"אֶת הַקְּנִיּוֹת הָיִיתָה הַנְּרֵיְיט עוֹרֶכֶת בְּמַכּוֹלֶת שֶׁל הָאַרְמֵנִים שֶׁבִּתְחִילַּת הָרְחוֹב אוֹ אֵצֶל אַבּוּ סַחַק הַמְּזֻוּקָּן, עַרְבִי חָסוֹן כְּבֶן שִׁישִּׁים, בַּעַל זָקָן עָבוֹת שֶׁכִּמְעַט כֻּולּוֹ לָבָן. רוֹב הַזְּמַן עָטָה כַּאֲפִיָיה, כַּפּוֹת יָדָיו נוּקְשׁוֹת מֵעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה. הָיְיתָה לוֹ חֶלְקַת אֲדָמָה בְּפִינַּת רְחוֹב הַפְּרָסִים וּרְחוֹב עַבָּאס, מֵאֲחוֹרֵי גַּן הַנְּזִירוֹת, שָׁם גִּידֵּל יְרָקוֹת וּפֵירוֹת. אֶת סְחוֹרָתוֹ מָכַר בְּפַחוֹן שֶׁבָּנָה צָמוּד לָרְחוֹב וְשִׁימֵּשׁ הֵן כַּחֲנוּת וְהֵן כְּמָעוֹן לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ".
את "רחוב עבאס 10" החל ישראל לוי לכתוב לפני ארבע שנים. בתחילת החודש, יצא הספר מבית הדפוס, מתנה שהוא העניק לעצמו לשנה האזרחית החדשה. לוי, איש פרסום ושיווק חיפאי מוכר, בחר לכתוב את ספרו השישי על הבית שבו נולד, על הרחוב שבו גדל ועל ימיה הראשונים של המדינה. הספר מבוסס על זיכרונות ילדותו בהשראת אירועים, חוויות, מקומות ודמויות אמיתיות, אך הוא אינו אוטוביוגרפי, אלא סיפור דוקו-עלילתי, המתרחש בקיץ של שנת 1948. והוא, בכלל נולד שנה אחרי, ב-1949, לכן דמות הגיבור מסתמכת בעצם על אחיו, דוד, שהיה גדול ממנו בשש שנים.
"לאחר שהתחלתי לכתוב, גיליתי המון דברים", מספר לוי, "בדקתי והגעתי למסקנות שלא ידעתי, או לא הבנתי בזמנו. גיליתי שההורים שלי עשו אותי על אוניית המעפילים שנשאה אותם ואת אחי הבכור אל חופי ארץ ישראל. הם הגיעו מבולגריה ואילו אני נולדתי פה, ברחוב עבאס שהיה מיקרוקוסמוס של התקופה. אני כותב על שלושה-ארבעה חודשים בקיץ 48', לא חייתי אז, אבל אחי דוד (ויקו) היה בן 6 כשהם הגיעו לחיפה. לצורכי הספר הפכתי אותו לבן 10. עשיתי המון שינויים, כי זה אינו ספר היסטורי, אלא בהשראה של אירועים היסטוריים. עד גיל 13 גרתי בעבאס 10, ואז עברנו אמי ואני לגור בעבאס 81, שם גרתי עד שהתחתנתי".
הבית ברחוב עבאס 10 בשנות ה-60-50
עברת שם את כל השינויים שהרחוב עבר?
"אני חושב שהשינויים הגדולים חלו בו לאחר שכבר עזבתי. אבל בימיה הראשונים של המדינה הוא היה עמוס כולו במשפחות עולים מגרמניה, בולגריה, רומניה, אוסטריה ומה לא. הרחוב היה עמוס ביהודים, והיו די מעט ערבים".
היהודים נכנסו לגור בבתיהם של הערבים שברחו מפה לאחר מלחמת העצמאות.
