"איך בן אדם אחד קטן עושה דבר גדול"

זה אינו ראיון סיכום. לא של תקופה וגם לא של עשייה, כי לשלומי מנגר יש מספיק תוכניות גם לעשורים הבאים בחיי התרבות והלילה של העיר. מנגר, 66, הבעלים של מועדון ה"ווּנדרבר" (בגרמנית ולא באנגלית) בדרך חטיבת גולני בעיר התחתית, מוביל את סצנת המועדונים כבר 41 שנים. הרבה יותר מכל אחד אחר – בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד. ועל כך, בשל היותו עמוד התווך של חיי הלילה בעיר, הוא זכה לכבוד השמור רק ליקירי העיר ובטקס מרגש בעיריית חיפה, יוענק לו התואר לשנת 2021.

הוא לא ממש יודע מאיפה זה נחת עליו. מנגר היה ידוע כמרדן, כזה שיוצא נגד הממסד בכל הזדמנות, מאז שנתקל לראשונה בביורוקרטיה העירונית כשפתח את העסק הראשון שלו. ב-41 שנות פועלו הוא לחם נגד העירייה והעומדים בראשה – אם זה אריה גוראל, עמרם מצנע שנבחר אחריו ויונה יהב, כנראה הנמסיס הגדול ביותר שלו, ב-15 שנות שלטונו.

כשנודע למנגר לראשונה על הבחירה, תגובתו האינסטינקטיבית הייתה "לא רוצה", וברור שהוא לא יתלה את התעודה על הקיר אצלו במשרד. "ככה אמרתי לאווה אשתי", הוא נזכר, "והיא צעקה עליי ש'מה פתאום, עכשיו אתה לא עושה שטויות. העיר מכירה בך, נותנת לך הגדרה וכל הכבוד'. ואז התחילו להגיע אליי טלפונים של אנשים שפרגנו ואמרתי שאולי כנראה מגיע לי".

מה היה כתוב בנימוקים?

"לא זוכר. בטח על פועלי במהלך 40 השנים האחרונות לקידום התרבות והאמנות בחיפה. בהגדרה הזו זה נכון, אני פשוט לא מתרגש מהדברים הקטנים האלה. אני ממשיך לעבוד ואותי לא מעניין תארים. כל הזמן אמרתי שאני לא עובד בשביל תעודה ובשביל הכרה. מי שהחליט שמגיע לי, כנראה הבין שהוא עושה דבר נכון, סוף סוף. הוא, הם, חברי הוועדה. הם הבינו שאפשר לתת את אות יקיר העיר גם למישהו שהוא לא פוליטיקאי מהעסקונה הקרובה לצלחת. מישהו שבא מהצד ובאמת עושה, לא מדבר, 40 שנה. אין הרבה כאלה".

יודע מי המליץ עליך?

"אני חושב שזה בא מהעירייה עצמה, מראש העיר ומהיועצים שלה, שמכירים אותי טוב, ואני חושב שהם החליטו החלטה מאוד מעניינת. במצב רגיל, ואני אומר את זה בכנות, אם העירייה הקודמת הייתה מחליטה לעשות כזה דבר, הייתי מסרב לקבל. אבל דווקא מכיוון שזו העירייה הנוכחית, עם כל הביקורת שיש לי עליה, לטעמי היא עושה דברים טובים בכיוון של הבנת התרבות באמת, מהעומק. שכל הנדל"ניסטים יצעקו עכשיו, אבל בענייני תרבות וצעירים בחיפה, הם מבינים. זה שהם לא עושים מספיק, אין לי ספק, אבל הם מבינים. לעירייה הזו, אם לא היו בעיות של מועצת העיר, היא הייתה עירייה נהדרת".

מה עם הקו המיליטנטי שלך נגד הממסד?

"עינת קליש-רותם היא ראש עיר נהדרת לטעמי. לראשי ערים קודמים שעשו לי רע, אמרתי את שלי. היא לא עשתה לי רע, אלא בינתיים עשתה לי רק טוב".

כמו מה?

"כל ראשי הערים הקודמים ועברתי שלושה, עשו לי רע, אשכרה. כל מה שהם עשו היה במטרה לחסל אותי. במקצת המהלכים שיש לקליש-רותם, ואין לה הרבה יכולת כי חונקים אותה, ראש העיר הזו עשתה לי עד היום רק טוב. גם את הבחירה הזו שלי כיקיר העיר ניסו לחנוק לה, כביכול בגלל שזה בא ממנה, אבל לא היא הציעה את שמי. עד היום לא נבחר אף יזם מהתרבות הצעירה של חיפה. אני אמנם לא צעיר, אבל אני מייצג את התרבות הצעירה של העיר. אף אחד לא קיבל ליטוף כזה מהעירייה, משום עירייה בעבר. כל ראשי העיר הקודמים באו להחריב אותי, ואנשים כמוני ברחו מכאן, כי עשו לנו רע, עשו לנו חיים קשים".

