוב עליהם, ותמיד אפשר להאיר את הזרקור על איזו התרחשות אזוטרית ולהרחיב את הדיבור עליה. אבל מסתבר שהעורך ידע על מה הוא מדבר, ואני מוצא את עצמי מתלבט ומתחבט והופך לכאן ולכאן ולא מוצא במה להיאחז. וגם כשאני מוצא כבר איזה קצה קטן של חוט שממנו ניתן יהיה לארוג סיפור מצמרר, אני מאבד את חוט המחשבה ונשאר עם פומפון קטן מצמר. ולך עכשיו תכתוב טור שלם מפומפון כל כך קטן.
למצב הזה יש פתרון, ולפתרון קוראים מריחה. תמיד אפשר למרוח משהו, אך על מנת למרוח משהו צריך גימיק. וגימיקים יש לי בשפע. כך למשל אני יכול להעביר לעורך דף ריק ולכתוב לו שאני מבקש שהטור שלי השבוע יהיה נקי ממילים כי אני מוחה. אבקש ממנו להשאיר מלבן ריק מתוכן ורק שבכותרת יופיע הסבר קצר: הטור של אבי מופיע היום ללא מילים כי רק בלי מילים אפשר לבטא את התסכול ואת תחושת הכאב, שהם נחלתם של רבים, על כך שהנשיא דונלד טראמפ לא טרח להגיע עם איוונקה ועם מלינה לביקור בחיפה, ואפילו לא הזכיר את שמה של העיר היפה שלנו בנאומיו כאן. אתם לא הגעתם לחיפה ואנחנו נראה לכם מה אנחנו חושבים על זה ולא נכתוב כלום – לא על הביקור ולא על המשמעות של הביקור ואפילו לא על איך הדבר הזה המתנוסס לך על הראש תקוע שם ועל מי בכלל המציא את זה. ואף מילה על השמלה האלוהית של מלינה.
מה שמזכיר לי שאתמול ביקרתי את רונה ודיברנו על אלוהים. רונה היתה החברה השנייה שלי אחרי תמר צרפתי. הייתי בן 16 כשהתנשקנו עם הלשון, ורונה היתה בת 15 ושבעה חודשים. רונה עובדת עתה במפעלי “פטרוכימים וחומרים נפיצים אחרים לישראל בע”מ”. היא פקידת קבלה וחוזרת בתשובה. רונה נשארה יפה כשהיתה ועם אותו טעם מוזר בכל הקשור באופנה ובגברים. קראתי לה רונה אקסטרים, וזה לא רק בגלל שהיא אהבה להיות למעלה ולנפנף בידיים. שוחחנו על אלוהים. רונה התפלאה לשמוע שאני מאמין באלוהים. “אתה? באלוהים???”, היא השתוממה. “כן. באלוהים!”, עניתי, “במי עוד אפשר להאמין? הסתכלי סביב. האלוהים שלי מתחיל במקום בו השכל שלי נגמר”. רונה חייכה, אמרה שהשכל שלי לא נגמר ושאלה: “האם אתה מאושר?”. “כן”, השבתי, “אני מאושר במידה מתונה”. ואז לחצתי את ידה וליטפתי את פניה באופן אפלטוני כי התורה שלה לא מרשה לה יותר מזה והאלוהים שלי מסכים לכך. היא הראתה לי תמונה שלנו מלפני 30 ומשהו שנה, ומיד אמרתי לה שהיא נראית אותו הדבר וממש לא השתנתה ושה־50 זה ה־40 החדש. שיקרתי לה כמו שמשקרים לי כששומעים שבשבוע הבא אני כבר בן 52.
וואלה?! אולי אכתוב על זה את הטור שלי! על זה שבשבוע הבא אני בן 52 ואין לי מושג על מה אני הולך לכתוב את הטור השבועי שלי במקומון המוביל של חיפה.