"הרבה לא אוהבים את המילה הזו 'פלשו', אבל זה התיאור הנכון. הערבים ברחו, כי הגיעו עשרות אלפי יהודים שדחקו אותם, והם פחדו מאיתנו מאוד. היו להם סיפורים שונים ומשונים על היהודים ומה הם יכולים לעשות להם. כשאתה מתבגר ואוגר מחשבות, דעות ותפיסות עולם, אתה רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה. רציתי שהספר יעביר לא רק את הסיפור של העולים החדשים, אלא שיביא גם את התפיסה שלי לגבי המשפחות הערביות. כי בזמן שההורים שלי חוו טראומה, כשהמציאות העבירה אותם מבולגריה לישראל, גם הערבים שחיו כאן חוו טראומה. זה ברור לגמרי".
"יַסְמִין הוֹבִילָה אֶת דָּוִד בְּמַעֲלֵה הָהָר, מֵעַל מְעָרַת הָעֲטַלֵּפִים. בְּצַד הַשְּׁבִיל נִרְאוּ כַּמָּה פְּתָחִים שֶׁל מְעָרוֹת קְטַנּוֹת, אַךְ יַסְמִין הִמְשִׁיכָה לַעֲלוֹת. לְפֶתַע עָצְרָה לְיַד שִׂיחַ קוֹצָנִי. הִיא הֵסִיטָה אֶת הָעֲנָפִים וּלְעֵינָיו נִגְלָה פֶּתַח שֶׁל מְעָרָה… אוֹר הַיּוֹם בְּקוֹשִׁי הָעִיר אֶת פְּנִים הַמְּעָרָה, כְּשֶׁשְּׁנֵי הַיְּלָדִים הִשְׁתַּחֲלוּ פְּנִימָה… הִיא הִדְלִיקָה אֶת הַפָּנָס, אוֹרוֹ שָׁטַף אֶת הַמְּעָרָה וְדָוִד חָשׁ שֶׁנְּשִׁימָתוֹ נֶעֱצֶרֶת… עֶשְׂרוֹת נְטִיפִים הָיוּ תְּלוּיִים מִתִּקְרַת הַמְּעָרָה, מַבְהִיקִים בְּאוֹר הַפָּנָס. מִבְנִים לְבָנִים, זְקוּפִים וְצָרִים נִישְּׂאוּ מֵעַל הַסְּלָעִים. חֵלֶק מֵהַזְּקִיפִים כְּבָר נָגְעוּ בִּנְטִיפִים וְיָצְרוּ עַמּוּדִים נוֹצְצִים, חֲלָקִים וּשְׁקוּפִים. יַסְמִין וְדָוִד לֹא הוֹצִיאוּ הָגָה מִפִּיהֶם, רַק בָּהוּ בְּיוֹפִי שֶׁנִּגְלָה לְעֵינֵיהֶם".
משפחת העולים התגוררה בחדר אחד בדירה בבית ברחוב עבאס 10. בחדר צמוד התגוררו הדוד, הדודה ובני הדודים. הם שכרו את החדרים ממשפחת בן מאיר, שהשתייכה לקהילת "עדי יהווה", והם למעשה מהווים את הבסיס לסיפור שרקח לוי בדמיונו. בספר הם הופכים למשפחה ערבית, כי לוי היה נחוש לספר את קורות שכניו הערבים ומה עבר עליהם מאז קום המדינה.
הוא זוכר ילדות מאושרת של משחקי כדורגל מכדור עשוי מסמרטוטים, איך היו מגלגלים קוגלגרים במורד הרחוב כשהם יחפים; איך היו מטפסים על עצים וחומות, מתגנבים לגן הנזירות; איך היו עולים למערות שבראש ההר, אשר מאוחר יותר נהרסו כשחצבו את רחוב השיזף.
"היו שם מערות מדהימות כולל מערת נטיפים מהממת", נזכר לוי, "למדנו בבית הספר הגפן, אבל מי שגרו למעלה, במספרים הגבוהים של הרחוב, למדו במעלה הכרמל. זה היה באמת מקום מדהים. כולם מכירים את כולם, כולם יודעים לדקלם את ההיסטוריה של האחר, הדלתות בבתים היו פתוחות. אני, שנולדתי בארץ, נדבקתי יותר לבולגריות. שומעים את הר' המתגלגלת שלי ולא נולדתי בבולגריה, שזה בכלל מטורף".
בטח דיברו איתך בולגרית.
