12 שניות. זה הזמן שחסר היה לשלמה 300 ויצמן, כדי לעלות לגמר "נינג'ה ישראל" ולהתברג בין האסים הגדולים של הענף: גיל מרנץ, יוסי בן יוסף, הראל דודסון והגדול מכולם – יובל שמלא. שיקול מוטעה, ואולי נאיביות, הם אלו שגרמו לו לזנק ל"הגה הכוח", המתקן השישי במסלול, 12 שניות אחרי המתמודד, שבסופו של דבר הקדים אותו ותפס את מקומו בגמר. השניים לא סיימו את המסלול ולמעשה נפלו למים באותו השלב בדיוק, על אותו מתקן אכזר. אם ויצמן היה עולה עליו מהר יותר, אם רק היה מקדים אותו אפילו בעשירית השנייה ונופל למים מיד אחר כך, הוא זה שהיה עולה לגמר, וזוכה בתהילת עולם.
זו העונה השלישית שבה משתתף ויצמן בתוכנית. בשתי העונות הראשונות הוא לא עבר את שלב המוקדמות, לעונה הזו הוא בא הרבה יותר מוכן מבחינה פיזית ומנטלית והצליח לראשונה ללחוץ על הבאזר שלקח אותו לחצי הגמר. בדרך הוא אפילו הצליח לעלות 26 שלבים בסולם ההאשיגו האימתני, אבל העונה הזו תיזכר אצלו כעונה המשמעותית ביותר בחייו האישיים – העונה שבה יצא מהארון לעיני כל, באחת מתוכניות הטלוויזיה הכי נצפות בישראל.
"לא רציתי לצאת מהארון, עד שאני לא אעשה באזר", הוא מספר, "תמיד היה בי פחד שאם אספר שאני הומו, אולי לא אוכל להיות ספורטאי ברמות הגבוהות ביותר. אולי הקולות הפנימיים שבתוכי ינצחו אותי, בגלל הפחד מהאופן שבו אנשים יסתכלו עליי. בעצם הייתי צריך להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי – להיות הומו מחוץ לארון ולהתחרות בתחרות ספורטיבית. אמרתי שאני הולך לעשות את זה, אני מוכן להילחם בזה, כי הרגשתי שלעונה הזו אני מגיע הרבה יותר חזק, הרבה יותר מוכן, ובאמת עשיתי את כל מה שאני יכול להשתפר ולנצח. היה לי שלב מוקדמות הכי מדהים שיכולתי לבקש, ואני מאוד גאה בהופעה שלי בחצי הגמר, ובכלל בדרך שאני עושה ב'נינג'ה'. כמובן שהמטרה שלי לנצח. ברמה הספורטיבית אני אמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר עד שאני אנצח".
"אני מאוד גאה בהופעה שלי בחצי הגמר". שלמה ויצמן (צילום: רן יחזקאל)
החלום לשחק במכבי חיפה
זה אולי סיפור עם הפי אנדינג, אבל ההתחלה שלו קשה ומייסרת. תנאי הפתיחה של הנער שגילה את נטיותיו המיניות בגיל 13 וחצי בישיבה החרדית בה למד, היו אומללים, מלאי כאב וצער, קונפליקטים וחיבוטי נפש.
הוא נולד לפני 25 שנים לרונית ואבי ויצמן, בן זכר ראשון לאחר ארבע בנות ושתי בנות שנולדו אחריו. אימו, בעלת סטודיו למוזיקה, לימדה אותו לנגן על פסנתר וכינור יצירות של באך ומוצארט כשהיה בן 3. אביו – מי שהיה במשך כ-17 שנים חבר מועצת העיר מטעם ש"ס וסגן ראש העירייה ובמשך חמש שנים וחצי יו"ר המועצה הדתית בעיר – לימד אותו לשחות. הערכים שספג בבית היו מוזיקה וספורט, ואילו במוסדות הלימוד של אגודת ישראל – תלמוד התורה "תורת אמת" והחיידר "זיכרון מאיר" – הוא למד תורה. אבל הכי הוא אהב לחזור הביתה, להכין מהר שיעורים ולרוץ לשחק כדורגל במגרש במעונות גאולה.
