בסוף השבוע שעבר נפטר הסופר אהרון אפלפלד, ועוד קודם לכן הלכה לעולמה הסופרת רונית מטלון שנהגה לשבת בקפה לואיז ולא תשב שם עוד. אחר כך פורסם הספר על אודות דונלד טראמפ וקיבלנו קצת פרופורציות על שפיות וגאונות. אנשים, כך מסתבר, הם לא מה שהם באמת ומה שהם באמת זה לא באמת הם, כך שלעולם אין לדעת מי הם אותם האנשים שנדמה לרגע שאנו מכירים (עכשיו לנשום ולנסות לעכל את המשפט הזה. אין לי מושג מאיפה הבאתי אותו, אבל הבטחתי לעצמי שאם אני כבר מביא משהו, אז אין לי בעיה שהוא יישאר).
היה זה חג פורים והייתי כמעט בן שנה. ירד גשם ואבא שלי היה בעבודה. גם אמא התכוונה לצאת לעבודה, אבל המטפלת בוששה לבוא. חיכינו לה שנינו, מביטים מעת לעת מבעד לזגוגית החלון הרטובה וחולמים בהקיץ. אמא חלמה על חופשה ואני חלמתי על אבא. אנשים חלפו ברחוב הקר. היה שם המן הרשע וילד עם רעשן. אסתר ומרדכי עשו אהבה. אני זוכר את התמונה הזו. הם התנשקו בלהט כאילו ביקשו לטרוף זה את זה. מרחוק ומבעד לטיפות המים הנוצצות נדמה היה שהשניים הללו הפכו לאחד. כלב נבח. חלון נפתח. רוח סערה נשבה. אגרטל עם פרחים אדומים מפלסטיק נפל ונשבר, ואז גם המטפלת הגיעה וסיפרה ששוטר עצר אותה על דרך ההפרזה וכי ככה זה כשמפריזים באהבה. אמא נסעה לעבודה ואני נשארתי להתבונן מבעד החלון. עד היום.
עכשיו, כשאני בטוח שאני כאן לבד ושאיש לא באמת צלח את הטקסט הזה שאיתו פתחתי את הטור, אוכל לכתוב את אשר על לבי. אני חושב שהגיעה השעה להודות על האמת, ויפה שעה אחת קודם. אנשים הם לא מה שהם באמת ומה שהם באמת זה לא באמת הם, כך שלעולם אין לדעת מי הם אותם האנשים שנדמה לרגע שאנו מכירים. אני יודע שאמרתי את זה קודם, זה לא משנה, אבל רציתי להיות בטוח שגם אחרון הקוראים שהמשיך וקרא בכל זאת, נטש בהכנעה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עכשיו אני באמת לבד. ואני רוצה לכתוב על אנשים כשהם לבד. אנשים כשהם לבד עושים דברים ממש מוזרים. חשבתי על כל מיני אנשים שאני מכיר בחיפה ועל איך הם מתנהגים כשהם לבד, וזה היה מצחיק. האמת היא שזה היה גם עצוב. אבל ככה הם אנשים. אפילו כשהם לבד, אנשים הם לא מה שהם באמת ומה שהם באמת זה לא באמת הם, כך שלעולם אין לדעת מי הם אותם האנשים שנדמה לרגע שאנו מכירים.
ועכשיו, אחרי שאמרתי את זה בפעם השלישית, אסיים את הטור ואספר שבשבוע שעבר פרסמתי כאן על כך שאני מתכוון לרוץ לראשות העיר ולהוזיל את הארנונה והבטחתי הבטחות מרחיקות לכת כל כך עד שאפילו אני קניתי את ההבטחות שלי והתחלתי להאמין בהן. קיבלתי המון תגובות לטור הזה (לפחות שלוש), וכולם היו מעודדות ומחמיאות. אהבתי במיוחד את תגובתו של ניר שובר, המועמד מטעם אבי גבאי להוביל את העיר. הוא כתב בתגובתו שבחישוב שונה ניתן להוזיל את הארנונה בחיפה ב־30 אחוז ומילא אותי בגאווה ובשמחה. הבנתי שהכתיבה העיתונאית שלי משפיעה, והנה טובי בנינו קמים ועושים מעשה, ויום יבוא ועוד נופתע לטובה וכל מה שצריך זה רק להאמין, כי מי שמאמין לא מפהק. והלכתי לישון.
בתוך תוכי ידעתי שאנשים הם לא מה שהם באמת ומה שהם באמת זה לא באמת הם, כך שלעולם אין לדעת מי הם אותם האנשים שנדמה לרגע שאנו מכירים. מי אתם באמת?
