מעניין איך היה מנציח את מסעו האחרון. דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)
מעניין איך היה מנציח את מסעו האחרון. דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

הסוף לנדודיו

האיש שכל חייו חי מחוץ למסגרת וביקש שישרפו את גופתו, נטמן ביום שישי שעבר בטקס יהודי הכי סטנדרטי • חבריו הקרובים של דניאל אמית, שליוו אותו בתחנות שונות בחייו, מספרים על גאון, שבמשך 66 שנותיו לא הפסיק לרגע לנדוד ועל איש של חופש ללא גיל, שאהב לצחוק, תמיד היה אפוף עשן, סוג של עוף מוזר

פורסם בתאריך: 5.2.22 00:26

התפאורה הייתה סוריאליסטית. ארובות השמיים נפתחו והורידו ממטרים כבדים על בית הקברות תל רגב. אבל אז, כבמטה קסם, כשקולו של החזן הרעים בשירת "אל מלא רחמים", השמיים יבשו. תפילת אשכבה בעברית בבית קברות יהודי בהלוויה של הניאו-סניאס ההינדי שנטמן באדמה בשם דניאל לוטוס אמית, זה אוקסימורון קשה לעיכול. הוא, שהצהיר לא אחת, שהוא רוצה שישרפו את גופתו, הובא לקבורה בקבר ישראל, בקבורה יהודית כשרה למהדרין.

ההספדים נאמרו, השירים הושרו, וזרים הונחו על הקבר הטרי לעיני כ-100 איש ואישה שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ביום הכי קר בשנה. בני משפחה לא היו שם, רק חברים, מי קרוב יותר ומי פחות, כולם מייצגים לפחות תחנה אחת בחייו של הגאון, האיש שידע הכל על הכל, משל היה היסטוריון או חוקר מדופלם, אנציקלופדיה מהלכת לקולנוע ומוזיקה, שבסך הכל רצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר.

מעניין אם ככה הוא היה מביים את ההלוויה שלו עצמו, ואיך היה מנציח את מסעו האחרון. האיש שהיה נווד בנשמתו, הפסיק לנדוד לאחר 66 שנים, מוקף באנשים שהעידו שהוא היה משמעותי עבורם, כנראה הרבה יותר משהיו משמעותיים עבורו. "יכול להיות שהוא לא ידע עד כמה היה אהוב", ספדה לו חיה אשכנזי, "מבחינתי, הוא היה עמוד איתן בתרבות היומיומית שלי ויש דבר אחד שאני יכולה להגיד – החיים בלי דניאל בעולם הזה, הם חיים שפחות מתחשק לי לחיות בהם".

עישן עם אריק איינשטיין ומשה איש כסית. דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

עישן עם אריק איינשטיין ומשה איש כסית. דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

ה"היפים" של מרכז הכרמל"

הוא נולד ללני ושלמה פקלמן, בן יחיד להורים ניצולי שואה חרדתיים, שהתגוררו ברחוב ליאון בלום. פק, כך הוא קרא לעצמו בצעירותו, למד בבית הספר הריאלי ובגיל צעיר חבר ל"מצפן", תנועת שמאל רדיקלית שדי סיבכה אותו עם בני נוער אחרים. לא מעט אנשים זוכרים אותו מחלק כרוזים וצועק סיסמאות בגנות הגיוס לצה"ל, במרכז הכרמל או מחוץ לבית הספר חוגים, כשבני נוער מקיפים ותוקפים אותו באגרופים. חזותו הגמלונית בלטה למרחוק, בגלל גובהו, רזונו ושיערו הארוך.

"הפעם הראשונה שפגשתי את דניאל הייתה כשהייתי נער בשנות ה-80 והצטרפתי ל'מצפן'", מספר המוזיקאי גיל רון שמע, "הייתי אז פעיל פוליטי והגעתי לחיפה למפגש, בדיוק לאחר שהקמתי את 'נוער המשרוקיות', נגד מאיר כהנא. בפגישה של 'מצפן' ו'חפרפרת', שהיה עיתון סודי, השתתף דניאל, שהיה גדול ממני ב-16 שנה, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל לא ממש הכרנו".

כשפק לא עסק בתעמולה, הוא ראה סרטים. המון סרטים. הוא גמע את התוכניות של הסינמטק, המקום היחיד בו יכולת לראות רטרוספקטיבות של גדולי הבמאים, שלא הוקרנו בבתי קולנוע מסחריים. לפני הסרט ואחריו, הוא הצטרף לחבורות הצעירים שגדשו את הדשא שמאחורי בית רוטשילד, או רבצו על מדרגות האודיטוריום, מנסים לשחזר את תרבות הנגד של שנות ה-60. לפחות בלבוש הם הצליחו להידמות להיפים, פחות במהפכות.

