ישבה פעם חבורת יהודים במרתף חשוך לחלוטין, מתחבאת מפני הצוררים הגויים שרצו לפגוע בהם. כעבור זמן מה אמר אחד מהצעירים שהוא מרגיש שהתחיל להיות קצת מואר. אמר לו הזקן שבחבורה: "אוי ואבוי שמתרגלים לחושך וחושבים שהוא אור".
אנחנו שרויים בחשיכת המשבר כבר קרוב לשנה, ובעזרת ה' נראה שיש אור מסוים בקצה מנהרת הקורונה. אבל שלא נתבלבל – מה שאנחנו באמת צריכים זה את הגאולה.
בפרשת השבוע מסופר על יעקב שעושה את דרכו למצרים כדי לראות את יוסף בנו אחרי כל השנים של הריחוק ואחרי התוודעותו של יוסף לאחיו. כשהוא באמצע הדרך אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תירא מרדה מצרימה". ורש"י מפרש: לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוץ לארץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
למה משנה רש"י מלשון הפסוק? מסביר הרבי מלובביץ' כי יעקב היה כבר באמצע הדרך, והוא לא פחד ולא התלבט אם לרדת למצרים אלא הצטער שהוא צריך לעזוב את ארץ ישראל ולרדת לגלות. על זה אומר לו ה': "אל תירא בגלל שאתה מצטער מהגלות. אם היית מרגיש בנוח בגלות ואם לא היית מצטער, אז היתה לך סיבה לחשוש ממנה, אבל אם אתה מצטער ומלא תשוקה וגעגועים לארץ ישראל, לגאולה, אזי אל תירא, אתה תזכה לה".
אז כן, ברוך ה' יש חיסונים, ואנחנו תפילה שאכן הם מבשרים על תחילת הסוף של המגיפה, אבל אנחנו צריכים לרצות ולבקש את הדבר האמיתי – את הגאולה וביאת המשיח, את הזמן שעליו התנבאו הנביאים ושעליו נכתב בסוף ספרו של הרמב"ם: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
שנזכה לזה כבר במהרה בימינו, ושבת שלום.