"לפעמים הייתי עולה למגרש ליד היכל הספורט ברוממה או לספורטק", הוא נזכר, "זאת הייתה הילדות שלי. הייתי הולך עם אבי לים, הייתי מנגן הרבה ומאוד אוהב ספורט. כשהייתי קטן היה לי חלום לשחק במכבי חיפה, אבל בגלל שהייתי ילד חרדי ולמדתי בחיידר, זה לא התאפשר, כי בגיל 13 הייתי צריך לעזוב וללמוד בישיבה. החלום של להיות ספורטאי נשאר כלוא בפנים, וזה תמיד הרגיש כמו חלום שהתפספס".
איך בכלל הכרת את מכבי חיפה?
"הייתי מתגנב לבתים של חברים שהייתה להם טלוויזיה כדי לראות משחקים. לי לא היו אינטרנט וטלוויזיה בבית, אבל הסתדרתי. הייתה לי תשוקה לזה, מאוד אהבתי את הקבוצה, מגיל מאוד צעיר, ותמיד אמרתי שאולי אני ארשם בשנה הבאה, אולי עד אז אצליח לשכנע את ההורים שלי. אבל תמיד הבנתי שזה לא מתאים אפילו לבקש. זה היה חלום חיי והתבאסתי שלא אהיה כדורגלן. כל יום אחר הצהריים במגרש הייתי מדמיין שאני מבקיע גולים באצטדיון קרית אליעזר".
אז התרכזת בתורה.
"הלכתי ללמוד בישיבה קטנה בחיפה, היא הייתה אז בקומה השנייה של 'תפארת ישראל' ברחוב גאולה. למדתי שם במשך שלוש שנים, ומהרגע שנכנסתי לישיבה, נכנסתי לאיזה זון ומסלול חיים שבו אני משקיע בלימוד התורה, וכל מה שאני מנסה לעשות זה להיות בחור הישיבה הכי טוב שאני יכול להיות. זה מה שעשיתי מהבוקר עד הלילה, ועדיין הייתי חולם כדורגל, אבל היה ברור לי שאני לא אהיה ספורטאי, ומסלול החיים שהוכתב לי זה להיות בחור ישיבה".
מה השתבש בדרך?
"בגיל 13 וחצי הבנתי שאני נמשך לבנים, לחברים שלי בישיבה. בהתחלה נבהלתי, והייתי מאוד חרד מזה. זה היה אז הדבר הכי גרוע בעולם, אני הייתי בטוח שזה ייעלם עם הזמן".
ידעת מה זה?
"לא ידעתי מה זה. יום אחד מישהו בישיבה קילל את אחד החברים ואמר לו 'הומו'. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה די בגועל שזה מישהו שנמשך לגברים. אני זוכר שאמרתי 'וואו, איזה נורא זה', ופתאום הבנתי שזה אני. אני זוכר שבמשך חודשיים הסתובבתי בשוק, התפללתי לאלוהים שישנה אותי. זה מה שביקשתי בכל תפילה. הייתי מגיע הביתה אחרי סדר שלישי בישיבה, ואיך שהייתי נכנס למיטה, הייתי מתפרק בבכי ומתפלל לאלוהים שישנה אותי".
דיברת עם מישהו על זה?
"לא. זה היה ביני לבין עצמי במשך שלוש שנים, עד גיל 16 וחצי. ואז התקבלתי לישיבת 'עטרת ישראל' בשכונת בית וגן בירושלים, שממש רציתי ללמוד בה, וזה היה ממש הישג מבחינתי. הייתי דווקא מאוד שמח שם, מאוד אהבתי את החברה, אבל הקונפליקט – שאני לא מתאים, שאני לא שייך – הלך והעמיק. בכל פעם כששמעתי מישהו מדבר על הנושא, ולא שהיו מזכירים את זה בקול, אלא ברמיזות, הייתי נכנס לקיפאון מוחלט. בישיבה הגדולה התחלתי להגיע להישגים מאוד טובים בלימודים, הייתי עילוי ש'תורתו אמונתו', שכל חייו היו מוקדשים ללימוד תורה. עליתי על המסלול הזה, אבל מצד שני, זה לא התכתב עם הקונפליקט האיום שהרגשתי שאין לי מקום בעולם הזה, בגלל מי שאני, בגלל מה שאני, בגלל איך שנולדתי".