"מרכז הכרמל בחיפה של אמצע שנות ה-70 היה תמצית תודעתנו המתהווה", נזכרת גילה לבני זמיר, "בכמיהה למקום אחר ובמה שהצלחנו לייצר במקום הקטן שהכיל אותנו בכל שעה ובכל מצב, במרד הקטן שלנו נגד כל מה שייצג את העולם הישן שהיה בחיפה, העולם שרצינו לבעוט בו ולשנותו. החיים ליד הסינמטק הציעו שיחות אודות סרטים מעוררי הרהור ודיון, היו שם אנשים שאפשר היה למצוא כמעט בכל שעה ולא ברור מתי הלכו לבית הספר או לעבודה. עבור דור ההורים, הייקים של הכרמל, היינו חסרי תרבות. נוער לא מחונך שישב על המדרגות, חלקנו היו ילדי פרחים שאיבדו את הדרך לוודסטוק. לבושים בג'ינסים קרועים, יחפים וחולצות טריקו עם הדפסי בטיק תוצרת בית. הגענו לשם לאחר יום הלימודים, בדרך הביתה וחזרנו לשם בערבים. תמיד היה שם מישהו לדבר איתו.

"היינו ישירים, בוטים, מורדים בכל מה שהם ייצגו – דור המבוגרים של הכרמל. הלבוש שלנו שידר 'אנחנו לא כמוכם, אנחנו לא מפה'. הקשבנו ללאונרד כהן, בוב דילן, ג'ון באאז וג'ניס ג'ופלין. ישבנו במרתף 10 האפלולי עם סטודנטים לאמנות, קולנוע, פילוסופיה, הוגים ומשוררים אלמונים לבושי גולף שחור עם מבט מהורהר, מדברים על סרטים, מחליפים מחשבות, ספרים, תקליטים ומחפשים עם מי לעשות אהבה לא מחייבת".

"הוא ראה סרטים. המון סרטים". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

"הוא ראה סרטים. המון סרטים". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

מיליונים מחיפושיות מעץ

פק נסע ללמוד קולנוע, אהבתו הראשונה, באוניברסיטת תל אביב, והתחכך עם כל המי ומי של עולם הזוהר. זה כלל עישונים עם אריק איינשטיין ומוישל'ה איש כסית; מגורים משותפים עם בתו של עמוס קינן והמון סמים.

יום אחד הוא הוא עלה על מטוס. לבוש במכנסי שרוואל וחמוש בתרמיל גב ומצלמה, נחת פק במזרח הרחוק. זה היה בתחילת שנות ה-90, והוא הגיע לשם עם שם חדש, דניאל עמית. שם, בפעם השנייה פגש בו רון שמע שהיה אחד מהמובילים בסצנת הישראלים במזרח: "היו כמה צבעים של ישראלים, ודני החליט לעשות סרט שבעצם היה סאגת חייו ונקרא 'ילדי המזרח'. הסרט בנוי משבעה שערים, כל שער הוא סצנה אחרת בחיי הישראלים במזרח. היה שער על גואה ועל קופנגן, והמפגש שלנו הוליד משהו אחר לגמרי. אני הוצאתי אותו לטבע, כי טיילתי בעיקר בטבע. הייתי חי עם כל מיני באבות ועושה כל מיני יוגות, לומד תורות נסתר, חייתי במערות ובכל מיני אווירות אקזוטיות בתאילנד ובהודו".

עולה כסף לעשות סרט.

"יום אחד הגיע לידיו סכום כסף גדול מחבר'ה שמכרו לפני כריסטמס חיפושיות מעץ ועשו מיליונים של דולרים. היפנים היו משלמים עליהן מיליונים. בהודו היו קונים אותן בחצי רופי ומוכרים ב-100 דולר ביפן. זה היה אחד הטריקים של הישראלים במזרח להרוויח כסף, ואחד מהם נתן לדניאל תקציב לסרט 'ילדי המזרח'. אני חזרתי לישראל, ואז יום אחד קיבלתי גלויה הזויה. נורא רציתי לחזור למזרח, אבל לא היה לי כסף, ודניאל שלח לי כסף מהתקציב של הסרט לבוא להצטלם. כל מי שהיה בהנהגה והוביל כל מיני סטרימים של ישראלים במזרח, הוזמן להצטלם.

"הייתי מין דמות שונה בצעירותי, אחד הראשונים שיצא לחיות בטבע לתקופות ארוכות, ובגלל שהייתי מוזיקאי, הייתה סביבי מין סצנה כזו, ממש לפני שהקמתי את להקת 'שבע' עם מוש בן ארי ואבישי בר נתן. דניאל הסתובב איתי בחורים נידחים בהימלאיה ובמדבר ברג'סטאן ותיעד את מה שעשיתי. הקמתי קרקס, נדדתי עם גמלים, עשיתי מסעות והוא היה מצלם. הייתה לו מצלמה חדשנית שהביאו מיפן, והוא היה ממש קרוע מהתחת. בן אדם מופשט ברמות. לטייל איתו זה היה סיפור, כי פה הוא שבר רגל, פה הוא הלך לאיבוד, שם גנבו לו את החפצים. היה קלמזי ומצחיק נורא, ומצד שני טוב לב ותמים וטהור".