"לא. אבי נפטר כשהייתי בן 15. אבא שלי בכלל לא עלה לארץ. בגופו כן, אבל בנפשו הוא נשאר שם. הוא לא התאמץ ללמוד עברית. הוא עבד בנמל, אז הוא דיבר רומנית וספניולית, בולגרית כמובן, טורקית, יידיש ואנגלית. כל השפות, רק לא עברית, והוא הסתדר".
ואיתך?
"איתי הוא פחות הצליח ליצור קשר. תוך כדי הכתיבה על הספר, התגלו לי המון דברים, יותר נכון הבנתי המון דברים שלא הבנתי אז. הספר נכתב כשאני בן אדם מאוד מבוגר, אני בן 72, ודברים שלא הבנתי אז, כמו למה אבא שלי לא מתקשר איתי, או למה ההורים שלי שלחו את אחי לקיבוץ רמות מנשה כשאני הייתי בן 7 והוא בן 13".
למה הם שלחו אותו?
"לא הבנתי את זה אז, וכעסתי וכאבתי וסחבתי עליי את הקטע הזה של האשמה עצמית, שבגללי שלחו אותו. ואז הבנתי שהדור שלי, שנולד בארץ, חודשים מועטים לאחר שהורינו עלו לישראל, הוא הדור שהיה כרטיס הכניסה של ההורים שלנו לישראליות. הם היו צריכים צבר בבית, וצבר בבית מבחינתם היה כרטיס הכניסה. הישראליות זו תרבות שונה לגמרי מהתרבות האירופית. אין שום קשר בין השתיים. בשביל כרטיס הכניסה הזה הם הקריבו קורבנות".
שליחת האח לקיבוץ הייתה קורבן שהם הקריבו?
"שליחת האח זו הייתה חלק מההקרבה, כך אני תופס את זה. לא מעט ילדים 'עפו' לקיבוצים, ונדמה לי שאצלנו זה נעשה משני טעמים. גם לתת לי מקום בבית, כי גרנו ארבע נפשות בדירת חדר אחד. אז הקיבוץ היה גם פתרון כלכלי וגם המחשבה על הילד שנולד בבולגריה, שיהפוך להיות צבר כשיתחנך בקיבוץ. זו ממש הייתה הכמיהה שלהם להיות קשורים לישראל דרך הילדים".
ישראל לוי עם אחיו דוד (ויקו) ז"ל, שעליו מבוססת הדמות בספר
אחיך עזב ברצון?
"אני לא יודע, הייתי קטן. לא דיברנו על כך, לא הספקתי. הוא נפטר בגיל 41 ואני הייתי בן 35".
הרצון שלך לספר את סיפורן של המשפחות הערביות התבסס על היכרות איתן?
"אבי נפטר, אמי לא עבדה, היינו עניים לכל אורך הדרך, אז כשעברנו לעבאס 81, זה היה ארמון של שני חדרים וחצי. המשפחות סביבנו עזבו, ומשפחות ערביות נכנסו במקומן. משפחה ערבית אחת, מועלם, הפכה להיות 'משפחה'. פואד מועלם הוא כמו אחי הבכור, בנו מרואן, שבינתיים נפטר, עזר לי מאוד עם הספר, ושאר הילדים שלו הם כמו האחיינים שלי. הם חיו איתנו צמוד-צמוד, חיינו האחד בתוך השני. אמא, שלא דיברה ערבית, הייתה יושבת עם טטה, שזו הסבתא שם, שעדיין הייתה בחיים, והן היו עושות 'קוסה-מחשי' ביחד".
הבולגריות יותר התאימה לערביות.
"לגמרי. אמא שלי הגיעה מדרום מזרח בולגריה, באזור שהיה תחת שליטה טורקית. המטבח הטורקי הוא המטבח של ההורים שלי. זה לא מטבח בולגרי טהור, זה כמו המטבח בסלוניקי, או כמו המטבח בסביליה, ספרד, וכמו המטבח הערבי בארץ. זה מטורף. את זה בדיוק רציתי להעביר, את הקטע הזה שאנחנו בדיוק אותו הדבר. לכן הפכתי את המשפחה השכנה למשפחה ערבייה".
תן הצצה לקיום המשותף הזה.