"אני לא עובד בשביל תעודה". שלומי מנגר (צילום: חגית הורנשטיין)

בגלל פורטיס וסחרוף

טיים ליין: ב-1980 פתח מנגר את השלוחה החיפאית של בית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה", בין דוכני הפלאפל שברחוב הנביאים. חמש שנים אחר כך, ב-1985 הוא פתח את "דווקא תיאטרון", בקומת המרתף של בניין מגורים ברחוב ירושלים. ב-1990 נפתח בקולנוע ארמון ה-High Way ששינה את שמו ל"העיר השנייה". ב-1995 "העיר השנייה" עברה לבניין קולנוע חן ברחוב י.ל. פרץ בהדר והוא נקרא "סיטי הול". ב-2010 נסגר ה"סיטי הול" ונפתח ה"וונדרבר" בעיר התחתית, מול מוזיאון הרכבת שפועל עד היום. בין לבין, ה"קמרה" עברה למרכז הכרמל, שם בגינת הבניין נפתח ב-1992 ה"ג'אז קפה" שנוהל על ידי שותפו של מנגר, וחזרה לרחוב הנביאים עד שנסגרה ב-1998. למעשה, את מועדוני הלילה פתח מנגר כדי שיהיו מקור להזרמת כספים לבית הספר שגדל והתפתח.

במהלך השנים הופיעו אצלו כל מי שנחשב למשהו בסצנת הרוק-פופ הישראלית. החל ממאיר אריאל שהיה מופיע קבוע ב"דווקא", הופעות ג'אז ותיאטרון, הרכבים צעירים וותיקים ובעצם כל מי שזז בתחום.

סיפור אמיתי: הסיבה שה"היי וויי" נפתח, היא "באשמתה" הישירה של להקת "מינימל קומפקט". כשרמי פורטיס וברי סחרוב חזרו לארץ מבלגיה, לא היה מועדון בחיפה שיכול היה לארח הופעה בסדר גודל כזה. ה"דווקא" היה צר מלהכיל את הקהל הרב שרצה לראותם, ובעצה אחת עם ניצן זעירא, שהיה מנהלם של השניים, מנגר חיפש מקום גדול יותר ומצא את קולנוע ארמון. ב"היי וויי" התחילו לקרות הדברים הגדולים באמת, ששינו את פני הסצנה בעיר.

הזכרת שעשו לך חיים קשים. ממש מההתחלה?

"תמיד, מאז תקופת גוראל. והוא לא היה איש רע, חס וחלילה לחשוב עליו כך, הוא פשוט לא התאים להיות ראש עיר. מה הוא עשה? כלום. רכבל. הוא לא תרם לצעירים, לא תמך בהם, אלא להיפך. בתקופתו הצעירים החלו לנטוש את חיפה ולברוח מפה, וכבר אז היינו עיר של זקנים. מצנע בא אחריו, עשה עוולות לחיי התרבות והצעירים בחיפה. הוא היה מיליטנט חסר רחמים".

איך זה התבטא בקשר אליך?

"אני העסקתי בתקופה ההיא 60 עובדים צעירים, זה נחשב מפעל. היו לי אז שלושה מקומות – 'קמרה אובסקורה', 'ג'אז קפה' ו'העיר השנייה', ואני מבקש פגישה עם ראש העיר והוא לא מוכן להיפגש איתי. מבחינתי זה הספיק, באותו רגע הוא גמר אצלי את הסיפור. ראש עיר לא מוכן להיפגש עם בעל מפעל, עם מישהו שמנהל את חיי הלילה, חיי התרבות והאמנות בעיר שלו? אני ניהלתי את העיר הזו, ואני אומר זאת בכנות ובצניעות, ואף אחד לא יכול היה אז להגיד שלא. הוא הרג אותי, ובית הספר נסגר בגללו. זו הייתה נקודת חן חיפאית, ומאז אין בית ספר לאמנות בחיפה. לא נעים לומר, אבל האחרים הם לא בתי ספר לאמנות. נקודה. זה היה בית ספר לאמנות היחיד בעיר, ומאז שנסגר, אין אף אחד אחר. זה היה בית ספר פרטי של גיבור מקומי קטן שניסה לעשות דבר גדול, וזה קשה. לא רק שהם לא רצו לעזור לי, הם באו להחריב".