מה ידעת על חייו, על ילדותו?

"דיברנו מלא. קיבלתי רושם שבבית ההורים הייתה אווירה מאוד קודרת וערירית. מין עובש אשכנזי כזה כבד. אווירה פוסט-שואתית, והמזרח שטף אותו באור חדש. נפרדתי ממנו כשהוא נכנס לקטע של אושו, וחזרתי לארץ. לאורך השנתיים שהייתי במזרח נפגשנו די הרבה. הוא כל הזמן צילם, גם כשהייתי יוצא לתקופות ארוכות בלעדיו. הוא היה קצת יותר מכור ממני לנוחיות, והדבר שתמיד הבדיל בינינו זו העובדה שהוא אהב מאוד סמים".

באושו הוא קיבל את השם אמית.

"נכון, זה היה צירוף מקרים מצחיק. הוא נהייה סניאס וקיבל את השם אמית. הוא הפך להיות דמות מאוד אהודה, בגלל שהיה בעל אינטליגנציה מאוד גבוהה. הייתה לו דריכת רגל בתוך עולם המיסטיקה דרך האהבה שלו לאסטרופיזיקה. הרבה לפני שכל מיני קהילות בארץ התחילו לדבר על מיסטיקה, הוא כבר היה עמוק בזה. היינו נוסעים ברכבות, קוראים אסימוב, מדברים על חורים שחורים. הוא היה גאון. מילדותי נמשכתי לזה, אבל לא היה לי את מי לשתף. אפילו עם חברים קרובים, מוזיקאים שעשו איתי יצירות גדולות ושהו איתי בטבע, לא הייתי מדבר על דברים כאלו. המשיכה שלי אליו הייתה מאוד אינטלקטואלית, היינו הוגים והוזים".

"הוא לא הקדיש זמן 'לתפוס' בנות". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

"הוא לא הקדיש זמן 'לתפוס' בנות". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

התקופה התל אביבית

כשאמית חזר ארצה, הוא התמקם בדירה בשדרות רוטשילד, שמהר מאוד הפכה להיות המקום שבו נפגשה הבוהמה התל אביבית. רון שמע זוכר שלא היה במאי, שחקן, מוזיקאי או צייר שרצה הכרה, שלא עצר בדירה הזו. "דניאל היה מן ניאו שמאן כזה", הוא מספר, "קראתי לו ד"ר ספירלוס, והשם הזה נתפס עליו חזק לאורך כל הניינטיז. אנשים שלא הכירו אותו אישית היו קוראים לו כך. זה היה בגלל הנטייה שלו והמשיכה התהומית לספירלות. שתי העיניים שלו היו רוב היום ספירלות".

כל הזמן שמרתם על קשר?

"לאחר שחזרתי לארץ הצלחתי מאוד בתיאטרון, והוא היה מתעד אותי בהצגות ובפסטיבלים השונים. כל יצירה שעשיתי הוא היה מגיע לתעד. הייתי חי הרבה במדבריות ומסתובב בעולם וכשחזרתי, ממש גרתי אצלו. הוא כבר שקע לתוך המציאות התל אביבית, אבל תמיד עם געגועים לחיפה ולסצנת האנדרגראונד של העיר בה נולד".

ממה הוא התפרנס?

"הוא היה עושה עבודות עריכה הזויות בעד גרושים, לרוב הוא היה עושה דברים בחינם. התפיסה החומרנית שלו הייתה לוקה באלף מכות. רוב הזמן, בלי להזכיר שמות, היו לו ספונסרים שהיו נתפסים על כל מיני פרויקטים שהוא היה הוגה. הוא היה יושב ועורך שעות כל מיני דברים הזויים לאורך שנים, וזה היה מכסה את המחייה שלו. הוא חי מאוד צנוע, היה אוכל ג'אנק. לפעמים היו כל מיני בנות שהיו גרות אצלו והן היו עוזרות לו".

היו לו בנות זוג?

"היתה לו בת זוג אחת, אבל רוב הזמן לא. הוא היה מעל זה, הוא לא הקדיש זמן 'לתפוס' בנות, להרשים או לחזר. לא היה לו את זה, הוא היה תמיד בסטלה, במופשט".

הכלא במרוקו, רעידת האדמה בהודו

רון שמע מונה לשגריר של רצון טוב מטעם משרד החוץ בארצות האסלאם, ובנסיעה הראשונה למרוקו, הוא צירף את אמית, כדי שיתעד את ביקור המשלחת. במרוקו התבשר אמית כי אימו נפטרה, והוא נאלץ לקטוע את הביקור ההיסטורי ולחזור הביתה. בעודו מחכה בתור לביקורת הדרכונים, הוא הוציא מכיסו בקבוקון והחל להריח אותו. השוטרים המרוקאים קפצו עליו, חשבו שמדובר בסמים וזרקו אותו לכלא.