"וואסים, גיבור הסיפור במשפחה הערבית, הגיע לחיפה משפרעם. אחיו, שהיה בעל הדירה, נסע ללבנון כדי להפקיד כסף. הוא לא ברח, אבל ראה את הנולד. הוא אמר לאחיו שאם הוא עוזב את הדירה, היהודים לוקחים אותה, לכן וואסים הסכים לגור בה, ונתקע. אם המשפחה שנורא פחדה מהיהודים, לא הכירה את השפה, לא את המנטליות והסתמכה על שמועות. הפחד שלה הוביל לשנאה. לאט-לאט נוצרה קרבה בין שתי הנשים, הערבייה והיהודייה, והן מבינות שהכל בעצם אותו הדבר, שהן אחד. הגברים משחקים טבלה או שש-בש, ושותים קפה, הנשים מבשלות יחד והמשפחות מתקרבות והילדים הופכים להיות חברים מאוד טובים".
עד כאן סיפור די נאיבי.
"אבל אז קורה משהו אחר, מה שקורה במציאות. הסביבה, המשפחות מסביב מתחילות עם השאלות 'מה? אתה מסתובב עם ערבייה?', או 'מה? את מסתובבת עם יהודי?'. זה מומצא לגמרי, אבל זה איפשר לי לספר את הסיפור והחוויות שעברו המשפחות הערביות. זה איפשר לי להביע את דעתי על מה שקרה. אני מספר את הסיפור של המשפחה הערבית בשפרעם, והרבה חבר'ה צעירים לא יודעים מה זה ערבי באמת. אשתי נולדה בהדר, אבל התגוררה במרכז הכרמל, בדירה מעל מסעדת ג'ירף. כשהתחלנו לצאת, לקחתי אותה אליי הביתה, לעבאס 81, סיפרתי לה שהשכנים שלנו ערבים, והיא הייתה בשוק. היא לא ידעה מה זה ערבי. היא ראתה את אמא שלי ואת טטה, מדברות בידיים, בלי להוציא קול בכלל, והבינה איך הפחדים וחוסר הידע גורמים לריחוק מאוד גדול, אבל ברגע שאתה נפגש, אתה אומר שהכל ברור, שהכל אחד. זה הספר בעצם".
איך החוויה שלך כילד למפגש עם שכניך הערבים?
"לא היה לי מפגש עם ערבים, היה לי מפגש עם אנשים. זה שהם דוברים ערבית, אז מה. היו לי גם שכנים שדיברו גרמנית, ולא הבנתי מה הם אומרים בכלל. אנחנו הלבשנו על המציאות דברים שהם ממש לא נכונים. יותר נכון, עזרו לנו להלביש את הכסות הזו של השנאה לדת אחרת. וואט דה פאק, מה פתאום? נכון, יש בעיה. הארצות שסובבות אותנו הן ערביות, וכפועל יוצא כל מי שהוא ערבי הוא אויב, אז ממש לא. אבל זה לא מה שרציתי להעביר בספר, אני נגררתי. הספר כתב את עצמו דרכי".
"בְּמֶרְחָק מָה מֵהַחוֹף הִתְנוֹדְדָה רַפְסוֹדָה עַל הַגַּלִּים… הָרַפְסוֹדָה הַמִּתְנוֹדֶדֶת שֶׁנִּקְשְׁרָה לְקַרְקָעִית הַיָּם בְּשַׁרְשֶׁרֶת בַּרְזֶל שֶׁל כְּאַרְבָּעִים מֶטְרִים, שִׁימְּשָׁה מְקוֹם מִפְגָּשׁ נִסְתָּר עֲבוּר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת וְהָיְיתָה בִּימַת הַמָּאצ'וֹ-שׁוֹאוֹ שֶׁל שְׁנוֹת הַ-50. הַבָּנִים חוֹשְׂפִים הָיוּ אֶת גּוּפָם הַצָּעִיר וְהַשָּׁזוּף, מְנַסִּים לְנַפֵּחַ שְׁרִירִים, קוֹפְצִים לַמַּיִם בְּסַלְטוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשׁוּנּוֹת לְהַרְשִׁים אֶת הַבָּנוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הָרַפְסוֹדָה, מְצַחְקְקוֹת לְמַרְאֵה נִיסְיוֹנוֹתֵיהֶם".
