ההצגה "קולות" (צילום: ז'ראר אלון)
ההצגה "קולות" (צילום: ז'ראר אלון)

לראשונה: הצגה בערבית בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה

ההצגה “קולות” היא שיתוף פעולה בין תיאטרון זיקית מהגליל המערבי לתזמורת של תרשיחא. “המסר הוא לא בתוכן של ההצגה אלא בעשייה עצמה”, אומר מקים התיאטרון פבלו אריאל

מכלל ההצגות שישתתפו השנה במסגרת התחרותית בפסטיבל הצגות הילדים הבין לאומי בחיפה בולטת בייחודה הצגה אחת – “קולות” – שמעלה תיאטרון זיקית מגוש תפן בגליל. הייחוד שלה נעוץ לא רק בכלים האמנותיים הייחודיים שבהם היא משתמשת – תנועה ומוזיקה, כולל נוכחות של נגנים על הבמה כחלק מההצגה ושימוש של בובות – אלא בכך שזו הפעם הראשונה שעולה במסגרת התחרות בפסטיבל הצגה בערבית.

בשנה האחרונה רבו מאוד הדיווחים בעיתונות הארצית, ואפילו הבין לאומית, על מקומה הייחודי של חיפה כעיר שבה מתקיימת תרבות ערבית עכשווית, תוססת ומאתגרת. למרות זאת, כששוחחתי בשנה שעברה עם המנהל האמנותי של הפסטיבל איציק ויינגרטן הוא אמר על כך שאין הצגות בערבית במסגרת התחרות ש”אי אפשר לחולל את המהפכה הזאת בכוח”. לדבריו, מכלל ההצגות שהגיעו לידי חבר השופטים בשנה שעברה לא היו הצעות מעניינות דיין בערבית, והזכיר שגם בתיאטראות הרפרטואריים הגדולים – הבימה, הקאמרי ובית לסין – אין הצגות בערבית.

תיאטרון זיקית באמת לא עוסק בלחולל מהפכה בכוח. כדי לראיין טלפונית את פבלו אריאל, מקים התיאטרון והמנהל האמנותי שלו, צריך לתפוס אותו לפני 18:00 כי במקום שבו הוא מתגורר אין קליטה סלולרית. עובדה זו היא יותר מטריוויאלית, משום שנדמה שכל מה שקשור בהצגה “קולות” ובתיאטרון שבו היא נוצרה מתקיים במישור מקביל שיש בו חוקים אחרים.

“תיאטרון זיקית יושב בגליל המערבי”, מספר אריאל, “וההצגה היא שיתוף פעולה בינינו לבין תזמורת המוזיקה הערבית הקלאסית של תרשיחא, שהיא אחת הטובות בארץ שפועלות בתחום המוזיקה הערבית. הכוונה היא לקרב את הילדים למוזיקה קלאסית ערבית – גם ילדים יהודים וגם ילדים ערבים. הילדים הערבים, כמו היהודים, מתרחקים מהמוזיקה הקלאסית שלהם”.

אריאל הוא בעל ניסיון עשיר בתחום השילוב בין מוזיקה לתיאטרון. במשך שנים רבות הוא עבד עם תזמורות על קונצרטים מומחזים למשפחה המשלבים ויזואליה, שחקנים, בובות, פנטומימאים וזמרי אופרה. הוא כתב את הטקסטים לקונצרטים וביים אותם, בעיקר עם התזמורת הסימפונית של ירושלים אבל גם עם הפילהרמונית, עם התזמורת הסימפונית של חיפה בתקופה שבה ניצח עליה סטנלי ספרבר, ועם תזמורות בחו”ל. “מאז שאני בגליל רציתי לעשות משהו עם התזמורת של תרשיחא”, הוא אומר, “והנה זה יצא. השבוע היתה לנו חזרה ראשונה עם קהל וזה היה פשוט נפלא. זה עובד כל כך יפה. כולם היו מופתעים”.

בהצגה מופיעים שישה נגנים על הבמה עם כינור, עוד, קאנון, צ’לו, נאי (חליל ערבי) וכלי הקשה. נוסף עליהם מופיעות שתי שחקניות – אחת מספרת את הסיפור ומשחקת והשנייה היא פנטומימאית, ושתיהן מפעילות את הבובות המשתתפות בהצגה. ההתרחשות היא בעיקר חזותית. “יש טקסט”, אומר אריאל, “וביחס להצגות האחרות שלנו מדובר בלא מעט טקסט, אבל השאר זה ויזואליה חזקה ומוזיקה. הטקסט הוא בערבית אבל בפינת הבמה יש שחקנית שמתרגמת אותו לעברית, וכך מי שלא מבין ערבית יכול להבין את הסיפור, למרות שאפשר להבין אותו רק מהוויזואליה”.