איך מתפקדים ככה?
"הייתי מתפקד מדהים בישיבה ומרגיש שאני צומח ומשגשג, אבל אז הייתי מגיע לחדר בלילה ובעצם סובל מחלומות רעים, סיוטים וחרדות. הייתי נחרד מהחלומות, וכל מחשבה על גבר הייתי ממש מלקה את עצמי. נכנסתי לאיזה שהוא לופ של ניגודיות, שהטריף לי את הדעת ולא יכולתי לשמור על הסוד יותר".
למי סיפרת ראשון?
"לאימא שלי. אמרתי לה שאני נמצא במצב נפשי מאוד קשה ושבעקבותיו התחלתי ללכת לטיפול רגשי".
אמרת לה למה?
"לא, לא העזתי. התחלתי סוג טיפול כדי לשנות את מי שאני".
טיפול המרה?
"מאוד רציתי להשתנות, רציתי להיות סטרייט. הייתי בן 17, והתחלתי לשאול המון שאלות על הדת. לא באמת הבנתי איך השם שאמור להיות כולו טוב, ועד היום אני מאמין שהוא כולו טוב, שם אותי במצב כזה שאני כבר לא רוצה לחיות בעולם, אני לא רוצה להיות. זו הייתה שנה מטורפת שבסופה העזתי לספר לאימא ולמטפל שלי. הזמנתי את אימא לטיפול וסיפרתי לשניהם. אותי זה מאוד הבהיל. אלו היו שנים מאוד מאוד קשות, וכבר עייפתי מניסיונות לשנות את עצמי. זה באמת קונפליקט מאוד קשוח, כי אני לא מגיע ממקום של אנטי לדת. אני מאוד אוהב את הדת וחלק מהערכים שאני חי איתם היום, הם מהילדות שלי, מהחיידר, מהישיבה ואני ממש אוהב את החינוך שגדלתי עליו. אבל יש פעמים שאני אומר לעצמי – למה נפשות שיורדות לעולם הזה, צריכות לרדת לסבל נוראי שכזה, לדרך ללא מוצא הזו, שלא מדברים עליה, שלא נותנים עליה שום מענה. והלוואי, אמן, אני מתפלל שבאמת רבנים ישמעו את מה שהרגשתי ויבינו שאני עשיתי את כל מה שאני יכול לעשות כדי להשתנות. הסבל שסבלתי גרם לי לא לרצות להיות".
"הייתי עילוי ש'תורתו אמונתו'". ויצמן, הילד החרדי (צילום: אלבום פרטי)
שאלות קשות לגבי הדת
בגיל 17 וחצי, לאחר שלא הצליח להשתנות וגם לא לראות הבזק של אור בקצה המנהרה, החליט ויצמן לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. כל אחיה של אימו היו קצינים ביחידות מובחרות. אביה, סבו, השתחרר בדרגת תת אלוף, וסבו מצד אביו היה ניצב במשטרה. אם לא תורה, הוא סבר, הוא יילך בדרכם.
ויצמן: "זה היה צעד מאוד קשוח שעשיתי לבדי. יום אחד לקחתי את כל הדברים וחזרתי הביתה לחיפה. היה לי פטור מהצבא, כי הייתי עילוי שתורתו אמנותו, אבל חשבתי שאם אני בוחר לעצמי בחיים אחרים, אני רוצה לתרום ולתת, כמו שכל אזרח במדינה נותן מעצמו, ואם אני הולך על זה, אני הולך לעשות את זה הכי טוב שאני יכול. חונכתי למצוינות ולתת את כולי בכל מסגרת שאני נמצא בה מגיל מאוד מאוד קטן. נלחמתי ללכת לקרבי, למרות שהיה מאוד קשה לפתוח את הפטור שהיה לי מהצבא. בשנה הראשונה שלי הייתי ב'נצח יהודה', שזה גדוד לוחמי הנח"ל החרדי, ובאמת הצטיינתי גם במסלול הקרבי וגם בקורס מפקדים".
היית גם בקורס קצינים.
"במהלך השירות שלי נפתחה סיירת בחטיבת כפיר, 'סיירת חרוב', ובעצם התחלתי את תהליך ההקמה של הסיירת. יצאתי לקורס קצינים וקיבלתי לפקד על צוות לוחמים בסיירת".
