אז הנה שוב חג החנוכה הגיע, והמוני מכבים צובאים על דוכני הסופגניות ובלבם ריבה. החג הזה, שבו ניצחנו את היוונים או האיטלקים עם יהודה בחוד החנית ורק חנוכייה בידו, הוא אחלה תירוץ לחשבון נפש. אדם מטפס ועולה אל ההר, והפסגה רחוקה ממנו. הוא מביט ויודע שהיא שם וממשיך לטפס. הוא יכול למפולת שלגים ולסופת חול, אבל רגע קטן לפני שנשק לכותרת ההר הוא מועד ומתגלגל לאחור ומוצא את עצמו מתחת לעץ אלון רחב ידיים ומישור של נוף מכאן ועד מטולה (למה בעצם מקובל להגיד “מכאן ועד מטולה”? מה עושים אנשים שגרים ממש קרוב למטולה? טוב, נעזוב את זה).
האיש ההוא, המטפס אל ההר ובכל פעם שכמעט נוגע בפסגה הוא נופל ומתגלגל בחזרה לתחילת הדרך, דומה בעיני למשה שראה את הארץ המובטחת אך לא זכה לראות את הנשיא טראמפ מכריז על בירתה כבירתה. וזה גם מה שיפה בחנוכה. זה ונס פך השמן הקטן. אני גם אוהב את הנרות הללו ואת שירי חנוכה ואת זה שהילדים עסוקים בפסטיגלים בעוד שההורים עסוקים בילדים העסוקים בפסטיגלים. וביבי. הרי אי אפשר בלי ראש ממשלתנו שטס בין הרים ובין בירות, ממש כמו ברכבת, ומכל ראשי המדינות רק אותך אני אוהבת (יצא לי יופי של חרוז ועכשיו אני מנסה לחשוב על תפקיד השמש החנוכייה, אבל לא מוצא את הגפרור הראוי להדליק איתו את מדורת המילים הקטנה).
המחאה שמובילים אלדד יניב ומני נפתלי הגיעה עד לפאתי חיפה, ובמוצ”ש שעברה נצפו כמה עשרות תושבים עם שלטי ההון, שלטון וחידלון שלהם, שרים שירי מחאה וקונים פיצה משפחתית. כיאה לחיפה, ההפגנה היתה סמלית והתפזרה עד מהרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ראש העיר נסע לביקור רשמי בחו”ל, ואחרוני פקידי העירייה נרדמו בשמירה. דומה ששום דבר כבר לא מזיז לאף אחד. שורה ארוכה של נושאים ואישים אמורים היו להוציא אותנו מדעתנו, אבל אנחנו ממשיכים בטיפוס הסיזיפי אל פסגת ההר המדומה וכלום לא יסיט את תשומת לבנו מכך. לא השחיתות ולא חוסר התרבות, לא נטרול המנהרות ולא מחיר הסופגניות, ואף לא אשה שרצה מפני בשורה וגרזן בידה.
השנה נגמרת והמסע תם. אנו אורזים מזוודות ומתחמקים ממגע עיניים. בחוץ השלכת מרימה ראש, ושלנו מורכן. אנחנו לא נפרדים לדרכנו. גב אל גב. מכאן אל עבר ההרים החצויים, למחוזות רחוקים. להיבלע ולהיעלם ולהיברא מחדש ולחיות ולמות ולרצות ולאהוב ולמות, ובכל פעם שאנו אוהבים מחדש אנחנו מתים מחדש ובכל פעם שאנו מחפשים את דרכנו אנו לא מוצאים אותה. שלג יורד על הכרמל וירוק העד גולש אל הים. ההר הלבן עומד קפוא מול כל רעשי האדמה. מרחוק נשמעים מרכבות האלים וקולות של בוקר חדש. התושבים עזבו את העיר והבתים ריקים. אור זהוב מרצד מכיפת הזהב הסמלית וארובה רחוקה משתעלת. עשן אפור וסמיך עולה למרומים.