"באתי לבקר אותו והוא בכה נורא וביקש שאעזור לו", נזכר רון שמע, "הוא נשבע לי שזה לא היה סמים, אלא לבנדר. מפקד הכלא היה בן אדם מאוד כעוס, והסגנים שלו אמרו לי שאם אצליח להצחיק אותו, הם ישחררו את דניאל. ניסיתי להצחיק, אבל הייתה שם אווירה כזו כבדה של כלא. רקדתי מין ריקוד כזה טיפשי, ופתאום דניאל התחיל לצחוק מרוב לחץ. היה לו את הצחוק הכי דפוק ומשוגע בעולם ופשוט כולם נסחפו אחריו. אחרי כמה דקות נכנסו שוטרים שאמרו שזה באמת היה לבנדר, ומצאנו את עצמנו בחוץ. היו לנו חוויות היסטריות יחד".

מוזמן לספר.

"היינו בבנגאלו בדרום הודו, עמדנו על בניין והסתכלנו על הנוף. פתאום הגיע בן אדם מוזר עם זקן צהוב שאמר לנו שהוא בעל הבניין וביקש מדניאל לגלגל לו סיגריה. הוא סיפר שהשקיע בבניין המון כסף ושזה הבניין היחיד באזור שיכול לעמוד נגד רעידות אדמה. הוא הלך וצחקנו על עניין רעידות האדמה, ופתאום, הייתה רעידת אדמה מטורפת. כל הבניינים האחרים קרסו, ורק הבניין הזה נשאר לעמוד. ואז דניאל אמר: 'פאק, איך הוא ידע שהולכת להיות רעידת אדמה?'. תמיד היה סביבו מין מג'יק מטורף, שלקח אותו לקצה של המציאות, זימן מלא הרפתקאות וכל מיני מקרים הזויים של 'כמעט'.

"ואז התאהבה בו אחת מארגנטינה או מצ'ילה, היא הייתה יפהפייה. היא אמרה לו 'תעזוב את המצלמה ותסתכל עליי', אבל הוא לא היה יכול ואמר לה שהוא חייב להמשיך לצלם ונפרד ממנה. החיים שלו היו הסרט, בגלל זה הוא לא הצליח לסיים כלום, זה הצד הטרגי של הדמות שלו. הוא כמעט שלא הצליח להביא דבר לידי גמר ראוי. אני יודע שהוא היה תלמיד של ברנרדו ברטולוצ'י ואני יודע שכל הבמאים הגדולים בארץ העריצו אותו. הייתה לו תפיסה קולנועית ייחודית".

מה הוא כן סיים?

"יש את 'חותם שלמה' שזה סרט שאני כיכבתי בו, ולדעתי הוא מדהים. אם הסרט הזה היה עובר היום עריכה מקצועית ושימור של החומרים, הוא היה יכול להיות מסמך מרתק, אבל תמיד משהו בסטלה שלו, לא נתן לו להביא דברים לידי גמר. בהתחלה זה מאוד תסכל אותי כאמן, ואני מאוד פדנט, ובצעירותי הייתה לי מאוד חשובה ההכרה וההצלחה. זה תמיד הרחיק בינינו, אך מצד שני הנאמנות שלו לאמת היצירתית שלו, קירבה אותנו מאוד. אני חושב שזה הרבה בגלל הסטלות. בסופו של דבר הוא אהב יותר את הסטלה מהאמנות. היו לו הרבה שדים בארון. הוא היה אמן של הרגע, קצת כמו צייר חול טיבטי כזה, שעושה מנדלות ומוחק, שזה קצת אנטיתזה לקולנוע, כי קולנוע זה תיעוד וחקיקה בסלע. הוא הביא מין ז'אנר חדש של קולנוע שלתפיסה המערבית היה קשה לשאת אותו, גם לתפיסה האמנותית. הוא היה בין אסטרופיזיקה, מדיטציה וסטלה שהשפיעו מאוד על התוצרים הקולנועיים שלו".

"הוא לא אהב לקחת על עצמו משימות". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

"הוא לא אהב לקחת על עצמו משימות". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

מין צ'רלי צ'פלין

בשנות ה-70, מיד לאחר פסטיבל וודסטוק, החלה מסורת מפגשי "ריינבו" בטבע בארה"ב. בתחילת שנות ה-90, הגיע ה"ריינבו" לארץ, בזכותו של רון שמע. אמית לא פספס את ההזדמנות לצאת למדבר ולהתמסטל. לפני כ-20 שנה, הוא תפס טרמפ עם מוריס ממן, צלמת ועורכת סרטים. שם התחילה חברות שנמשכה און אנד אוף, עד למותו.

"הכרתי את דני, או בשמו המלא דניאל לוטוס אמית, קוואנטום ספירלוס, אחת הדמויות הצבעוניות והאיש הכי ציורי שיש בטרמפ מכוון. מישהו ביקש ממני לאסוף אותו ונסענו למדבר. שם התחילה החברות שלנו. איש עם עיני טורקיז ושיער משי, איש מהסרטים. היו לנו הרבה רגעים יפים, קולנועיים. איש של חופש ללא גיל, אוצר של ידע תרבותי בלתי נדלה. איש שיחה מעניין, תמיד מעמיק, תמיד אפוף עשן ומסתורין וצחוק מדבק. הוא היה בן אדם מאוד נרקוטי, עישן הרבה והשתמש בהרבה חומרים. הוא היה סוג של עוף מוזר, סוג של אנדרגראונד. הוא לא חי חיים רגילים, שגרתיים. הוא חי מחוץ למסגרת, חי מחוץ למטריקס. זה בסדר, יש הרבה אנשים שחיים כך, אבל גם הרבה פעמים היה לו קשה עם זה. היה לו קשה עם השונות הזו, שהוא לגמרי שונה".

עסקתם באותו תחום, ניסיתם לעשות דברים יחד?

"הרבה פעמים ניסינו לעשות דברים ביחד, התחלנו, אבל זה לא כל כך יצא. היו כל מיני קשיים ועניינים. הוא לא היה בן אדם גשמי של מעשים, למרות שהוא כן היה מעשי, אבל היו לו כל מיני דברים שעיכבו אותו מלעשות דברים. יש לו בבית ערימות של חומרי גלם, המון דברים שהוא יצר וצילם שלא עשה איתם שום דבר. יש שם דברים בעלי ערך מאוד אינטלקטואלי וסנטימנטלי, לא ערך כספי. אותי מעניין איך אפשר להגיע לדברים האלה, לעשות איתם משהו, או לפחות שמישהו ישמור אותם. יהיה ממש חבל אם כל זה יילך לאפוטרופוס הכללי ומשם יזרקו את זה לפח. זה יהיה אסון, כי יש שם אוצרות".

ממה הוא התפרנס?

"הוא היה סוג של נווד. בגלל שגם אני קולנוענית וגם הוא מהעולם הזה, אחת הדמויות שהכי השפיעו עלי בחיים היא צ'רלי צ'פלין, וגם דני היה ממש מין צ'פלין. סוג של נווד שמסתובב וקורים לו מלא דברים, אפילו דברים מוזרים, לפעמים. החיים היו לו קשים רוב הזמן, אבל איכשהו, הוא תמיד היה עם חיוך ועם הצחוק הסרקסטי. הצחוק שלו שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מצד אחד הוא היה מאוד מעשי, מחובר ועם הרבה ידע. הוא ידע מלא דברים, איש מאוד חכם, אינטלקטואל ברמה אחרת. מצד שני הוא היה חסר עמוד שדרה. אז ממה הוא התפרנס? שאלה טובה. הוא למד על שוק ההון והוא קצת שיחק בעולם הזה. הייתה לו איזושהי קצבה, ובגדול הוא חי עם אבא שלו עד שהוא נפטר לפני כחמש שנים".

 

 

מורה לקולנוע ב"קמרה אובסקורה"

לבני זמיר פגשה את אמית על רקע מאבק חשמול הרכבת. הוא הציע לעזור בצילומים, והקשר ביניהם התהדק בעקבות אשפוזו של האב בבית החולים בני ציון, הסמוך לביתה. שבת אחת בצהריים, בזמן שהאב היה על ערש דווי, הוא התקשר ושאל אם אפשר להגיע.

"פתאום הוא נשמע כמו ילד מבוהל שאבא שלו עוזב אותו", היא נזכרת, "מצד אחד שמעתי איך הוא מתקוטט עם אביו, ומצד שני הוא הרגיש כמו ילד קטן שמפחד להישאר לבד. מאותו רגע הוא מאוד נצמד, היה איתי בשיחות כמעט יומיומיות, שופך את הלב. אני הכלתי אותו, כי הרגשתי שהבן אדם במצוקה ממש קשה ומאוד חיבבתי אותו. הייתה לי סימפטיה מאוד גדולה אליו, יש לי חיבה לאנשים מעניינים כמוהו. הרגשתי שהוא לבד ובא לו להינעל עליי עם הדבר הזה. זה הוציא ממנו צדדים מוזרים, כמו אותו פוסט שהוא כתב יום אחד בפייסבוק, שבו הוא ביקש שיתפללו עבור אביו לבריאות והחלמה. לא הבנתי מאיפה זה בא, אבל זה היה חלק מהמורכבות שהייתה בו. הוא רצה לריב עם אבא שלו ורצה למרוד בו, ואז נאחז ממש בנואשות בחיים של אביו, שיחיה עוד קצת. הוא היה מוכן לקרוא תהילים ולהתפלל לאלוהים. אביו נפטר ופתאום הוא היה ילד נטוש. שאלתי אותו איך הוא יתפרנס, והוא ענה שאביו השאיר לו כסף והוא ישחק איתו בבורסה".