השבירה הגדולה הגיעה למעשה לאחר שויצמן סיים את קורס הקצינים וקיבל את תפקיד חייו. אבל השאלות ששאל במהלך לימודיו בישיבה, עדיין נשארו פתוחות. בשביל מה? הוא המשיך לשאול.
"במהלך כמה שנים המשכתי ללכת לטיפולי המרה, ניסיתי להשתנות, אבל שום דבר לא השתנה", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי 'עשית את כל מה שאתה יכול, ניסית בדת להיות עילוי וזה לא עבד, ניסית בצבא להיות הכי קרבי והכי טוב וזה לא קרה'.
"יום אחד, בזמן שהצוות שלי התאמן, אמרתי לסמל שיש לי משהו בבית ועזבתי. עליתי על איזה הר, הסתכלתי על הדרגות שעל הכתף ועל המדים והתפרקתי. חשבתי על כך שעשיתי את כל זה בשביל להשתנות, אבל אני עדיין אותו דבר. לא הבנתי למה אני עדיין צריך להמשיך להילחם בנטייה שלי. התקשרתי לאחותי מיכל שאמרה לי שאני צריך להפסיק באופן מיידי את טיפול ההמרה וללכת לטיפול פסיכולוגי מקצועי, אבל קודם כל ולפני הכל לקבל את מי שאני".
איך עושים סוויץ'?
"אחת התכונות שסיגלתי לעצמי מגיל צעיר, כשהבנתי שאני שונה מכולם, היא לפתח כושר הסתגלות גבוה מאוד לחברה שאני נמצא בה. זה היה אחד הדברים שבאמת הייתי חייב לעשות בשביל לשרוד. לא יכולתי להיות מי שאני והבנתי את זה בגיל מאוד צעיר. זה עזר לי מאוד בחיים ואני בטוח שהרבה יזדהו איתי, במיוחד אלו שחיים חיים כפולים. אז פיתחתי כושר הסתגלות שעזר לי המון. כל הזמן החלפתי דמויות שאני לא. ברבדים מסוימים אני כן לוחם ואני כן קרבי וכן עשיתי מהלכים, אבל ברבדים אחרים פשוט שיחקתי. האמת שהיו לי המון דברים טובים בצבא, השירות היה משמעותי, הרגשתי שאני תורם ועושה משהו בעל ערך. היו לי חברים טובים, והשירות הקרבי ולהיות מפקד בצבא, זה דבר מדהים בעיניי".
מתי עזבת את הדת?
"עזבתי את הדת כשהתגייסתי, כי היא לא התכתבה עם מי שאני. היו לי שאלות מאוד קשות לגבי הדת עוד כשהייתי בישיבה ולא קיבלתי עליהן תשובות".
איך אבא הגיב?
"לקח לו כמה שנים לעכל, אבל בסוף הוא עיכל. היה לו קשוח עם זה מאוד, וברור שיהיה לו קשה. כשאבא שלי היה סגן ראש העיר, הוא הגיש בג"ץ נגד הקהילה הגאה, ובסוף יצא לו בן כזה. מבחינתו זה טלטלה עצומה, שהבן היחיד שלו, העילוי, הוא הומו. תחשבי איזה מטורף זה בשביל אבא שהוא דמות ציבורית. אני מציע שתתעמתי מולו".
בעצם נחשבת לחייל בודד, כי עזבת את המשפחה.
"עברתי לתל אביב והייתי חייל בודד בצבא. אבל אני חייב לספר על אימא שלי שהיא באמת אישה מדהימה. תמיד עטפה אותי בחום ואהבה. היה לה מאוד-מאוד קשה ואני לא רוצה לדבר בשמה, אבל היא תמיד הזכירה לי שהאהבה חזקה מכל. בתל אביב התחלתי ללכת לטיפולים אצל פסיכולוגית, והרגשתי עדיין לא מספיק בטוח, שאני לא יכול להמשיך את השירות בצבא בגלל שאני הומו ואני צריך להסתיר את זה. הצבא היום התקדם ועשה דרך מדהימה, אבל אני עדיין חושב שיש עוד המון דרך לעשות, כי יש המון לוחמים קרביים ביחידות מובחרות שהם באמת מלח הארץ, הם באמת שומרים עלינו, והם במצוקה. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי יוצא מהארון בצבא והייתי מנסה לחולל שינוי. את השינוי שהרגשתי שאני צריך. להתראיין עכשיו לכתבה זה גוזל ממני המון כוחות נפש, אבל הסיבה שאני עושה את זה, ואני כל הזמן מזכיר אותה לעצמי, זה ליצור שינוי. שאנשים יקראו וישמעו ויידעו שזה בסדר להיות מי שהם, וצריך לקבל את השונה. זה עניין של חיים ומוות, אנשים מסיימים את החיים שלהם ואנשים מפספסים את החיים שלהם בגלל זה. זה באמת עניין קריטי וחשוב".