התכנון של לוי היה לכתוב ספר על חיפה של אותה תקופה. על ההוויה במדינה הצעירה, על עולמם של העולים החדשים והתושבים הוותיקים. על ההתערות בחברה, הקשיים, החוויות. הרפסודות בחוף השקט, למשל, היו אייטם תרבותי בחיפה. זה היה מקום מפגשם של הנערים השריריים, לצד הנערות שהשוויצו במראה גופן כשהן בבגד ים, והמצילים שחגים סביב על החסקה, משחרים לטרף.
"אני די מצייר במילים וזה מעביר חוויה מאוד מעניינת", אומר לוי, "אבל הספר הוא חיפה. זו חיפה. מאז השתנו המון דברים, אין מה לעשות. העולם משתנה, העולם הולך קדימה וזה בסדר, זה צריך לקרות, אבל הלוואי והיו נשמרים התמימות והביחד, הכבוד ההדדי. להיכנס ולאכול מקלובה אצל השכנה, לרדת לים עם אבא שלי לדוג דגים. לא שזה קרה, זה דמיוני לגמרי, אבל אולי זה משהו שרציתי שיקרה (צוחק)".
אימו של ישראל לוי בבית בעבאס 81
הצלחת להתקרב אליו?
"כשהייתה שפה, אין ספק".
כשאחיך עזב ונשארת רק אתה, לא הצלחתם לגשר?
"אבא שלי לא ידע ליצור קשר. אני זוכר שפעם אחת הוא לקח אותי לנמל. בבולגריה הוא היה כובען, הייתה לו שם חנות כובעים מפוארת. דרך אגב, לא הייתי שם אף פעם. כשהוא עלה לארץ הוא התחיל לעבוד בעבודה פקידותית בנמל. אז הוא לקח אותי פעם אחת לנמל וכן דליתי סצנה מעומק הזיכרון, אבל הוספתי לה המון דמיון. אני לא מבדיל כבר בין האמת לדמיון".
למה אתה זוכר את הסצנה הזו?
"כשאתה יוצר דמות ספרותית, אתה צריך לגרום לקורא להכיר את הדמות. זה לא רק אדם גבוה, יפה, שחור שיער. אתה צריך להכיר את האדם. הדמות צריכה להיות עגולה, כזו שתפתחי את הדלת והיא תעמוד בפתח ואת תכירי אותה. כשאני כותב, אני טומן אנקדוטות ותיאורים שעוזרים לקורא ליצור את הדמות הספרותית".
אתה מופיע בספר?
"אני בספר. התיאור של דוד אחי לקוח למעשה ממני. הרי לא הייתי דוד כשהוא נולד, לא הייתי דוד כשהוא עלה לארץ, אבל התיאורים בספר הם שלי. האנשים שבספר הם אמיתיים לגמרי. את החברים שלי לכיתה הפכתי לחברים שלו לכיתה, אבל אלו דמויות אמיתיות לגמרי".
למה העדפת לכתוב כך ולא להיות נאמן לסיפור האוטוביוגרפי שלך?
"כי זה לא מעניין. סופרים כותבים מנקודת מבטם, אבל כשאני כותב מנקודת מבטי, זה רק מבטי. אני רוצה לעלות כמו רחפן למעלה ולראות את כל מה שמתרחש למטה. כשאתה כותב, אתה יכול להרשות לעצמך לעוף עם הדמיון פנימה לתוך בית של משפחה, להיות זבוב על הקיר ולתאר את כל מה שקורה שם. כמה זה מדויק, כמה זה קרוב למציאות, אני לא יודע".
לקח לך לכתוב אותו ארבע שנים.
"הכתיבה לקחה לי הרבה זמן. התחלתי לכתוב לפני ארבע שנים. במשך שלושה חודשים חיפשתי את השפה, את הנתיב. התלבטתי האם לכתוב אותו בגוף ראשון, או בגוף שני, האם אני רואה מהרחפן את הכל, או שאני יורד מאוד נמוך, למטה. הייתה לי בעיה, כי הערבים לא דיברו עברית, אז לכתוב בערבית את מה שנאמר? הבולגרים לא דיברו ערבית, הגרמנים לא דיברו עברית, בליל השפות כאן התערבב והייתי צריך להכריע איך הם תקשרו. אם זה היה סרט, לא הייתה בעיה, יש כתוביות. כל אחד מדבר בשפתו, והכל בסדר. אבל בספר, זה אחרת. בשלושת החודשים האלה חיפשתי פיצוח ולא הצלחתי. עזבתי את הספר וחזרתי אליו לפני כשנתיים".
