אני יורד את הירידה הגדולה של רחוב בלפור בואכה רחוב ביאליק, והשמים קודרים. הדר איבדה את זוהרה ורק שרידי הדוכנים עוד מבשרים את מה שמסתיר העבר. אני נפרד מהקבצן האחרון שלא ממש מקבץ דבר ועושה את דרכי לשדה התעופה. אחרי שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים המטוס שלי ממריא ואני טס לכל הרוחות. אנחנו נוחתים בברצלונה, ובגלל ההפגנות הסוערות אני יורד לנמל ומתבונן סביב. כל כך דומה לחיפה וכל כך שונה. למעט מאות המסעדות, המרינה עוצרת הנשימה והמונומנטים האדריכלים המפוארים, הכל אותו הדבר. אני עומד לפגוש כאן חיפאית לשעבר שמפעילה שירות של רפסודות ומתפרנסת מזה לא רע בכלל. קוראים לה גלעדה וזה מוזר כמו שזה נשמע.
גלעדה מזמינה אותי לסיור רפסודי מול חופי ברצלונה, אבל רוחות צפון רעות מסיטות את המסלול ואני מוצא את עצמי בלב ים.
אני נזכר שרק אתמול נשאתי דברים במכון לחקר הכשל. דיברתי על הא ודא ובעיקר על איך. מישהי בקהל ביקשה את רשות הדיבור ונכשלה בלשונה. הסכמתי עם דבריה. “גם אני חושב כך”, אמרתי, “אין למכון הזה זכות קיום. ללא הכשל אין תכלית לקיום האנושי. הכישלון הוא הפרמטר לכל הצלחה. בלעדיו נמשיך ונהלך על הליכון העמידה במקום שלנו ללא כל דרייב וללא כל כיוון”.
וכך הפלגתי והפלגתי, ועובדי מכון הכשל הקשיבו והקשיבו, והיה כבר ערב וכולם היו עייפים ומלמלו בינם לבין עצמם דברים שנשמעו כמו הד של קלישאות, והאורות כבו וכולם התפזרו ונשארתי רק אני והופך הכיסאות. עזרתי לו להפוך את הכיסאות סביב השולחנות העגולים ושוחחנו על קרנפים. אחר כך נסעתי הביתה והרהרתי ביני לבין עצמי הרהורים ברומו של עולם – על השיר החדש של סטטיק ובן אל “הכל לטובה” ועל מה שעוד נותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל עכשיו אני כאן. על רפסודה אבודה מול נמל ברצלונה שכל כך דומה לנמל חיפה רק בלי המכולות, ויש לי רעיון חדש. זה מסוג הרעיונות הללו שישנו את האופן שבו אנשים מנפנפים לשלום או מהנהנים. הוא מתרגם את שפת הגוף האנושית ואת המימיקה הפרצופית לכדי תקשורת מושלמת. אנשים כמעט שלא יצטרכו לדבר יותר, והכי חשוב – הם יהיו חייבים להסתכל זה לעיני זה וזו לעיני זו וזה לעיני זו וזו לעיני זה. ולהיפך. בלי מבט בעיניים, כמו פעם, אף אחד לא יבין כלום. זו תקשורת של מבטים. של עיניים שמחות לקראת. של פרצוף מבואס או מלא סיפוק. של עצב גדול. ושל אהבה.
הרעיון שלי הוא כל כך גדול כי הוא בעיקר יגרום לאנשים להסתכל פחות בצגי הסמארטפונים ולחייך יותר זה לעבר זה. אפילו רופאי השיניים ישגשגו משמחה כי כולם ירצו שיניים מושלמות יותר. בגלל החיוכים. ועכשיו, ככל שאני חושב על זה יותר ויותר, אני גם בטוח שכאשר הרעיון החדש שלי ייחשף יהיו המון אנשים שיגידו “וואו! זה כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם?!” וינסו לגנוב לי אותו. אבל מה שיפה ברעיון שלי זה שהוא רק שלי.
הגלים נושאים את הרפסודה בחזרה לחוף מבטחים, ואני עולה על מטוס ונוחת בבן גוריון ועובר את ביקורת הדרכונים ואוסף את המזוודה ועולה על מונית ומגיע לחיפה ומבקש מהנהג לנסוע דרך הדר ורואה שהכל נשאר כמו שהיה.
“איפה אריה גוראל?”, אני שואל את הנהג, והוא עונה: “גוראל מת”.