בעצם יצאת מהארון פעמיים.
"נכון, החלטתי שדי, שאני לא חי יותר בשקר וסיפרתי לכולם, לחברים שלי ולחבר'ה מהצבא. מה שמדהים זה שסיפרתי לחברים בסיירת ולחברים בקורס קצינים, והם אמרו לי שהם הרבה יותר מעריכים אותי ואת האומץ שלי, אבל מצד שני אמרו לי כמה הם מתבאסים עליי שלא סיפרתי להם לפני, כי הם לא היו שם בשבילי".
אתה מצטער על השנים האלה?
"מאוד".
"נלחמתי ללכת לקרבי". ויצמן, קצין בצה”ל (צילום: אלבום פרטי)
אסי עזר היה שם בשבילי
בצבא זכה ויצמן כמה פעמים בתואר אלוף צה"ל בכושר קרבי, שם הוא גילה את תחושת המסוגלות למשהו שמתחילים מאפס. הייתה לו היכולת להתמיד ולהשתפר, וכשהשתחרר, איתרו אותו מהפקת התוכנית "נינג'ה ישראל".
ויצמן: "התמיינתי לתוכנית וכתבתי לאסי עזר הודעה פרטית באינסטגרם. הוא, למעשה, היה הבן אדם הראשון שסיפרתי לו, מחוץ למעגל המשפחתי, שאני הומו. ביקשתי שניפגש לדבר והוא הסכים. הוא ממש היה שם בשבילי, עם אוזן קשבת, רגיש. הוא בן אדם מדהים בעיניי. אני הייתי כולי הייתי מבולבל, גם המגורים בתל אביב די הפחידו אותי. פתאום נרתעתי ולא רציתי לחיות ככה בפחד, אז התחלתי איזשהו תהליך של מסע פנימי עם עצמי. החלטתי להגשים את החלום הקטן-גדול שלי להיות ספורטאי וגיליתי שאני יכול לעשות את זה דרך ה'נינג'ה'. נפלתי בשתי העונות הראשונות שהשתתפתי בהן, אבל כל כך התאהבתי בספורט הזה, הרגשתי כמו ילד שחזר לגיל 10, שכן יכול להיות ספורטאי ולהביע את עצמו דרך הספורט. אמרתי לעצמי שאני לא הולך לוותר על החלום הזה בעד שום מחיר, ואגב, אני עדיין בתוך המסע הזה. המטרה שלי היא לנצח ב'נינג'ה ישראל', ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה, בכל מחיר".
מה זה דורש ממך?
"להתאמן חמש שעות ביום, שישה ימים בשבוע. היום אני קודם כל ספורטאי, אני לומד משחק, אני מאמן ומדגמן, ואין שלם ממני ואין מאושר ממני, ואני מרגיש שסלע בגודל של צוק נפל לי מהגב. זה כאילו נולדתי מחדש. אני גר המון שנים לבד, אבל היום אני בקשר מצוין עם המשפחה שלי, וכולם ראו איך המשפחה ליוותה אותי ב'נינג'ה', עונה אחרי עונה. ובאמת, המשפחה שלי, ולא בגלל שאני הומו או שאני חילוני או לוחם בצבא, הם פשוט היו שם איתי, והם הדוגמה לתמיכה. אני מקווה שהורים שיש להם בעיות עם הילדים שלהם יקראו את זה. הנה, משפחה חרדית הגיעה לתמוך בי, ואני פשוט אסיר תודה למשפחה המדהימה שלי. אני מעריך את זה, אני לא לוקח את זה כדבר מובן מאליו. הם כל כך אמיצים ומדהימים והם ראויים לשבח".