שירת בסיירת מובחרות. ישראל לוי בשירות הצבאי
בגלל הקורונה.
"וואלה, קורונה. יכול להיות שהקורונה הייתה הטריגר שלי לשבת ולכתוב. לא חשבתי על זה, אבל בהחלט אפשר לומר שזה 'ילד של קורונה'. כתבתי המון, ולבסוף פיצחתי את הטכניקה. המשפט הראשון תמיד כתוב באותיות עבריות, אבל נאמר בערבית או בכל שפה אחרת. בדרך זו אני מכניס את הקורא להבנה שעכשיו מדברים כאן בערבית, או בולגרית, או ספניולית, או גרמנית".
אחיך נשאר קיבוצניק?
"אחי נפלט מהקיבוץ, כי הוא היה בולגרי נפלא, איש טוב. הוא לא יכול היה מול הקיבוצניקים שאכלו אותו. גם עליית הנוער שם היו חבר'ה קשים מאוד. הוא חזר לחיפה, ניסה להתחיל ללמוד, לא הצליח ועלה על הים. מגיל 16 הוא הפליג, התגייס לצנחנים, חזר לים, התחתן ונפטר כשטלי בתו הייתה בת 6 ואורי בנו בן 3".
ומה היה המסלול שלך?
"למדתי בתיכון חוגים, אבל סיימתי את תיכון חדש ערב. הייתי חייב ללכת לעבוד, כי אבי נפטר ומישהו היה צריך לפרנס. לא היה אז בית ספר אקסטרני, אבל נפתחה כיתת ערב ניסויית, כדי לאפשר לתלמידים לעבוד ביום".
ומה עשית בצבא?
"שירתתי ביחידות מיוחדות, מובחרות. אחרי כמה שנות שירות התחלתי לעבוד כקצין ביטחון באל על, שם עבדתי שתי תקופות. למדתי באוניברסיטת חיפה אמנות וכלכלה דו חוגי. במקביל לאמנות, למדתי קצת גרפיקה אצל מתוקה, בלימודי חוץ של הטכניון. אשתי לחצה עלי לסיים, ומתוקה סידר לי משרה כגרפיקאי במשרד הפרסום 'בינג ליניאל'. ירדתי בערך מ-2000 ל-200, זה בערך היה הפער במשכורת שלי, רק בשביל לעבוד בגרפיקה. מאז התפתחתי ופתחתי משרד פרסום עם דב פז כשותף. את העיסוק בגרפיקה עזבתי מזמן, עסקתי באסטרטגיה שיווקית, ליוויתי ובניתי מותגים. המשרד שלי היה בין ארבעת המשרדים הטובים בחיפה, ויש שיגידו שאני צנוע. זה היה משרד מאוד חזק בעיר, שהיה קיים 25 שנים, עם לקוחות מאוד גדולים. כשהגעתי לגיל 60, הבן שלי, שבדיוק סיים את ויצו, התחיל לעבוד בתל אביב. הוא פגש מישהו שרצה קשר עם הצפון, וכך פגשתי את רובי ברזני ויצא מזה משרד פרסום ברזני-לוי, אותו עזבתי אחרי שלוש שנים. חזרתי לחיפה והפכתי ליועץ ומלווה מותגים של לקוחות שעבדו איתי קודם לכן ורצו להמשיך יחד".
מה זה "אצו", השם שכתוב על כריכת הספר בסוגריים ליד שמך?
"את הכינוי 'אצו' הדביק לי בן דודי כשהייתי תינוק, אבל אף אחד לא קרא לי כך. כשהגעתי לצבא, ביחידה שלי היו ארבעה 'ישראלים', אז אמרתי ששמי 'אצו'. מאז, כל מי שקורא לי כך, אני יודע שאני מכיר אותו מהשירות".