מה הם עשו?

"ברגע שבאמצע שיעור נכנס מעקל של העירייה ולוקח ציוד מתלמידים בתוך מעבדת הצילום, גמרנו את הסיפור. הייתי חייב ארנונה, נכון, לא היה לי כסף. הבאתי כסף ועוד כסף, ובית הספר גדל וגדל והפך להיות מכללה עם ארבע מחלקות. הוא היה בית ספר מדהים, אבל הכל מהכסף שלי. שכר הלימוד שהתלמידים שילמו לא הספיק להחזיק מפלצת כזו. היה קשה, ועיריית חיפה הייתה אגרסיבית. הוא לא הסכים להיפגש איתי. קיבלתי מכתבים בהם כתוב שחור על גבי לבן שבקשתי להיפגש נענית בשלילה. 'אין לראש העיר סיבה להיפגש איתך' – זה היה רוח הדברים, אולי לא הציטוט המדויק. אני מעסיק 60 עובדים בשלושה מפעלים יפהפיים, מוסדות תרבות בחיפה ואתה לא מוכן להיפגש עם הבעלים או היזם של הדבר הזה? זו חוצפה. זה בסדר, הוא הלך".

ואז הגיע יונה יהב.

"הגדול. אין לי בעיה לומר שהוא שיקר לי והרס אותי. אם היית רואה מה עשיתי ואיזה דברים ניסיתי לעשות בתקופתו וביוזמתו, זה לא ייאמן".

ביוזמתו?

"כן, פרויקט האמנות Open Art Space. אני מדבר על הפרויקט הכי גדול שאמור היה להיות בחיפה במקום קולנוע עצמון, שהעירייה יזמה, ביקשה ממני עצה ונתנה לי לרוץ עם זה. הצלחתי להוציא משלדון אדלסון 1.7 מיליון דולר בפגישה שהייתה לי איתו בבית שלו. כסף מקרן תרומות שהייתה לו אז בארץ. יש פה תוכנית שעבדתי על כל בורג בה במשך שנה וחצי, לאחר שהעירייה הבטיחה לי שאין שום מכשול על הבניין. אבל אז פתאום הם גילו שיש חוב ארנונה של 300 אלף שקל, עוד לפני שנפתח שם ה'אמן 17'. עכשיו נזכרתם? היו שם עסקים אחרים שפעלו באין מפריע, ולי הם עיכבו את הפרויקט בחצי שנה. זה היה ב-2008, בדיוק במשבר הכלכלי העולמי. אדלסון נפל, וכך גם הפרויקט התרסק. וראש העיר רץ אחריי, מצלצל אליי אישית ומדבר איתי כאילו אנחנו חברים, ואפילו לא טורח לספר לי שהפרויקט בוטל. ואז איזו פקידה מצלצלת אלי ואומרת לי שהפרויקט בוטל. בום. שנה וחצי של השקעה מזמני ומכספי ירדו לטמיון. הם אמרו לי לא להשקיע, אבל צריך להיכנס לבניין עם הארכיטקטית, שתעשה מדידות, עם אנשי מקצוע, עם קבלנים. איך, בעלטה? אלו סיפורי עיריית חיפה לדורותיה ושלומי מנגר. ואז מגיעה ראש עיר שעושה את החיים אחרים לגמרי. היא מדברת".

"המקום יודע להיות יותר נכון לתקופה". הוונדרבר (צילום: דף הפייסבוק וונדרבר)

"לקליש-רותם יש את זה"

לא ברור אם בגלל הבחירה בו ליקיר העיר, מנגר מיתן את יחסו לעיריית חיפה ולעומדת בראשה. בנובמבר 2020 הוא הגיב בידיעה שפורסמה ב"כלבו – חיפה והקריות", על כוונת העירייה לבטל את רישיון העסק של המועדון, בגלל שלא עמד בדרישות המשטרה בנושא בטיחות. מתון זה לא היה. "יש לי ביקורת אחת על העירייה והיא שפשוט אין עירייה", הוא צוטט אז, "אין שם אף אחד שקשור לתרבות ומבין את המצב. אני לא מאשים את פקיד הרישוי, אלא את זה שאין שם יד מכוונת".

