"עשו לה כבוד בשוק התורכי, גם הגברים השיכורים"

שמחה אללוף, שניהלה ביחד עם בעלה ג'קו את מסעדת ג'קו מאכלי ים בשוק התורכי בחיפה במשך 46 שנה, הלכה לעולמה השבוע בגיל 83. להלווייתה שהתקיימה ביום רביעי הגיעו עשרות עובדים לשעבר, מלצרים וטבחים כדי לחלוק לה כבוד אחרון. "כולם אהבו אותה, עברו אצלה המון עובדים לאורך השנים, ואין אחד שהיא לא עזרה לו. היא הלכה איתם באש ובמים", מספרת בגאווה בתה של שמחה, אילנה אוסטרייך.

המסעדה נסגרה ב-2020, ושמחה, שמצבה הבריאותי בשנים האחרונות לא היה איתן, המשיכה עד אז להגיע מעת לעת למסעדה ולנהל אותה ביד רמה. גם בשנותיה המאוחרות היא היתה מחלקת הוראות לעובדים ולוקחת הזמנות מהשולחנות. היא אף פעם לא השתמשה בפנקס ותמיד זכרה בעל פה מה כל לקוח הזמין, גם אם היו עשרה סועדים בשולחן.

ג'קו התחילה בכלל כמסבאה ושירתה לרוב את פועלי הנמל, את הרוכלים מהשוק ואת עובדי הרכבת ובית דגון. אחר כך היתה לה אפיזודה בשם אלוף הבורקס, והגישו בה בורקס טורקי כמובן. בהמשך היא הפכה למסעדה, כשג'קו היה מטגן לחבריו דגים, ועם הזמן גברו הבקשות למנות הללו גם מצד הלקוחות. בשנתיים הראשונות אחרי שההסבה למסעדה הושלמה, עוד התנוסס על המבנה השלט של אלוף הבורקס.

בהמשך החלה שמחה לעבוד לצד ג'קו, והיה לה חלק גדול בהצלחה ובשגשוג של המסעדה על גלגוליה השונים. "היא היתה אחראית על הצד הכלכלי, היא היתה היד המכוונת", מספרת אילנה. אשה שמנהלת מקום שמגיש אלכוהול בשוק התורכי של שנות ה-70, כשכל הלקוחות הם גברים, לא היה מחזה שכיח. "אבא שלי היה נוסע בקיץ לחודש בטורקיה, והיא היתה נשארת לנהל את המקום לבד", נזכרת הבת, "אבל כולם כיבדו אותה, גם הגברים השיכורים. היא היתה אשה חזקה וישירה מאוד".

"בהתחלה אמא שלי לא היתה בתמונה. היא החליטה להיכנס לתמונה אחרי כמה שנים ולתפוס את המושכות", סיפר בנה אפי אללוף עם סגירתה של המסעדה, "אז גם התחלנו להרוויח כסף. עד אז זה היה בזבוז של זמן. אבא הוא מאוד לארג' – את כל מי שבא הוא היה מפנק, נותן עוד קצת מאזה ומוזג לו כוסית ועוד אחת, ובסופו של יום לא היה מה לאכול. אמא נכנסה לעניינים ובאמת הצעידה אותנו קדימה מבחינה כלכלית".

מסעדת ג'קו סגורה ב-2020 (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מהר מאוד יצא שמה של המסעדה גם מחוץ לעיר התחתית, ולקוחות מכל רחבי הארץ התאהבו בה – באוכל הפשוט והטרי תמיד, ובסלטים ששמחה הכינה בעצמה והוגשו ביד רחבה. שמחה וג'קו גם שדרגו את התפריט והוסיפו לו פירות ים, וג'קו היתה לאחת המסעדות הבודדות בחיפה של אותם ימים שהיה אפשר לאכול בהן שרימפס וקלמארי. "אף אחד בעיר לא הגיש קלמארי, הדייגים היו זורקים אותם בחזרה לים", אומרת אילנה, "אבא שלי היה מביא ארגזים לפנות בוקר, ואמא שלי היתה מקלפת וחותכת את הקלמארי".

שמחה נולדה ב-1941 בעיראק, אבל כשפגשה את ג'קו היא הפכה לטורקייה אמיתית. "גדלנו בבית טורקי, עם מאכלים טורקיים, הכל היה טורקי", מספרת אילנה. שמחה לא הסתפקה רק בלמידת רזי המטבח הטורקי ולמדה גם את שפתם של היהודים הטורקים – הספניולית – והשיחות בבית התנהלו בשפה זו. "אף אחד לא ידע שהיא עיראקית", אומרת הבת, "היא היתה מכינה מאכלים טורקיים במסעדה, אבל קובה היא לא ידעה להכין".

והיתה גם עוגת הסולת הידועה של שמחה – הקינוח היחיד שהוגש במסעדה לאורך כל שנותיה, שאותו היא היתה מכינה בעצמה מדי יום. וכשלא היתה בעבודה היא היתה אופה את העוגה הזאת גם לאורחיה בבית.

השירותים במסעדת ג'קו. כל המצרכים לעוגת סולת (צילום: צבי רוגר)

ג'קו היתה עסק משפחתי, ושמחה בתור הלב של המשפחה דאגה שגם דור ההמשך יעבוד בה. שלושה מארבעת ילדיה, שעבדו שנים ארוכות לצד הוריהם, הפכו את ג'קו בראשית שנות ה-2000 לרשת מסעדות ארצית שמנתה בשיאה שבעה סניפים. אך לא רק הדור השני מילא תפקידים במסעדה, אלא גם הנכדים ושורה של קרובי משפחה, ובהם עמוס, בעלה של אילנה, שעבד עם ג'קו ושמחה במשך 27 שנה. מי שהגיע לגיל 13 היה נשלח למסעדה ללמוד משמחה מהו מוסר עבודה.

במאי 2020, כאשר המסעדות ובתי קפה חזרו לפעול לאחר סגר הקורונה הראשון, החליטה משפחת אללוף שהגיע הזמן להפסיק. "החלטנו לסגור את המסעדה בגלל עייפות יתר", הסביר אז אפי, "ההורים התבגרו מאוד, ומגיע להם לנוח אחרי כל כך הרבה שנים".

שמחה הותירה אחריה את בעלה ג'קו, ארבעה ילדים – אביבה, אפי, אורלי ואילנה, 12 נכדים ואלפי לקוחות נאמנים שאהבו אותה ומתגעגעים לאוכל שלה.