הקראטה הוא דרך חיים. סנסאיי ישראל לוי
מי הראשון שקרא את הספר?
"אני נשוי לנגה, היא המלכה וראש השבט, בלעדיה שום דבר לא זז. היא מלווה אותי הרבה שנים, והיא הראשונה שנתתי לה לקרוא את הספר תוך כדי כתיבה. יש לנו שלושה ילדים ושישה נכדים. שונית הבכורה היא מנהלת שיווק ומכירות, שחף הוא בעליו של משרד פרסום דיגיטלי ובאיזה אופן ממשיך את דרכי, ושיר שהיא תסריטאית ובימאית שנשואה לתסריטאי ובימאי, ורוצה להפוך את הספר לתסריט".
ואיפה נכנס הקראטה לתמונה?
"אני עוסק באמנויות לחימה כבר 53 שנים ובקראטה 50 שנה, באופן יומיומי. אני מתאמן שעתיים כל בוקר ועוד שלוש פעמים בשבוע ב'דוז'ו', שזה אולם האימונים שלנו ברחוב ארלוזרוב. אני לא בחרתי אף פעם את הקראטה כמקצוע שאני חי ממנו. אני כן מלמד וגם ממשיך ללמוד כל הזמן. אי אפשר להפסיק ללמוד".
רוצים להישאר מעודכנים?
זו תורה שחיים על פיה?
"זו תורת חיים. הקראטה בשלבים המתקדמים ביותר הופך להיות דרך חיים. אתה חי על פי הקראטה, זה כבר לא חוג, ממש לא. יש אצלנו פרופסור למתמטיקה, פרופסור לכימיה, דוקטור למחשבים, בעצם גם הוא כבר פרופסור. אנשים מבוגרים שהתפתחו באקדמיה בצורה יוצאת דופן והקראטה מלווה אותם כל הזמן כדרך חיים".
יש עוד אחת.
"מי?".
ראש העיר שלך.
"עינת קליש-רותם היא חגורה שחורה בגו ז'וריו. הפירוש זה רך-קשה. היא תלמידה של מורה שהוא חבר מתל אביב, והמורה שלה בחיפה התאמן איתי קצת בשיטה שלנו. היא קיבלה חגורה שחורה ולא מקבלים חגורה שחורה סתם. היא עבדה והקדישה למען המטרה".
כריכת הספר "עבאס 10" מאת ישראל לוי
"נִסִּים וְשָׂרָה לָבְשׁוּ בִּגְדֵי שַׁבָּת וְיַחַד עִם לוּסִי הָלְכוּ אֶל הַמַּעְבָּרָה. הֵם יָרְדוּ בִּרְחוֹב הַפְּרָסִים שֶׁמֵּעֵבֶר לְגַן הַנְּזִירוֹת אֶל רְחוֹב הַגֶּפֶן. מִשְּׁנֵי צִידֵּי הָרְחוֹב הָיוּ בָּתֵּי אֶבֶן, וְרַק מְעַט מְכוֹנִיּוֹת נָסְעוּ בּוֹ. מוֹכְרֵי יְרָקוֹת וַאֲבַטִּיחִים נָהֲגוּ בַּעֲגָלוֹת סוּסִים וְהִצִּיעוּ אֶת סְחוֹרָתָם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. דָּוִד זִיהָה כַּמָּה מֵהַיְּלָדִים שֶׁשִּׁיחֲקוּ בְּחַצְרוֹת הַבִּנְיָינִים… הוּא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא רָצָה שֶׁיְּזַהוּ אוֹתוֹ עִם הוֹרָיו הַמְּבוּגָּרִים, הַלְּבוּשִׁים בְּסִגְנוֹן גָּלוּתִי. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִקְצֵה רְחוֹב הַגֶּפֶן, נִגְלָה לְעֵינֵיהֶם מַחֲזֶה מוּזָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לַעֲצוֹר בִּמְקוֹמָם. הֵם בָּהוּ בִּשְׁכוּנַת הַפַּחוֹנִים, הָאוֹהָלִים וְהַצְּרִיפִים. "זוֹ הַמַּעְבָּרָה", אָמְרָה לוּסִי".
איך היא כראש עיר?