לא צריך את תל אביב

פבלו אריאל - הגליליותץ ניכרת (צילום: יוסי צבקר)

פבלו אריאל – הגליליותץ ניכרת (צילום: יוסי צבקר)

ההצגה מספרת על ממלכה שבה חיים תושבים באושר, למרות שהם לא יודעים שהם חיים בתוך עולם של רעשים. “תקתוקים, פקפוקים וצ’יקצ’וקים”, בלשונו של אריאל, “והם לא מכירים את הדבר הזה שנקרא מוזיקה. ואז אלת המוזיקה מתגלה אליהם דרך כל אחד מהכלים בצורה מצחיקה, בצורה ויזואלית, ויש סיפור שלם עם כל אחד מהכלים שמופיע, והמלכה לא מאמינה שאפשר לנגן ביחד למרות שכל כלי הוא שונה. המיתרים לא מאמינים שאפשר לנגן עם כלי ההקשה ועם החליל, ובסוף הם מגלים שבעצם אפשר למרות ההבדלים ביניהם”.

האלגוריה למציאות שלנו היא די ברורה, לא?

“אין כאן מוסר השכל עמוק או משהו. זה כיף. מעל לכל יש תיאטרון יהודי ותזמורת ערבית שעובדים ביחד. אני חושב שזה סוג המסרים שאנחנו מוכרחים להעביר היום – לא התוכן של ההצגה אלא העשייה עצמה”.

אריאל אומר שזו אינה ההצגה הראשונה שהתיאטרון מעלה לקהל מעורב ושיש בצוות שלו שחקנים ערבים: “זו גם אחת מהסיבות לבחירה שלנו לעבוד ללא מילים במידה מסוימת”. הקהל מגיע מכפר ורדים, מהמצפים באזור של גוש תפן ומהיישובים הערביים באזור.

אם השם תיאטרון זיקית לא מצלצל מוכר זה לא בגלל שהוא חסר נוכחות או הישגים. הוא כבר היה בפסטיבל הצגות הילדים הבינלאומי. לפני עשר שנים הוא השתתף בפסטיבל, בשנה הראשונה לקיומו, וקטף את המקום הראשון בתחרות עם ההצגה “הציורים של סופיה”. התיאטרון מופיע הרבה בכל הארץ, “והמון בחוץ לארץ”, מגלה אריאל, “בפסטיבלים בינלאומיים. אנחנו מקבלים מימון ממשרד התרבות וברוב הנסיעות ממשרד החוץ”.

לאריאל אין תסמונת פריפריה והוא לא מרגיש שולי או זניח בגלל האזור שבו הוא בחר לפעול בו. “אפשר לעשות תיאטרון אמנות בגליל ולהיות בינלאומי ולהופיע הרבה בחו”ל בלי להתקרב לתל אביב”, הוא אומר, “המחשבה שאם אתה לא בתל אביב אתה לא קיים היא לא נכונה. אנחנו קיימים. יש אמנם דברים שהם טיפה יותר קשים, אבל אני מברך על כל יום שאנחנו פה. זה מכתיב חיים אחרים אשר לנו הם מתאימים יותר, וכשאנחנו יוצאים לחו”ל וחוזרים עם פרסים אף אחד לא שואל אם אנחנו מגיעים מתל אביב”.

הגליליות ניכרת בקולו של אריאל אשר משרה רוגע ומתינות, אבל כשהוא מדבר על ההצגה משהו משתנה ומתמלא חיים. “בחזרה הגנרלית היו הרבה ילדים, גם קטנים וגם גדולים יותר”, הוא מגלה בהתרגשות, “זה היה נחמד, אתה יודע – אתה עובד ועובד, ויש לך תחושות. אבל פתאום כשקהל רואה את זה ונהנה, והרבה יותר מנהנה אלא יוצא בעננים, זה כיף. אני באופוריה שאחרי זה”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. OnePlace, Arabs in Israel » מעמדה של השפה הערבית בישראל

    […] לראשונה: הצגה בערבית בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה. ההצגה “קולות” היא שיתוף פעולה בין תיאטרון זיקית מהגליל המערבי והתזמורת של תרשיחא. “המסר הוא לא בתוכן של ההצגה אלא בעשייה עצמה”, אומר מקים התיאטרון פבלו אריאל, מאת: שי אילן, כלבו, חיפה והצפון, 8.4.17 ♦ […]

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר