"דודי אהב מאוד את חיל האוויר וממש אהב לטוס"

צלצול הפעמון בדלתם של עליזה וג'קי זהר פילח את דממת הלילה. כשנפתחה הדלת ולמראה המשלחת שעמדה מולם הבינו השניים שהחיים שלהם כבר לא ייראו אותו הדבר. בנם האמצעי דוד, אשר כונה דודי בפי כל, רב סרן במילואים וטייס מסוק אפאצ'י, נהרג בתאונת אימונים כשהוא בן 43.

השמועה על מותו של זהר התפשטה כמו אש בשדה קוצים, ונדמה היה כי חיפה כולה מתאבלת על אחד מטובי בניה – תלמיד בית הספר הריאלי העברי, סמנכ"ל באלביט מערכות, מלח הארץ. "התאונה קרתה ב-7 באוגוסט 2017", משחזר אביו ג'קי, "דודי היה ביום מילואים – הוא התנדב לטוס פעם בשבוע כי הוא אהב מאוד את חיל האוויר, אהב את הטייסת וממש אהב לטוס. זה היה אחד מאותם ימים רגילים, כמו בכל שבוע, שבו הוא היה יוצא ליום מילואים בבוקר וחוזר באמצע הלילה. רק שביום הזה, בגלל תקלה נדירה מאוד במערכת ההיגוי של המסוק, הוא אמנם הצליח להחזיר אותו לבסיס אך בנחיתה הוא התרסק. אותו היום היה ט"ו באב, והבנות בטייסת סיפרו שדודי שאל אותן 'מה אתן עושות כאן ביום האהבה?'. ככה זה נגמר".

רס"ן דודי זהר ז"ל (צילום באדיבות דובר צה"ל)

השנה, בצל משבר הקורונה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא קשה מתמיד בגלל החלטת הממשלה לא לאפשר לקיים את טקסי הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים. "הנושא הזה של סגירת בית העלמין הוא קשה מאוד", אומר זהר בעצב, "לא כל כך בגלל הביקור במקום – אנחנו הרי מבקרים בבית העלמין באופן שוטף ולא מחכים ליום הזיכרון – אבל המפגש והחיבוק מהחברים שלו, מהטייסים מהטייסת, מהאנשים שעבדו איתו באלביט ומהמשפחה – זה מה שחסר. להיות לבד בבית ביום כזה, בלי חיבוק, בלי מילה, בלי שום התייחסות, זה קשה מאוד. ההרגשה של הביחד ביום הזיכרון, בזמן הצפירה, עם כל היקרים שלנו ושלו, היא דבר שמחזק ביום הזה. תמיד אחרי בית העלמין כולם באים אלינו הביתה, ובעצם ביום הזה אנחנו נמצאים עם המון אנשים, שומעים סיפורים על דודי, דברים שלא ידענו ושבכלל לא היינו שותפים להם בזמן אמת. דודי היה נשוי לגלית ואב לארבעה ילדים. הצעיר בילדיו היה בן 6 כשהוא נהרג. אנחנו מלווים את המשפחה, אנחנו ביחד, וכל יום זה קשה, בוודאי ביום הזיכרון".

אתמול (שני) השתתפת בטקס של עיריית חיפה וקראת "קדיש" לזכרם של חללי העיר.

"אנחנו לא משפחה דתית, אנחנו משפחה מסורתית, ונעניתי ברצון לומר 'קדיש' כשביקשו ממני. חשוב לי גם להזכיר את דודי".

הוא היה אדם מיוחד מאוד.

"בכל מקום הגדירו אותו כאיש של אנשים. לכל מקום שאליו הוא הגיע אנשים התחברו אליו. הוא היה מנהיג. הוא החל לעבוד באלביט כמהנדס זוטר 13 וחצי שנים לפני שנהרג, וכעבור 12 שנה התמנה לסמנכ"ל, והכל בחברות, במקצועיות ועם חיוך תמידי על הפנים. זה הפסד גדול לכולם ובוודאי לנו כמשפחה. באלביט מחבקים אותנו באופן קבוע, זוכרים, מזכירים. דודי היה בצופי ים, ואני מזכיר זאת כי תמיד ביום העצמאות מגיעים אלינו צוות מצופי ים מפני שדודי היה שם שנים חניך ומדריך. היה לו זמן להכל. הוא היה מעורב מאוד בריאלי והביא לבית הספר את נושא הרובוטיקה. קבוצת גלקסיה, שזה חוג רובוטיקה של פרויקט 'FIRST' לחינוך למצוינות בטכנולוגיה, אימצה את שמו לאחר שהוא נהרג, והיום היא נקראת 'גלקסיה על שם דודי זהר'. אנחנו כמשפחה מלווים את הקבוצה הזו מאז. אלו ילדים נהדרים, מקסימים".