למה 300?
"כשיובל שמלא וגיל מרנץ ראו אותי מתאמן לקראת העונה הקודמת, הדביקו לי את השם משתי סיבות. הראשונה – שאני חייב לראות את הסרט '300', על סיפורם של לוחמי ספרטה. הם אמרו לי שבאימונים אני נראה בדיוק כמו הלוחמים האלה. והשנייה – כי אני תמיד על 300 קמ"ש. אמרתי אחלה. שלמה 300 יהיה שם הבמה שלי ב'נינג'ה'. בחיים האמיתיים אני שלמה ויצמן".
איך הם מתייחסים לצעירים, נראה שהכל שם לאבי דאבי?
"זה מה שמטורף ב'נינג'ה'. אנחנו ספורטאים ואנחנו תחרותיים ובתחרות עצמה, וואנס עלינו על המסלול, אנחנו באמת רוצים להיות הכי טובים. אבל ברגע שירדנו ממנו, כשהדברים כבר לא בשליטתנו, אנחנו פשוט מפרגנים. יש ב'נינג'ה' קסם. מעבר לזה שזה ספורט מדהים, יש שם אחווה, קהילתיות, תמיכה הדדית, ואני כל כך אסיר תודה שאני יכול לעסוק, להתעסק ולהתחרות בספורט שאני אוהב. זה המיוחד ב'נינג'ה'. גם מחוץ לתחרות אנחנו קליקה, אנחנו חברים טובים וזה באמת מיוחד. אחד הדברים המדהימים ב'נינג'ה' הוא שבסוף הכל מתרכז במסלול אחד, זה אתה נגד המסלול. אתה לוקח אחריות מלאה על הביצוע שלך".
"המטרה שלי היא לנצח ב'נינג'ה ישראל'". שלמה ויצמן (צילום: אלבום פרטי)
גם על כך שנפלת על זמן בחצי גמר.
"נכון, אצלי זה בא לידי ביטוי בזמן, אבל בסוף זה לא רלוונטי. ידעתי שאם הייתי קופץ על המכשול השישי יותר מהר, הייתי בגמר ויכולתי לעשות את זה, אבל בחרתי לנוח. אני לוקח אחריות מלאה על הביצוע שלי, בסוף זה אני מול היכולות שלי, מול המכשולים. אני רוצה לדבר על היציאה מהארון הציבורית".
בבקשה.
"מאוד פחדתי מזה, וכל הזמן עלו לי שאלות של המון אנשים, ואני מקווה שמי שיקרא את הכתבה יידע שיש כותרת בסוף. המון אנשים אומרים דברים כמו 'או קיי, הוא הומו, למה הוא צריך להודיע על כך בטלוויזיה? את מי זה מעניין?'. אז זה כן מעניין, ואני אגיד למה. כי אני רציתי למות, אני לא רציתי להיות. בישיבה, כשהייתי קורא 'ידיעות אחרונות' בסתר, מתחת לשמיכה, והייתי רואה מישהו שהוא כמוני, הייתי מרגיש את התחושה החזקה הזו בלב. זה היה כמו איזו תקווה רחוקה, תקווה שהשאירה אותי בחיים, התקווה הזו שאולי יום אחד אני כן אוכל לחיות כמו שאני ולא לעבור את הסבל הזה שאני עובר. אז לא אכפת לי שמדינה שלמה תבקר אותי, רק בשביל אותו ילד שנמצא במקום שלי".
אתה יודע מה הוא עובר, כי היית שם.