"לקליש רותם יש מחשבות טובות, אבל היא לא הצליחה לייצר מגע בלתי אמצעי עם התושבים. אני מעריך שכשהיא הקימה את מינהלת 2030, היא הסתכלה רחוק. אבל כשאתה הולך, אתה צריך לבחור לאן אתה מסתכל. אם אתה מסתכל רחוק מדי, אתה תיפול בכל הבורות שנמצאים מטר ממך. אם אתה מסתכל קרוב מדי על הבורות שנמצאים מטר ממך, אתה לא תגיע לשום מקום, כי אין לך נתיב רחוק ולא תדע לאן ללכת. החוכמה היא, כמו בנהיגה, להסתכל בגובה העיניים למרחק שאתה גם רואה היכן אתה צועד וגם רואה להיכן אתה צועד. היא הטילה את המשימה של להסתכל על בורות קרובים על אנשים אחרים וחשבה רחוק מדי ומנותק מדי. היא עשתה המון שגיאות, כי היא לא השכילה להבין שהיא צריכה להסביר לאנשים לאן היא הולכת.
"כמפקד בצבא, אין משימה שיצאתי אליה שלא הסברתי לחיילים שלי לאן הולכים, באיזו דרך, מי ילווה אותנו. כל חייל ידע הכל והם כולם הלכו אחריי או לצידי בביטחון ובכיף. אם אני יודע לאן היא הולכת, אז או קיי. יכול להיות שהיא לא עשתה את זה והפסיקה לעשות את ההוא, אבל אני יודע לאן היא הולכת, וזה וואו ואחלה שחיפה ב-2030 תהיה סבבה. אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה. אנשים הולכים בחשיכה, ואז היא נופלת לכל הבורות כשהיא מסתכלת רחוק מדי.
משפחת לוי. מימין: ישראל לוי, הבת שונית, האישה נגה, הבת שיר והבן שחף
"אני אומר לך שהיא בן אדם חיובי ומעניין, אבל היא עושה את כל השגיאות שיכול מפקד, או מנהיג, או איש ציבור מוביל לעשות. וזה חבל, ממש חבל. זה שהיא הטילה על אחרים לטפל בכאן ועכשיו, והם לא בדיוק אנשים מוצלחים, הם עשו לה שירות רע מאוד. היא מאוד קשורה אליהם, היא מאוד אוהבת אותם, אבל יש שם אנשים שממש עשו לה שירות רע. את לא יכולה להיות ראש עיר מבלי לייצר אמפתיה, את לא יכולה. אם המפקד לא משתף אותי, אני לא יודע כלום. זה לא טוב".
אפשר לתקן בשנתיים שנשארו?
"אני חושב שאפשר לתקן, אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תתקן. נמר לא ישנה חברבורותיו, זה לא יעזור. זה מה שהיא, והשאלה האם ה'היא' מתאים להיות ראש עיר. אני לא בטוח לגבי זה. האם ניתן לתקן, בוודאי שכן. הזיכרון של הציבור מאוד קצר, הבעיה שאני לא רואה מי יהיה ראש העיר הבא. אנחנו עלולים להגיע שנה לפני הבחירות, ולא תהיה לקליש-רותם אלטרנטיבה. התושבים שלא נוהים אחריה, לא יהיה להם במי לבחור ועלול להיווצר אחד משני מצבים: הראשון – שלא יתמודד מולה אף אחד והיא תיבחר שוב והיא תמשיך כמנהגה, אלא אם כן היא תבין את מה שלדעתי היא כבר מבינה. היא אזוקה בכל מיני כבלים בהם כבלה את עצמה לדעתי. הדבר השני הוא הדבר האיום ביותר שיקרה. לא יהיה אף אחד, וחצי שנה לפני הבחירות יקום מישהו ויגיד 'אני' ויבחר ה'אני', לא על סמך היכולות שלו, אלא בגלל 'רק לא היא'. לבחור במישהו כזה, אנחנו עלולים להיפגע מזה בענק".
את הספר ניתן להשיג באתר: www.abas10.co.il
ימי
מקסים ישראל איש נהדר בהצלחה
שמואל קרידו
ספר מקסים והסופר עוד יותר! רוצו לקנות!