הוא התראיין גם על התערוכה שהרים ב"וונדרבר" על 40 שנות פועלו בחיי התרבות והלילה בחיפה, בניסיון להמשיך ולהפעיל את המועדון באמצע משבר הקורונה, ואמר שהיא זכתה להתעלמות מהעירייה. "עשיתי תערוכה גדולה על 40 שנים של עשיית תרבות בעיר", הוא אמר בכעס, "אף אחד מהעירייה לא פנה אליי לשאול אם צריך משהו, אולי עזרה בפרסום. על זה אני כועס. הם ידעו שיש פה תערוכה, ואף אחד מהם לא התעניין. משרד החינוך שלח לי הודעה אם אני צריך משהו, 'כלבו – חיפה והקריות' היה הראשון לפרסם עליה, וגם התקשורת הארצית התעניינה, אבל מהעירייה ומאגף התרבות אף אחד לא שאל אם צריך משהו או אם אפשר לעזור. אני לא רוצה מהם כלום, ובחיים לא ביקשתי כסף מהעירייה, אני רוצה שתהיה עירייה שמבינה את הציבור ואת היזמים ומסייעת להם ברגעים קשים. שם כולם ממשיכים לקבל משכורת, אני לא".

ופתאום, שנה אחרי והמנגינה שלך השתנתה. לדבריך ראש העיר קשובה, בדיוק הפוך ממה שאומרים עליה חברי מועצת השינוי.

"ויש כאן טעות. אתם, התקשורת, ישבתם עם יונה יהב בסחבקיות, וזה ידוע. כשהוא נפל, כולכם בכיתם 'איפה יונה? הגיעה לנו התימהונית הזו'. כן, היא תימהונית קצת, יחסית, אבל היא שונה, יש לה ראש אחר. ואתם הייתם צריכים לומר דווקא ההיפך, 'בואו נהיה איתה'. אם הייתם הופכים את הכיוון, ואני מתכוון גם לתושבי העיר, ולא רק התקשורת, הייתם אומרים 'וואלה, היא קודם כל אישה, היא תבוא אחרת קצת'. אני, שאני שוביניסט קטן, אני אומר שאם מישהו יכול לשנות את העיר זו רק אישה. היא מביאה רוח אחרת, יש לה מהות תרבותית, היא מגיעה מארכיטקטורה. ואל תספרו לי שהיא הייתה ככה ולא אחרת. יש לה את ההגדרות, יש לה את התארים, את הידע, ובגדול יש לה את זה".

אין לה ניסיון.

"ליהב היה ניסיון להיות ראש עיר? אבל אני לא מדבר עליה, אלא על העירייה, על הרעיון. עירייה זה דבר קשה בכל מקרה, כי זה מקום דו פרצופי. הם רוצים לעשות טוב, אבל לא יכולים לעשות טוב, אז זה מקום דואלי ועם בעיות. אבל עדיין זו פוליטיקה, והיא לא פוליטיקאית ופה הבעיה שלה. יהב היה פוליטיקאי, קליש-רותם לא פוליטיקאית. היא אמיתית, וזה ההבדל ובגלל זה אני אוהב אותה. אני אומר את זה בכנות – אני אוהב אותה בגלל שהיא לא פוליטיקאית – אני לא סובל פוליטיקאים, לא רוצה להתחכך עם פוליטיקאים. עם אישה כזו, שיש לה כוונות טובות, כן. אבל, לצערי, מפריעים לה. אם לא היו מפריעים לה, היינו היום ברמה אחרת לגמרי, אין לי ספק בכלל".

מי מפריע לה?

"מעבר לתקשורת? כל מי שיושב במועצה הזו ורוצה להיות במקומה. שישה כאלה יש שם, שישה ראשי עיר, והם מפריעים לה לעבוד, הם רוצים שהיא תעוף. הם לא רוצים את טובת העיר, שלא יהיו אי הבנות, הם רוצים את טובתם האישית. הם רוצים לשבת במקומה, וזה הסיפור".

ומה עם הדברים שהם חשפו, כמו יועצים במשכורות מוגזמות, אי סדרים לכאורה ותקציב לא מאוזן?

"שטויות".

למה אתה מבטל את זה בכזו קלות?

"למה לא אמרו את זה בתקופות אחרות, כשהיו לראשי עיר פי אלף יותר יועצים? חלק מהם חברים טובים שלי, לכן לא אנקוב בשמות. אבל כולם יודעים שזה מה שהיה וגם 'הם', כל המקטרגים, יודעים. מה היה בעבר? היה פה צבא שלם של יועצים, על מה אתם מדברים? מה שהיה לה זה בולשיט יחסית למה שהיה פעם".

היא הצהירה שהיא באה לנקות אורוות.

"היא באה לשנות, אבל אפשר לעמוד לבד מול כל הצבא הזה? יש לה צבא של עוינים, צבא של שטנה. היא קיבלה עירייה עם חורבות, עם גירעון מטורף, ועד עובדים היסטרי וגזבר שעדיף שלא אגיד את מה שאני חושב עליו. היא קיבלה עיר קשה. אין מישהו אחר שהיה נכנס לתפקיד הזה והיה הולך לו כמו חמאה, אולי חוץ מיהב, אבל הוא הרג אותנו. הוא סגר את העיר, חנק אותה. מצנע התחיל להרוס ויהב סגר. הצעירים בורחים מכאן. היא מבינה ומוכנה לדבר, הם לא דיברו. הם גם לא באו להקשיב. תקשיבו לצעירים".

עם קליש-רותם אתה מצליח לדבר?

"בוודאי, ולא פעם אחת. זה לא רק במובן של להיפגש. נפגשתי עם יהב, אבל אני יודע שברגע שיצאתי מהחדר, הוא שכח על מה דיברנו. היא תורמת לשיחה, היא באה בשביל לתת ורוצה שזה יקרה. אני לא ביקשתי, לא ממנו ולא ממנה שום טובה אישית. הרי נכוויתי מספיק, אז אני לא מבקש כלום מאף ראש עיר, שלא יעשו לי שום טובה או שייתנו לי. לא ביקשתי כסף בחיים. כשאני בא לראש עיר, כל ראש עיר, אני מדבר איתו בראש ובראשונה על המערכה הגדולה שיש לנו להשאיר את הצעירים בחיפה. זה התפקיד שלי בחיים, לקחתי את הנושא הזה על עצמי, וככה אני עובד. כל מה שעשיתי בחיים זה לקדם את העיר הזו, באמנות, תרבות, חיי לילה, ושום דבר אישי מעבר לכך. אני חי בצניעות, גר בדירה פשוטה, יש לי את כל מה שצריך – אוכל, אישה טובה, ילדים טובים – אני עובד מאוד קשה בשביל לקדם את עצמי. אין בחיים שלי יומרות וגם לא פנטזיות. תראי את המשרד שבו אנחנו יושבים, אני לא בעניין לטפח אותו, אני מטפח את הבמה, את ההופעות, זה מה שמעניין אותי. לא מעניין אותי לשבת יותר נוח, התחת שלי מסתדר גם בישיבה על הכיסא הישן הזה".

עדיין לא הבנתי למה בעיניך קליש-רותם מושלמת?

"כואב לי מה שעושים לה, כי הורגים אותה. את יכולה לומר שהיא לא מושלמת, אין מישהו מושלם, אין דבר כזה. היא מקשיבה, היא רוצה, היא מסוגלת, והלוואי שישתנה משהו בהלך הרוח, כי היא מסוגלת. אני חושש מאוד מכל המקטרגים שבעצם רוצים לשבת במקומה. אין ביניהם אחד שיכול להחליף אותה בתפקיד, אז אני חושב שכדאי לתת לה הזדמנות. לא נתנו לה הזדמנות, מהיום הראשון ירדו עליה. ושלא תטעי, אני לא סנגור שלה. בואו, ואני מדבר אל העיר חיפה, נבין שהיא זו שקיימת עכשיו, והיא טובה בדברים שהיא טובה ופחות טובה בדברים שהיא פחות טובה. אבל אין מישהו שהוא טוב במכלול. אז בואו ניקח את הדברים הטובים וניתן לה הזדמנות. אני בעד. ושוב אומר, אני לא חייב לה כלום, היא לא עשתה בשבילי כלום, לא נתנה לי אף טובה אישית, אלא אני חושב שהיא יותר טובה מאחרים".

אתה מפריד בין טובות אישיות לעזרה לעסק. זה לא אותו דבר? היא עזרה לעסק שלך באופן מסוים?

