הזריחה הבוקר מעל מפרץ חיפה היתה כל כך יפה, שלרגע חשבתי שזו השקיעה. הגעתי לביתה של אמא שלי, ואנחנו יושבים כעת ביחד וצופים בכל היופי הזה. אפילו התה ויסוצקי שהיא נתנה בידי לא אומר דבר.
“כשהיית בגילה של אלמה שלך”, אומרת לי אמא, כשהשבת מתרגשת והנרות דולקים, “היית ילד ככל הילדים. צחקת ורקדת ואהבת לצייר ולשאול שאלות ולענות את התשובות כשהן עוד עמדו באוויר ולהפריח בועות באוויר ולבהות בזריחות שאיחרו לבוא ובעיקר לשיר ולרקוד. בסך הכל היית ילד טוב. ילד ככל הילדים. גם אתה לא אהבת להכין שיעורים והעדפת לשחק בכדור, בתופסת ויותר מכל – במחבואים. אף אחד מהילדים לא הצליח למצוא אותך. כבר אז ידעת לעוף ולהסתתר בין עננים”.
אמא גרה לא הרחק מהאודיטוריום ואנחנו עושים את דרכנו לשם להרצאתה של ד”ר אורית מילוא על “שלוש דרכים לאושר”. במרכז הכרמל האורות מרצדים והאספלט משמיע קולות של גסיסה. חנות הספרים של שמוליק סגורה והגלידריות הומות אדם. אני מת לכדור שוקולד אבל אין לי כסף קטן. לאמא אצה הדרך. היא רוצה להגיע בזמן ולכן אנחנו חוצים באדום את מעבר החצייה בפינת דרך הים. נגן האקורדיון תכול העיניים כבר לא שם. מזל. אין לי כסף קטן.
האורות כבים באולם ההרצאות ואל הבמה האפלה נכנסת דמות קטנה ופנס בידה. ד”ר מילוא מבקשת להאיר לנו את הדרך, אני חושב בלבי, ולבי טוב עלי. “נו, מה קורה עם האושר?”, לוחשת לי אמא, אבל ד”ר מילוא שומרת על זכות השחיקה וממשיכה לטייל על הבמה בצעדים מדודים ובנפש סתומה. הקהל מתחיל לנוע באי נוחות על מושבו, ומושבת העונשין הזו נעה כעת כמפרשית אבודה מצד אל צד. נשימות ונשיפות נשמעות מכל עבר, ומישהו אפילו אומר “סליחה, מה פה קורה? מתי את מתחילה?”. ואז ד”ר מילוא עוצרת לרגע, זוקפת קומה ומבטה ניתץ אל מרכז לוע הר הקהל המגובש שלפניה, והיא אומרת בקול שמזכיר לי את שירתה המחרמנת של מרלין מונרו בזמן ששרה את “הפי בירת’דיי מיסטר פרזידנט” שהדרך להיות מאושרים היא פשוט להיות מאושרים. “תהיו מאושרים ותפסיקו לבלבל את המוח!”, היא מטיחה בקהל, ואני מביט אל אמא שלי שנרדמה בינתיים ונזכר שהיא השאירה בבית את מרק הבורשט על האש.
הסוף טוב. אנחנו יוצאים מההרצאה ואין מאושר ממני לראות את אמא מחייכת. היא מחייכת כך ללא סיבה, ואני שואל אותה “למה את מחייכת אמא?”. היא עונה לי שהיא מחייכת כי טוב לה למרות כל החיים וקסמם הרע. הנה היא מטיילת עכשיו קצת לפני חצות היום, כאן עם בכורה בלילה של אביב, בין רחובות הומי אדם, ועוד רגע ניכנס יחדיו למסעדה הנפלאה של אייל ואני בטח אזמין לי תחילה כוסית של קוניאק מר-תל והיא את סלט השורשים המוחמץ. אחר כך נקפוץ לגלריה ברחוב על שם א.ד ונמשיך ונטייל עד הנמל. שירת המקהלה תקבל את פנינו ומייצב חוצות גדול עם ג’ירפה וסולם. באחד ההאנגרים, כך אומרים, יש הערב פסטיבל של משוררים, ואחר כך, ב־1:00 בלילה של יום המחר, נוכל לנסוע אל הנחלה. נפתחו שם ים של בארים, ובזה עם החצר האחורית יושבת הרקדנית שרון אייל. אם יהיה לנו מזל היא תשתה לשוכרה ותצא בריקוד. העיר הזו מופגזת בתנועה של חוגגים וברעשים של שמחת חיים, ודומה שהכל עולים אליה לרגל. כמה טוב כאן! איזו חגיגה! אין כמו העיר הזו שלנו! תל אביב!!!