מי שכן ניסה לתת לו מעט יציבות בחיים היה שלומי מנגר בעליו של בית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה". אמית הציע עצמו למשרת מורה לקולנוע, אך מנגר היסס: "אני זוכר שחששתי לתת לו לעמוד מול כיתה, כי היתה לו מין הססנות בדיבור. פחדתי שהתלמידים ינצלו זאת לרעה. הייתה לו אנציקלופדיה לקולנוע בראש, היה לו ארכיון של קולנוע ישן, ובזה הוא היה טוב. ואז החלטתי לתת לו הזדמנות לעשות משהו שהוא אוהב. הוא לא עשה שום דבר אמיתי בחייו אבל המון אנשים אהבו אותו, הוא לא הזיק לאף אחד. הוא היה תמיד חיובי, דרבן אחרים לעשייה כשהוא עצמו לא עושה דבר. קראתי לו עצלן. הוא נשאר בודד, לא נקשר לשום מקום, היה נווד. בשום מקום לא השאיר חותם.

"הוא היה נראה טוב עד אחרון ימיו". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

"הוא היה נראה טוב עד אחרון ימיו". דניאל אמית (צילום: מוריס ממן)

"ב'קמרה' הוא החזיק כמה שנים, בזכות הידע הקולנועי שהיה עצום ורב. אם 'קמרה' לא היה נסגר, סביר להניח שהייתה לו תעסוקה קבועה, אפילו שזה היה רק פעם בשבוע. זה נתן לו המון, והוא ידע להוקיר. הוא ידע לפרגן, אבל יחד עם זה היו לו צדדים נוראיים. אולי מתוך השעמום העצמי הסביבתי שלו, הוא תמיד רצה לעזור, אך מצד שני הוא תמיד נעלם ברגע הקריטי".

הוא בעצם הייתה הסיבה לכך שפתחת את מועדון ה"היי וויי".

"הוא זה שסיפר לי שרמי פורטיס וברי סחרוף חזרו לארץ וכדאי להביא אותם להופיע בעיר. בגלל שלא היה פה מקום שיוכל להכיל קהל רב, מצאתי במקרה את המבנה של קולנוע ארמון, שבו פתחתי מועדון להופעות רוק. את קירות המועדון קישטנו בעיתון קיר שהוא ערך. הזמנו אנשים לכתוב ולצייר ותלינו את העבודות שהתחלפו כל שבוע. הוא התחבר לתלמידים ב'קמרה', וחלקם הפכו להיות קליקה, מין כנופיה שהלכה אחרי באש ובמים. זה היה הטירוף של התקופה, היום כבר לא מדברים בשפה הזו, ודני היה בתוך הקליקה, ולא חשוב שהוא היה המורה, הוא היה אחד מהחבר'ה. הוא היה מתחבר מיד לאנשים. זו הייתה תקופה מאוד יפה בהיסטוריה של חיפה, כי זה היה קטן ומחתרתי. היו חלומות להרים קולנוע אמיתי מחתרתי עם הקבוצה הזו. זה קסם לו, היינו מדברים על זה המון, אבל זה לא קרה. הקבוצה נעלמה והתוכניות התפוגגו.

"ניסיתי לעורר אותו לחזור לקולנוע, כי זו השפה שלו. כשהיינו נפגשים הייתי מנסה להחיות את הרעיון, הצעתי לו לעשות במועדון 'הוונדרבר' ערבי הקרנת סרטים ישנים, כי זה מה שהוא אהב. הוא נדלק, אבל חמש דקות אחר כך שכח. הוא לא אהב לקחת על עצמו משימות. הוא היה איש נורא קשה לפרשנות, וזו הייתה נקודת התורפה שלו, לכן הוא נשאר לבד".

"בוגרי הדשא של בית רוטשילד"

הייתה לו, לאמית, יכולת מופלאה להתחבר לאנשים, לגרום להם להתאהב בו. רון שמע זוכר שהייתה לו יכולת לבטא עולמות מאוד מורכבים, משהו בין מדע למיסטיקה, שלא באופן קונספירטיבי, אלא באופן מאוד מאוד שכלתני: "תמיד אצלו היו ערבים עם מוזיקה ופסיכודאליה ואסטרופיזיקה, סופרנובות וטנטרה. הוא שילב תחומים שרק ב-2053 יגיעו למיינסטרים. אני זוכר שהגיעו אליו מלא אמנים ועשו מנדלות וכל מיני אמנות פסיכודלית ו-LSD. הוא דיבר על חיי המין של הכוכבים, על המשיכה, הדחייה והחיזור שבין סופרנובות וחורים שחורים. השונה והדומה בין איבר המין הנשי לבין תצורות של אבק קוסמי. היו הרבה אנשים שהיו נרדמים תוך כדי שהוא מדבר, שלא יכלו להכיל את הנושאים האלה. אני הייתי חולה על זה. היה גאון. גאון. יותר מדי.