"מה זה עזרה? היא לא הייתה צריכה לעזור. בלי עין הרע ובלי קשר לקורונה, שזו צרה צרורה של כולנו, העסק הזה נולד עם מודל עסקי יותר נכון וחכם מהקודם, והוא חי בשלום עם המציאות הכלכלית. המקום יודע להיות יותר נכון לתקופה, יותר נכון לחיפה. בניתי אותו אחרת וקוראים לזה ניסיון, ויש לי הרבה ניסיון. הבעיה היחידה שיש למקום שלי היום היא שלומי מנגר, כי אני הולך ומזדקן, ולא קל לנהל מועדון, לרוץ אחרי צעירים, בטח לא בתקופה הזו, ובגיל שלי. אבל אני עושה את זה טוב, עושה את זה יפה, עם צוות מאוד קטן ומדהים. המקום עובד מדהים, והבעיה היחידה שלו זה שלומי. זה הסיפור האמיתי של החיים – כשאנחנו מתבגרים יש לנו יותר שכל וניסיון, אבל אין לנו כוח בגלל העייפות. זאת בעיה ואז אתה בא ומקבל פתאום תואר – יקיר העיר. איזה יופי! תעודה".

התרגשת?

"אין לי תעודות. לא סיימתי בית ספר, לא סיימתי אוניברסיטה. יש לי מלא סיפורים לאורך 41 שנים, איך בן אדם אחד קטן עושה דבר גדול, וזו הגדרה אמיתית. התחלתי בלי כסף ועד היום אין לי כסף. התחלתי בעבודת פרך, ועד היום אני עובד כמו חמור. אני לא יודע לעשות משהו אחר, זה מה שאני יודע. לגבי ההכרה, יופי, הם הכירו בזה סוף סוף. תראי, זה כן מחמיא. אם אני מסתכל על זה נכון, אז מחמיא שפתאום ממסד מכיר בזיק הזה, שאפשר לעשות זאת גם לא מתוך הממסד. זה מה שניסיתי לשכנע כל הזמן".

"התחלתי בלי כסף ועד היום אין לי כסף". מנגר (צילום: stav-nik וונדרבר)

המוהיקני האחרון

לאחר 41 שנים בתחום, חוגג מנגר 6000 הופעות ואירועים שהוא הרים. הוא יודע לזהות טרנדים ואפילו את המכשול הדי עצוב שהרוק גוסס, הוא ידע לעבור: "אומרים שגם בעולם סצנת הרוק נעלמה, זה לא לחלוטין נכון, כי היא עברה לפאזה אחרת. זה הכל עניין של אופנות ועכשיו ההיפ-הופ הולך, וגם אצלי עובד חזק".

נדמה שהוא המוהיקני האחרון. אנשים בתחום שהיו בגילו כבר פרשו מזמן, או עברו לתל אביב כשהיו צעירים, ואיכשהו, רק הוא נשאר.

איך נשארת פה?

"נכון, זה קשה, עברתי תלאות אין סוף. להישאר פה היה הדחף של להחזיק את העיר. באמת. לא פעם קיבלתי הצעות לרוץ לפוליטיקה, ואמרתי שאני לא נוגע בחרא הזה. אני לא רוצה להתקרב לשם, כי אני מעדיף לעשות את מה שאני עושה. אם אני לא אעשה, מי יעשה? פוליטיקאים יש הרבה, אני לא אחד מהם. כשאני נכנס לבניין העירייה, אני רועד, כי הניסיון שלי היה שם רע, הייתי נכנס רק לפגישות רעות. וכשאני נכנס עכשיו מקבלים אותי עם חיוך, אז אני מופתע. זה ההבדל, משהו שם השתנה, ואם מקבלים אותי עם חיוך, אני מאמין שאפשר לקבל גם אחרים עם חיוך".

טוב לדעת.

"לאנשים קשה להבין כמה רעל היה בעירייה לפני זה. זה שינוי לטובה והוא לא הולך קל, הוא הולך קשה מאוד וחבל. כל הזמן רודפת אותי הבעיה שהעיר הזו, גם כשקורה לה משהו טוב, תמיד יהיה משהו רע שיפריע, שיהרוס את זה. זו עיר נורא-נורא קשה. לגבי העיר, יש לי הרבה מה להגיד, גם לראש העיר ובעיקר לתושבים. הם צריכים להבין שזו 'עיר' והם לא מבינים את זה. הצעירים בורחים מכאן ולא רק צעירים, אלא גם זוגות ומשפחות צעירות בורחים לפריפריה הקרובה או הרחוקה. אין ספק שאם אני בחור צעיר שמגיע ב-02:00 בלילה לתל אביב ורואה עיר פורחת ופקקי תנועה, ופה ב-22:00 כבר שממה, ואנחנו בשנת 2022, אז אני צעיר שבורח מכאן. אני כל הזמן מנסה לתת לצעירים בעיר סיבה להישאר כאן. אני חושב שמישהו שם בוועדה הזו הבין את זה, ובגלל זה בחר בי. לא בגלל מה שעשיתי, אלא בגלל מה שאני רוצה לעשות, בגלל מה שאנחנו חולמים. כי אנחנו חולמים להרים את העיר הזו ולהשאיר אותה עיר".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אתה קצת רומנטיקן.