"האנשים שאומרים את זה, לא מבינים את גודל המצוקה שהבן אדם נמצא בה. אגב, זה לא קשור רק למי שיש לו נטייה מינית והוא נמצא בחברה שלא מקבלת אותו. זה קשור לכל בן אדם שמסתיר משהו. פשוט צריך להוציא הכל ולחיות את האמת שלך. זאת הסיבה שעשיתי זאת ציבורית, כי לי זה באמת עזר, לי זה נתן תקווה. היה לי מאוד קשה ומאוד מפחיד לעשות את זה. גם הריאיון הזה מאוד מפחיד, כי אולי המון אנשים מהקהילה בהדר יקראו אותו, אנשים שמכירים את אבא שלי, ואולי הוא יקבל ביקורת. אבל המטרה לשמה אני עושה את זה, חזקה מהכל. יש ילדים כמוני שסיימו את החיים שלהם, ואני באמת מקווה שיתעסקו בנושא הזה וייתנו לילדים האלה, לנפשות האלה, מקום. כי פיקוח נפש זה מעל הכל. זו הסיבה שאמרתי 'כן' לראיון הזה. אולי ילד אחד שנמצא בארון, או שנמצא בתוך סביבה שהוא בטוח שלא תקבל אותו והוא לא רואה שום אור בקצה המנהרה, אולי הוא יקרא ויראה שהוא לא לבד. שאני יכול לעזור לו".
רוצים להישאר מעודכנים?
"בטיפולי ההמרה מתנהגים בצורה בהמית. נותנים להם כדורים ואומרים להם ללכת לזונות"
אבי ויצמן, אביו של שלמה, לשעבר סגן ראש העיר וחבר מועצה מטעם ש"ס ויו"ר המועצה הדתית בעיר, משחזר את הפגישה שבה בתו סיפרה לו שבנו היחיד הומו. "הם חשבו שאתעלף או שיקרה לי משהו. היום שלמה שלם והוא בדרך אל האושר, וזה הכי חשוב"
לפני שלוש שנים וחצי התקשרה לאבי ויצמן בתו וביקשה להיפגש. היא צירפה למפגש את בעלה, קצת מתוך חשש איך אביה יגיב למה שיש לה לומר. ויצמן, מי שבמשך 17 שנה היה חבר מועצה מטעם ש"ס וסגן ראש העירייה ובמשך חמש שנים וחצי יו"ר המועצה הדתית בעיר, הוא כיום קואצ'ר ויועץ זוגי.
ויצמן משחזר את המפגש ההוא: "הם חשבו שאני אתעלף, או שיקרה לי משהו (צוחק). זה היה כששלמה היה עדיין בצבא, והתגובה שלי הייתה: 'אני שומע אתכם ואני צריך לעבד את זה'. כעבור שעה כבר התקשרתי אליו ועטפתי אותו בחום ואהבה".
"נגד טיפולי המרה ובעד הידברות". אבי ויצמן
אני מאמינה שהיה לך קשה.
"כל אבא מעדיף שהכל יילך חלק עם ילדיו, שלא יהיו מהמורות בדרך. נכון, כל השנים יצאתי נגד הקהילה הגאה ונגד המצעדים, כך עד היום, אבל ברגע שאתה לומד מה עובר על הנפש של הבחור או הבחורה, אתה מבין שזה לא מבחירה. דבר שהוא מבחירה, אתה יכול לצאת חוצץ נגדו או לנסות להשפיע. אבל פה, עד כמה שאני חקרתי, ואני מתעסק עם התופעה הזו גם בציבור הדתי וגם בציבור החילוני, אני מבין לעומק את הסוגיה".
בעיסוק הנוכחי שלך כקואצ'ר, אתה פוגש צעירים כאלה?
"כרגע יש לי שלושה מטופלים מהציבור החרדי, שניים רווקים, אחד מהם נשוי עם ילדים. אני לומד שזו לא תופעה שבאה מבחירה, כנראה שזו תופעה מולדת, ואם זה מה שהקדוש ברוך נתן, אני לא חושב שיש מקום לשנוא את הבן שלך או להרחיק אותו, כי ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותו. בפרט כשאתה שומע משלמה את כל הסיפור, והוא בחור ישר דרך. ברגע שהוא סיפר איך היה בוכה ומרטיב כריות עם דמעות, ושלוש פעמים ביום היה מתפלל להיות רגיל, להתחתן ולהקים משפחה, הלב נחמץ. כשאתה שומע את הסיפור הזה מאחד, שניים, שלושה ויותר, אתה אומר: רגע, פה צריך לעשות חישוב מסלול מחדש. פה אתה צריך לעשות בדיוק הפוך, אתה צריך לאהוב ולתמוך. לא להורות דרך בנושא, אני לא מורה דרך בתחום הזה מאחר שאני לא שם, אבל כל אחד יודע איפה הוא אוחז. אדם שהוא נורמטיבי יודע איזו בחורה הוא רוצה למצוא. שם אני לא מתיימר להביע דרך, אלא לתמוך, כמו שאבא צריך לתמוך בבן שלו. לכן, הייתי לצידו כל הזמן, אני איתו ואנחנו בקשר מצוין, והכי חשוב שהוא שלם".