"הוא היה אמן גדול, מוזה להרבה אמנים. הוא לימד את כולנו תפיסה חזותית. עוד לפני הפייסבוק, הוא כבר היה שם ברשת. מכל האמנים התל אביביים הוא הראשון שהשתמש באינטרנט. הראשון שקירב לי את הדיגיטציה לאמנות. בהתחלה, בניינטיז, אמנים דחו את המחשב. הם לא ראו דרך שהמחשב ישרת את האמנות. הם לא יכלו לחשוב על רשתות חברתיות, אבל הוא חשב על זה. הוא הראשון שהיה לו לפטופ והוא יצר בו אמנות. הוא ראה אור בחומר, הרבה לפני שזיהיתי נוכחות של אור בחומר. הוא ראה, כי הוא הבין אסטרופיזיקה מגיל מאוד צעיר".

גם בפייסבוק היה אמית פעיל מאוד. היו לו כמה חשבונות אישיים וגם כאלו שעסקו בכל מיני תכנים ייעודיים. הוא זה שפתח את הקבוצה "בוגרי הדשא של בית רוטשילד", והקפיד להעלות בה תכנים בתדירות גבוהה.

"הוא ניהל את הקבוצה בשקדנות רבה ובהתמדה", אומרת לבני זמיר, "הוא לא הצטמצם רק בזיכרונות מהמדרגות ומהדשא, היו שם פוסטים על החבר'ה, על מה שנשאר מהחבר'ה. הוא עסק בדברים שהם חיפאיים, תרבותיים. הוא הכניס גם תכנים אחרים שעניינו אותו, שיצרו אווירה של תוכן תרבותי. לפני כמה שנים הם עשו מפגש בבית רוטשילד, והוא מאוד נשען על הזיכרון הזה. אני חושבת שבשבילו, התקופה על המדרגות הייתה הבסיס שלו, היא נתנה לו יציבות. הוא יצא והיה בכל מיני מקומות, אבל חזר לכאן לגור בבית שבו גדל. הוא הסתובב בסביבה שבה הוא גדל. הקטע של בית רוטשילד היה מציאות שהפנטה אותי. אני אפילו לא יודעת לומר מה זה היה. אני חושבת שזו תקופה נורא חשובה בחיפה שאסור שישכחו אותה. אמית פעל כדי לשמר את זה".

ממן: "הקבוצה הזו הייתה מאוד חשובה לו, הוא רצה לעשות על זה סרט והתחיל לתעד עם ניצן וייסמן. יש שעות של חומרי גלם, אבל כמובן שהוא לא הצליח בסוף להביא את זה לתוצר מוגמר. הוא גדל בדשא וזה היה ממש חלק מאוד חשוב של חייו, של הזהות שלו. הרבה מחבריו הם מבית רוטשילד, אבל בכלל, היו לו כל כך הרבה מעגלים של חברים, מלא סוגים וסגנונות של אנשים. הוא היה דמות צבעונית, היו לו חברים אינטלקטואלים מהאקדמיה, פושעים, עניי עירך וטיפוסים שונים, פריקים, נוודים, בוהמיינים, סלבים, מכל הקשת החברתית. הוא בן אדם שמאוד התעניין בהרבה תחומים בחיים, היה לו הרבה ידע".

מנגר: "המון קבוצות של אנשים אהבו אותו, כמו מין כת משיחית בגואה, או בקליפורניה, ככה היה בהלוויה. מין כת היפית כזו. היה קטע שחשבתי שהוא עוד מעט מגיע. אף אחד לא היה מופתע אם הוא היה מגיע להלוויה שלו. כולם היו מהתקופה ההיא, סוג של כת. פריקים. הם באו, כי הם עברו איתו הרבה חוויות ושיחות. בן אדם רגיל לא מדבר כל כך הרבה, אבל דני ידע גם להקשיב ולשאול שאלות מאוד חודרות".

רון שמע: "מלא פעמים ראיתי אותו מאבד צורה, אבל מה שמפליא שהוא היה נראה טוב עד אחרון ימיו. הוא נשק ל-70 ונראה כמו בן 40. בן אדם מצחיק נורא, וזו מעלה אחת החשובות בתוך החברה הדיכאונית והעריריות והפוסט שואתיות, כי זה היה דבר מאוד חזק אצלו. הוא תוצר, כמו ק. צטניק של מחנות הריכוז. המופשטות שלו והנטייה שלו לברוח מהמציאות, הכל היו פירות של ילדות אשכנזית כבדה, עם מלא פחדים, עם מטבח דלוח. פעם אחת הוא הזמין אותי לבית הוריו כשהם היו עדיין חיים. הייתי בשוק. אני באתי מבית אחר, בית מואר ובריא.