"אני מודע לכל הבעיות, גם לבעיות הדמוגרפיות שיש פה, שהן מאוד קשות. זו עיר שהולכת ונהיית יותר ויותר ערבית, ואין מה לעשות. צריך להבין את זה, להתמודד עם זה ולהחליט אם אנחנו רוצים אותה עיר ישראלית-יהודית או שאנחנו הופכים אותה לעיר הבירה של הערבים בצפון המדינה. חלק מהערבים שאני בקשר איתם קוראים לחיפה 'תל אביב של הערבים'. הם מקבלים פה את כל מה שהם צריכים, כי היום הם צרכני התרבות שלהם, הם צרכני הבילוי שלהם".

הם דואגים לעצמם למקומות בילוי ואירועים, מה שהצעירים היהודים לא עושים.

"כי היהודים בורחים מפה. במועדון שלי אני בזיקה עם הערבים של חיפה, תמיד נתתי להם מקום. הם עושים פה באופן קבוע ערבים שלהם. עוד מהשנים הראשונות שלי בחיי הלילה הבנתי שאם הם יחיו בתרבות, יש סיכוי שהם יהיו הרבה יותר צרכני חיים אמיתיים ולא צרכני אלימות ופשע. לצערי הרב, הם לא התפתחו מספיק, כי גם לא נתנו להם מספיק. אני בעד שפה משותפת, אני לא קורא לה דו קיום, כי זה מונח פיקטיבי, אבל שפה משותפת הנקראת צריכת חיים. אם אנחנו לא ניתן להם אפשרויות, התוצאה תהיה 'שבאבים' שמסתובבים ועושים אלימות.

"אם יהיו להם מקומות, הם יבלו ולא יסתובב ולא יפריעו לאחרים. במועדון שלי אנחנו פותחים להם את הדלת ומשתדלים שהחיים יהיו משותפים, כי אי אפשר לבוא ולומר לעם שלם 'לא', אין סיכוי. אני רואה יותר ויותר אנשים טובים, נכון שיש גם מהצד השני, אבל אני לא רואה אותם. אני רואה אנשים שבאים לבלות וליהנות, לפרגן ולתת את הכיף האמיתי, כי הם יודעים להגיד תודה וזה יופי של דבר".

אתה צופה קושי בעתיד?

"במהות החיפאית יש בעיה, כי הצעירים שלנו בורחים, והצעירים שלהם נכנסים במקומם. יש לנו בור מאוד גדול שראשי העיר הבאים יצטרכו להתייחס אליו, זה מתחיל להיות יותר קשה. קטונתי מלנהל קמפיין גדול איך להשאיר את הצעירים בחיפה, אבל ניסיתי להשפיע על ארבעה ראשי עיר ללמוד את הפרק הזה חזק מאוד, כי הוא הכי מעניין וחשוב בתרבות העיר, בסביבה עירונית. זה יותר חשוב מביוב ומכבישים, ואם יהיה או לא יהיה פה שדה תעופה. אם יש משהו חשוב חוץ מזה זה חינוך, כל השאר פחות חשוב.

"מה שמעניין פה זה להשאיר את הצעירים בחיפה, זה הסיפור הכי קשה שקורה פה. לאורך השנים אני רואה מחזורים שלמים נעלמים, כי אני גידלתי אותם. בחיי הלילה בעיקר ראיתי את זה, דורות שלמים שמגיעים ואחר כך נעלמים. חלק מהם עדיין בפייסבוק שלי ואני רואה שהם התעופפו מכאן. את מכירה כמוני את חיי הלילה בחיפה. מאז שפתחתי את 'דווקא תיאטרון' שהיה המועדון היחיד אז, עד אז אנשים היו מתגלגלים ברחובות. מאז כמה מועדונים נפתחו בחיפה?".

כמה נשארו פתוחים?