רס"ן דודי זהר ז"ל

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אתה יכול להחזיר אותנו לנקודה שבה תפסה אותך הידיעה?

"בכל פעם שאני נזכר בזה אני מצטמרר. זה היה ביום שני בערב, ולמרות שכנראה היו כל מיני דיווחים ברשתות, לא ראיתי אותם כי רקדתי ריקודי עם. חזרתי ב-23:00 מהריקודים והתכוננו, עליזה רעייתי ואני, ללכת לישון. בחצות נשמע הצלצול בדלת שנמצא בראשי עד היום. פתחנו את הדלת וראינו חמישה או שישה צבא, והם התחילו לקרוא את הנוסח הקבוע. מבחינתנו הגיע סוף העולם. ממש".

סיפור מותו של דודי מסתעף.

"הסיפור הוא מורכב מאוד. בטייסת של דודי, ששמה הוא 'מגע הקסם', היה לו חבר טוב מאוד שקראו לו תומר גוטרמן. החבר הזה נשאר בקבע, התמנה לסגן מפקד הטייסת, ונהרג בתאונת טיסה בשנת 2003. דודי החליט לקרוא לבנו הצעיר תומר – ילד חמוד שהיה בן 6 כשאביו נהרג".

והסיפור לא נגמר בזה.

"מי שטס עם דודי באותה טיסה ארורה היה טייס צעיר ששמו הפרטי הוא און. און הוא האחיין של תומר גוטרמן שנהרג. דודי ואון הכירו מצוין, והגורל הוא שחיבר ביניהם. לטיסה הם עלו ביחד באופן אקראי. בזה שדודי הצליח להחזיר את המסוק לבסיס הוא הצליח להציל את און".

שנפצע קשה.

"מאוד מאוד קשה. הוא היה מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה, אבל הוא היום בסדר. זה חיבור כזה שהחיים מביאים".

חיבור שנראה אפשרי רק בישראל.

"נכון. זה הערך של חברות, ערך של זיכרון. דודי היה באמת איש מיוחד, תמיד עם חיוך על הפנים. מבחינתו אין שום בעיה כי הכל היה פתיר. הוא תמיד היה אומר שאם יש דילמה אז אין דילמה, יש פתרון. מלידתו ועד ליומו האחרון דודי עבר את חייו בקלילות והצליח בכל מה שעשה. אני חוזר ליום הזיכרון – חבל שהחברים שלו, שליוו אותו מהגן ומכיתה א', לא מגיעים ולא יכולים להיות ביחד איתנו. אנחנו נפגשים לאורך השנה, אבל היום המיוחד הזה נותן כוח. בחרנו להמשיך לחיות כמובן, ויש לנו 12 נכדים שהצעירה שבהם נולדה לפני ארבעה חודשים. במהלך השבעה נולד לנו נכד ובתו של דודי חגגה יום הולדת. יש לנו שלושה ילדים – דודי היה האמצעי, עדי היא הבת הבכורה והבן הצעיר הוא שאול – ולכל אחד מהם יש ארבעה ילדים. אנחנו ממשיכים לצמוח למרות הכאב, אבל אני יכול לומר שזה לא אותו הדבר כמו קודם. החיסרון שלו מורגש, דודי תמיד היה מרים את מצב הרוח בכל מקום שאליו הוא הגיע. אנחנו ממשיכים, מחבקים, מקבלים חיבוקים ומקווים רק לבשורות טובות בהמשך. זה הסיפור המשפחתי שלנו".

הלווייתו של דודי זהר ז"ל (צילום: רמי שלוש)