"בכל השנתיים האחרונות מאז הקורונה הקפדתי להתקשר אליו. אחד הדברים שהכי אהבתי והכי יכול להספיד אותו, זה הקטע שהוא תמיד היה מפרגן לי ואני יודע שגם להרבה אחרים. היה בו משהו כל כך לא ביקורתי וכל כך מפרגן. תמיד היה מחזק אותי ורואה את הטוב שבי. דני היה בן אדם מאוד חיובי במפגש שלו מול אנשים. היה משהו מנחם בטרגיות של היומיום שלו. היה לו מאוד קשה לקשור שרוך נעל או לשטוף צלחת. זה היה ממש טרגי, חוסר היכולת שלו להתמודד עם הקטנות של החיים, לדאוג לעצמו, למצוא בת זוג, להקים בית. הכל עבד לו עד שהדברים היו מתבלגנים. אז הוא היה הופך לילדה בת 12, בוכה ומאבד את הדעת. כל הדברים היו מאורגנים ומסודרים, אבל אם היה איזה כאוס, זה היה נורא מבחינתו. הוא לא ידע להסתדר בחושך".

"הוא החייה אותנו, החזיר אותנו לתחייה", ספדה לו חיה אשכנזי ליד קברו, "ההשפעה שלו על חיי הייתה עצומה. הוא פתח את הדף של בוגרי הדשא ומבחינתי זה היה הבית. זה התחיל כקשר בין אנשים, שחזור תמונות, החייאת העבר וזה הפך למוקד תרבותי. הוא התחיל לאט-לאט להיות היד על הדופק של התרבות בחיפה. מבחינתי הוא הפך להיות עורק התרבות הראשי בחיפה. הוא הפך להיות המדווח על האירועים המיוחדים שהיו בחיפה ויצר גישור בין אנשים. אי אפשר היה לזלזל בקיום שלו, הוא נגע בכל מקום. הוא התחיל לצלם סרטים ולא סיים, אבל איש האשכולות שבתוכו היה בלתי נדלה. יכול להיות שהעומס הזה, השפע הזה הכריע אותו. אנשים אהבו אותו אהבת נפש. אני אהבתי אותו אהבת נפש, זה בן אדם שאי אפשר שלא לאהוב אותו, תמיד הוא מעורר בך שמחה גדולה. אנשים שהיו אצלו בבית אמרו שיש שם כמות ענקית של חומרי צילום. אנחנו רוצים לאסוף הכל, לאסוף את כל הסיפורים עליו ולכתוב את ספר דניאל השלם".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. עופר

    יהיה זכרו ברוך .. מי שזוכר את דני מרחוב לאון בלום סוף שנות ה60 ובהמשך שנות ה70 יכול היה דרך ביקור אצלו להכיר את כל תקליטי הרוק שעדיין לא שמעו עליהם בארץ גם בגלי צה"ל עוד לא ידעו מהם .. למשל עד היום אני זוכר את האלבום הראשון של הג'אטרו טול .. מי אלה שאלתי ?? להקה חדשה הוא אמר .. בא נשים אותם לשמוע .. האלבום החדש היה עטוף בניילון רק הגיע מבריטניה .. הג'אנטל ג'יינט ומה לא ?? כפי שהבנתי אביו נסע לחו"ל במסגרת עבודתו ודני היה נותן לו רשימות מה להביא כנראה מתוך עיתונים העוסקים במוזיקה .. הרכבים רבים הכרתי דרכו רובם מלווים אותי עד היום. היו בנינו גם שיחות בנושאים שונים ואכן היה משכיל מעל הממוצע ומעבר ללימודי התיכון ..
    אכן אדם שלא היה בו רוע מעולם ..
    לא התחבר לחברה בבנין לעניין של ספורט .. רובם היו משחקים במגרש השכונתי כדורסל /רגל ולא היה לא חלק בפעילות הזו אבל זה לא הפריע לחברים להיות מחוברים אליו במישורים אחרים ..אכן בשכונה כמו שאומרים קראו לו בשם הקיצור פק (פקלמן)..

  2. האדומה

    אני חיפאית ולא הכרתי אותו..אבל קראתי את כל הכתבה והאיש מיוחד..יהי זכרו ברוך

  3. לירי

    נראה שחי יותר מאיתנו, הבין יותר מאיתנו והיה ברוח יותר מאיתנו. הקדים את זמנו.

    נשמע שחי חיים של קסם ואגדה אבל גם של מורכבות ובדידות ושונות.

  4. לביא

    בקושי הכרתי וכואבת את לכתו. מבינה את הגאונות והפיספוס… את הפרקטיקה היומיומית שלא הייתה לו אל מול פרקטיקה רוחנית, אמנותית, חברתעת.

    עם הכוונה אחרת, בחירות אחרות, היה יכול להיות כתב/מורה/אמן מוכר, מפורסם, עם כסף וחיים.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר