אחרי עשור: קפה בריסל נסגר

ככה, לפתע פתאום, נזרקה אתמול (ראשון) פצצה במרחב הקולינרי הווירטואלי בדמות פוסט פרידה: "בבואנו לכתוב מילים אלה, אנו מוצאים שזו משימה לא פשוטה. יש כל כך הרבה מה לומר, ומנגד, פתאום המילים אינן נגישות, כאילו מראש יודעות שלא יצליחו לבטא את כל אשר הלב מרגיש. איך נוכל לסכם עשור בפוסט? התשובה היא שלא נוכל. לא בפעם אחת או במילים בודדות, ובפוסט זה אנחנו בוחרים שלא להכביר במילים. אז כן, הגיע הזמן להיפרד. השבוע הקרוב יהיה האחרון של קפה בריסל".

קפה בריסל נפתח לפני עשור בשדרות מוריה 13, על הציר הראשי אבל חבוי משאון העיר. המיקום בחצר פנימית יצר תחושה של חוויה שלמה – אווירה פסטורלית, מוזיקה טובה, קפה איכותי ובעיקר עוגות נפלאות. האחראים למיזם הזה הם חן מגל וזאב שטיין, פעם זוג נשוי – הגרסה החיפאית של רותי ומתי ברודו שגם הם גרושים ושותפים בעסקי המזון שלהם.

"זאב ואני היינו נשואים בעברנו הרחוק", אומרת מגל ל"כלבו – חיפה והקריות", "אנחנו גרושים במשך 19 שנה, ופשוט נשארנו חברים טובים. מצאנו את הפלטפורמה שאנחנו באמת טובים בה ביחד, בניגוד לנישואים. פה הצלחנו להסתדר, ולכל אחד היה תפקיד ברור".

מה קרה? למה אתם סוגרים?

"נאבקנו המון המון זמן מאז שחזרנו מהקורונה, שזה כבר יותר משנתיים וחצי. אנחנו על חצי ממספר השעות, לפני זה היינו פתוחים 16 שעות ביום במשך שמונה שנים".

בפוסט כתבת שכל תחום המסעדנות השתנה, גם העובדים. לאן הם נעלמו?

"כרגע יש לי צוות עובדים מצומצם מאוד וגם איכותי מאוד, אבל הוא מאוד לא מייצג את העובדים של אחרי הקורונה. סטודנטים לא עובדים יותר מהרגע שהם מתחילים את שנת הלימודים. אני את כל התואר שלי עשיתי תוך כדי עבודה במשרה מלאה, ועכשיו יש לנו דור שפחות עוזב את הבית או עוזב בגיל מאוחר. העובדים אחרי הקורונה כמעט לא הגיעו, וכשכבר כן – הם עשו לי ראיון עבודה ולא להיפך. הם הגיעו חסרי מחויבות ועם המון דרישות. נושא העובדים גמר אותנו כי יוצא לך לחוות את העולם בצורה מבאסת. עובד בצוות שלנו הוא משפחה – משקיעים בו ומלמדים אותו הכל – ואחרי חודש וחצי הוא מתחפף. כמעט לא הצלחנו ליצור תחושת קביעות שעל בסיסה אני יכולה לפתוח עוד משמרת. אם יום אחד יש לי טבח ולמחרת אין, אני בקושי מצליחה לפתוח משמרת אחת". 

קרפ בקפה בריסל (צילום: עמוד הפייסבוק)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אתם מילאתם את מקומם.

"אנחנו עושים הכל – משמרות מטבח, מלצרות וכל מה שצריך – אבל אחרי שיש לך עסק במשך עשר שנים, את רוצה שהוא ירוץ. מעולם לא שחררנו, תמיד הנוכחות שלנו היתה חשובה פה. אבל את לא רוצה לחזור לתחתית ברמה של עכשיו את מרימה את זה לבד. אנחנו עושים כל מה שצריך, אבל לא יכולנו לקחת את זה רק על עצמנו. תמיד היה לי חשוב שאנשי הצוות יהיו בני יותר מ-21 כי נדרשת פה מידה מסוימת של שיקול דעת וחשובה לי הבגרות שלהם, והיום אני עובדת עם בני 17. אמנם הצלחתי למצוא את בני ה-17 היחידים בארץ שהם באמת מדהימים, אבל זה לא היה קל. היתה לי סיטואציה שבה מלצרית שאלה אותי איך משתמשים בסמרטוט ובמגב. כמה פעמים את יכולה לחזור על אותה חוויה? מילא אם העובד היה נשאר איתי שנתיים. אבל אם את צריכה ללמד את אותו הדבר כל חודשיים, את מבינה שהחוויה הופכת להיות של סוג של סיוט".

אבל זה לא רק בגלל העובדים.

"מעבר לזה, העלויות של הכל התייקרו – ספקים, שכר דירה וחשבונות – ובמקביל יש ירידה במספר הלקוחות. אחת מהסיבות היא שניקו את מרכז הכרמל מבתי קפה לטובת העיר התחתית ואחר כך לשוק תלפיות. אני יודעת להגיד מה הטעות שאני עשיתי. בסופה של כל חוויה אני מסתכלת ובוחנת איפה אני יכולתי לעשות אחרת. אבל אני חושבת שבגלל הבן אדם שאני, לא הייתי מצליחה לתקן את 'הטעות' הזו".

שהיא?

"הטעות שלי היתה שלא הרשיתי לעצמי להוריד את הסטנדרט. אם הייתי מורידה קצת, ובמקום סטרוגנוף וקרפ סוזט הייתי מגישה רק כריכים או דברים קנויים, היה לי הרבה יותר פשוט. מהיום הראשון היו חשובים לי איכות השירות, איכות המוצרים וחומרי הגלם ברמה הכי גבוהה שיש. לא הייתי מסוגלת להתפשר. החוויה שאותה רצינו להעניק ללקוחותינו היא חוויה אנושית ותרבותית – קפה וסימפתיה, קרפ ואמפתיה".

איך הגיבו על הפוסט?

"אני בשוק. אנשים מתקשרים אלי וכותבים לי, וגם בפוסט עצמו יש תגובות של לקוחות. עובדים מהעבר שהם פשוט מתבאסים רצח על זה. זה מחמם מאוד את הלב, ועם זאת, הדמעות זולגות וזה קשה. הפרידה הזו קשה לי, אני לא בשלה אליה. אני מרגישה כל אחד מהלקוחות כי יש לנו קהל נאמן לאורך שנים, ואני יודעת שאני משאירה פה מין חור שיהיה קשה למלא". 

תחזרי לעסקי המזון?

"בשלב זה אני לא מצליחה להסתכל מעבר להיום. אני ברמת הדחקה גבוהה כי המקום הזה הוא הילד שלי, הילד שלנו. הקמנו אותו מאפס, כל שולחן פה נעשה בעבודת יד, ואני לא מסוגלת לחשוב על היום שאחרי. זה השבוע האחרון שלנו, וביום ראשון אקום ליום שאצטרך להתמודד איתו ולהבין מה הלאה. לא פשוט בגיל 50 להתחיל מחדש, אבל אני מקווה שאצליח להפוך את הלימונים ללימונדה באיזושהי דרך, כי אני מאמינה מאוד בהתחלות חדשות. לקום מחדש ולהמציא את עצמך מחדש. עשיתי את זה כמה פעמים בחיים שלי. אם אחזור לתחום? כרגע אני לא רואה את זה קורה אבל Never say never".