בין שלל המיצגים והעצרות שארגונים שונים עורכים למען השבת החטופים, יש גם התארגנויות קטנות יותר, בדרך כלל פרטיות, ואולי בשל כך הן מיוחדות ומרגשות כל כך. אחת מהן היא המיזם של נעמי שרוני, לשעבר הממונה על התקשוב במחוז חיפה של משרד החינוך שעכשיו נהנית בפנסיה. שרוני אספה כמה חברות סרגניות, והן מלבישות עצים בצעיף צמר צהוב – פרפרזה על הסרטים הצהובים שנועדו להשאיר בתודעה את השבויים ואת החטופים ולאותת למשפחות שהעם איתם ושהן לא לבד.
בדף הפייסבוק שלה היא כתבה: "בואו נסרוג את התקווה שלנו לשובם של החטופים. נסרוג בצמר צהוב, נעטוף את העצים בחצר ביתנו ובשדרות הרחוב, ונתפלל לשובם". היא גם לא שכחה לתת הנחיות לסריגה: "צמר צהוב עבה, זוג מסרגות מספר 8 או 10, מתחילים עם 18 עיניים אם זה עץ צעיר וסורגים 24 שורות. ואז מותחים את הצעיף סביב הענף או הגזע ותופרים עם חוט רקמה צהוב או סוגרים עם מסרגה אחת".
למי שתהה למקור המנהג לקשור סרטים צהובים סביב גזעי וענפי עצים, מדובר בסיפור בן מאות שנים. כבר בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית ענדו נשים וארוסות של חיילים מצבא הצפון, צבא האיחוד, מטפחת או צעיף צהוב. היה זה סמלו של חיל הפרשים של צבא הצפון, שסימל של נאמנות לאהוב הנלחם רחוק. בפולקלור האמריקאי יהפוך הסרט צהוב לסמל הרבה יותר גדול – סמל של הזדהות עם שבויים ועם לוחמים אהובים ותפילה לשובם בשלום מהמלחמה. המנהג של נשות הצפון יוליד בתחילת המאה ה-20 את השיר הפופולרי שיתפרסם במלחמת העולם הראשונה – "היא ענדה סרט צהוב".
בשיר אמריקאי אחר, "קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק" ("Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree") שיצא בשנת 1973 והפך ללהיט, אסיר מבקש מאהובתו שתקשור סרט צהוב לעץ אלון כדי שהוא יוכל לדעת אם היא עדיין מחכה לו כשישתחרר. בשנת 1979 אשתו של איש צבא אמריקאי שנחטף באיראן שאבה השראה מהשיר הזה כשהחליטה להפוך את הסרט הצהוב לסימן ההיכר של המאבק שלה. משבר החטופים ההוא נמשך 444 ימים ותרם להפסדו של הנשיא ג'ימי קרטר בבחירות לנשיאות. ב־1981 הסרטים הורדו מהעצים ביום שבו חזרו החטופים מאיראן, שהיה גם יום ההכתרה של רונלד רייגן. אגב, גם שדה התעופה בבסיס תל נוף שבו נחת גלעד שליט לאחר שחרורו משבי החמאס, קושט כולו בסרטים צהובים.
רוצים להישאר מעודכנים?
שרוני, איך הכל התחיל?
"לפני כשבועיים התחילו לתלות סרטים צהובים על העצים בקרית טבעון, סרטים קטנים, דקים. נזכרתי בשנתיים שבהן חייתי בארצות הברית, בין 2001 ל-2003, שם שמתי לב שבכל בית תלוי סרט צהוב. לא הכרתי את המשמעות וכששאלתי, אמרו לי שכל משפחה בארצות הברית מחכה לשבויים שיחזרו מעיראק. קראתי על זה והתרשמתי מאוד כי כל אחד אומר בעצם 'אני כאן בשבילכם'. חשבתי שאנחנו צריכים סרטים גדולים יותר, שצריכה להיות הנכחה, סרטי הבד הקטנים האלה לא מספיקים. ככה גלגלתי את המחשבה עם עצמי ועם חברות, ועלה לי רעיון הסריגה. אמנם זה איטי יותר, אבל יש ביצירה כוונה, תפילה והתחברות. למדתי לסרוג לכבוד המיזם, לא ידעתי לסרוג לפני זה, והתחלתי להפיץ את העניין".
ועכשיו את מארחת סשנים של סריגה אצלך בבית.
"נכון, בימי שישי כולן מוזמנות אלי לדשא, נשים שאני לא מכירה בכלל, ואנחנו סורגות. יש בזה משהו מרגיע מאוד, עם כוונה. זה משהו קטן אבל לאט לאט זה תופס. אחותי גרה בדרום, אז כבר יש סרגניות עצים בגדרה, במושב אורות, ברחובות. חברה שלי מיכל קוגן התחילה לעניין את תושבי רמת אלון וכבר סרגה כמה צעיפים. יש בחדרה, יש בשדמות דבורה, אנשים מצטרפים למיזם, כנראה דרך הפייסבוק, ושולחים לי תמונות. אני לא יודעת אם זה יהיה משהו ענק, אבל זה לא כל כך משנה. העיקר הכוונה. היום הגיעה ילדה, נכדה של אחת מהמשתתפות, שלא יודעת לסרוג, אז לימדנו אותה ועשיתי איתה פונפון צהוב. זה היה פשוט מרגש".
המחווה היא יפה מאוד, אבל צריך להתפלל שהסרטים הצהובים ייעלמו מהנוף כמה שיותר מהר.
"בהחלט, אינשאללה שיחזרו כבר הביתה".
נעמי שרוני (מימין) והחברות בסשן סריגה (צילום: אלבום פרטי)
צעיפים סרוגים בחיפה (צילום: חגית הורנשטיין)