"נכון, כמה נשארו זאת השאלה. לא נשארו מועדונים בחיפה מאז. אני היחיד שאיכשהו שורד. דברים חדשים נפתחו במרוצת הזמן, אבל לא שרדו. יש שני מועדונים בכרמל, שייבדלו לחיים ארוכים, ואני מאחל להם רק טוב. עם שלם נעלם ואני מדבר על בני האדם אשר יזמו, פתחו, ניהלו, יחצנו, תיקלטו ועבדו במועדונים האלה. איפה הם? זו הבעיה של חיפה. אם הדמויות האלה, שחלק מהן מככבות בתל אביב בעסקים דומים, היו בחיפה והיו מתעקשים לעשות פה עיר, הייתה פה אחלה עיר. הם מובילי דעה, והם גם יכלו היו להחזיק את הצעירים. הם ידעו לעשות את זה ובכלל לא משנה איזה ראש עיר היה פה, הם יותר חזקים מכל ראש עיר, אבל הם לא פה. ולי קשה, אני לבד.

"לפעמים אני חושב להקים ועד, אולי לייצר פגישה עם בעלי מועדונים, אין לי עם מי לדבר. יש היום הרבה בעלי מקומות, אבל הם לא קשורים וגם לא חושבים על השפה הזו של 'בואו נשאיר את הצעירים בחיפה'. ואז, אני מסתכל על עצמי ואומר 'וואלה, איזה עקשן אתה. מה עשית, במקום ללכת לדוג דגים ביוון'. נכון, התעקשתי, וזו הסיבה שאת פה. כי מישהו החליט שם להכיר בדבר שבדרך כלל לא הכירו בו".

תגובות

עמרם מצנע: "לא זוכר את הפרטים. ממש לא מתאים לי לא להיפגש. הייתי זמין לכל תושב בכמה מסלולים".

יונה יהב: "מטעם עיריית חיפה ניהל את פרויקט עצמון יעקב ברודר, שהיה אחראי על התרבות בהדר, אז כדאי שתשאלי אותו. מבנה קולנוע עצמון היה שייך לאביה של אשתו של שלדון אדלסון. כשיעקב ברודר ואני באנו לבקש את המבנה, כדי לעשות בו מרכז תרבות להדר, אדלסון הסכים לתת תרומה לעניין הזה. אדון שלומי עלב בתורם של הבניין ובאחיה של גברת אדלסון, שאמרו שעם אנשים כאלה הם לא עובדים. היות שהוא גם טוען שאני חנקתי את העיר וזרקתי את הצעירים, אז הוא כנראה הרבה זמן לא ביקר בעיר התחתית לפני הקורונה, כשבכל שבוע היו מגיעים לבלות בה כ-200 אלף צעירים. אני שהפכתי את העיר התחתית למה שהיא, הוא אומר עליי שהברחתי את הצעירים? איך הוא מעז? מעולם לא דיברתי עם שלומי מנגר בטלפון, מעולם לא התקשרתי אליו, אני גם לא יודע איך הוא נראה. נגמרו לו האנשים לריב איתם? אז הוא רב איתי? מה יוצא לו מזה?".

יעקב ברודר: "המבנה היה שייך למשפחת פרבשטיין, ויחד עם משפחת אדלסון הם רצו להנציח את שם ההורים במקום שנבנה על ידי אביהם. זה היה מהלך של תרומה מטעם שלדון אדלסון, כדי לשפץ את הבניין, שהתחילה בחצי מיליון דולר ובמשך השנים עלתה לכ-2 מיליון דולר. היינו אצלו פעמיים בדירתו בתל אביב. ניסינו כל מיני דברים לעשות שם שלא צלחו. הכוונה הייתה להביא את 'בית צבי', וזה לא הצליח. רצינו לפתוח שם מקום ללימוד ריקוד עם עידו תדמור, אחר כך הייתה הצעה להביא את 'מרכז יובל' ולעשות שם משהו עם תוכניות נהדרות. בין לבין עלה הרעיון לעשות משהו עם שלומי, שרחל מתוקי הביאה וביקשה שנעשה איתו משהו.

"עשינו תוכניות מסודרות, כולל עלויות תפעול, ואז הסתבר שהייתה בעיה – האם הבניין עובר לרשות העירייה או שרק משכירים אותו לחמש-עשר שנים. הם לא היו הבעלים היחידים והבעלים האחרים לא הסכימו לתת את הבניין כתרומה. הפרויקט עם שלומי קצת התעכב, ולא יצא לדרך כמו שהוא רצה. הוא יצא לתקשורת, ומשפחת אדלסון מאוד לא אהבה את זה, ואמרה שעם אדם כזה הם לא עושים עסקים, והעסק ירד. זה הסיפור העצוב של בניין עצמון שהיה צריך להיות מרכז תרבות שוקק חיים, וחבל שזה לא יצא אל הפועל".