לא כולם נוהגים כמוך, יש סיפורים מאוד עצובים על ילדים שלא קיבלו תמיכה מהמשפחה.
"ישנם הרבה הורים שמנדים את הילד. תשמעי סיפור. כשהייתי יו"ר המועצה הדתית באו אליי למשרד בבהלה וסיפרו לי על יהודי, חבר טוב שעבד אצלי כמשגיח כשרות, שנמצא תלוי באמבטיה בביתו. הוא היה אב ל-10 ילדים קטנים, כשהבכור רק בן 19. כשחקרנו למה הוא התאבד, הבנו שרצה שמועה שהוא הבין שהבן שלו גיי, אני לא אוהב את המילה 'הומו'. הבן גם עבד במועצה הדתית, הוא היה משגיח כשרות והכרתי אותו. האבא עזב 10 יתומים ואשה מסכנה, פצועה וחבולה, שנפטרה שנתיים אחריו, כנראה, ממועקת לב. קראתי את הבן אליי למשרד והבנתי שהוא ילד טוב ונורמטיבי, ואחרי כמה שנים התחתן והיום יש לו ארבעה ילדים. כנראה שהוא נמשך לשני המינים, גם לנשים וגם לגברים, לא יודע.
"כששמעתי את הסיפור של הבן שלי, הסיפור על המשגיח עלה לי בזיכרון. למה הוא עשה את זה לעצמו? למה הוא לא לקח שבוע-שבועיים לחקור ולחפור מה זו התופעה הזו, ויכול להיות שדברים היו מסתיימים אחרת. ואז אמרתי שאני לא שם, אנחנו מבררים וחוקרים. לכן אני היום אומר גם למטופלים שלי שאני נגד טיפולי המרה".
"הייתי לצידו כל הזמן". אבי ושלמה ויצמן
שלמה עבר טיפולי המרה כמה שנים.
"מי שנולד כך, שום טיפול המרה לא יעזור, אלא אם יקרה נס. לכן אני נגד טיפולי המרה, אני בעד הידברות ואני מנסה להסביר לחבר'ה שלי שזה לא קשור לתורה כולה. הרי התורה מורכבת מ-613 מצוות, אז יש כאלה שמחללים שבת ויש כאלה שחיים בחטא לפי התורה. הרי אחד הדברים שהוציאו את שלמה מהמעגל הדתי זה שהוא הרגיש פרדוקס. איך הוא חרדי ושנוא בפני הקדוש ברוך הוא. לקח לי חודש לשכנע אותו שזה לא קשור, ואם הוא מניח תפילין זו מצווה".
שלמה יצא מהארון פעמיים, בין לבין הוא עזב את הדת. ידעת למה?
"לא, אני לא ידעתי. לא גילו לי את הסיבה וגם לא כעסתי למה לא גילו לי. יכול להיות שהייתי יותר בשל לדעת לאחר כמה שנים אחרי שהוא עזב את הדת. הוא עזב את הישיבה שהיא בין הישיבות הטובות בארץ. הוא היה בין הטובים והמוצלחים ביותר. הוא בא אליי ואמר לי 'אבא, אין לי יותר חשק ללמוד בישיבה ואני רוצה להתגייס'. אני זוכר שאמרתי לו: 'אין אדם לומד, אלא במקום שליבו חפץ'. זו אמרה חז"לית, ולכן אם אין לו חשק ללמוד, אז חבל שיבזבז את הזמן. אני ליוויתי אותו בכל נושא הצבא. לא ידעתי שזה יילך למקום שהוא יעזוב את הדת לגמרי, אבל שוב, זה בא בהדרגה. אחר כך, אחרי שגילו לי, כשדיברתי עם שלמה, הוא הסביר לי שזה היה השיקול שלו לעזוב את הדת, מאחר שהוא לא יכול היה לחיות עם הפרדוקס. הוא מאוד רצה, אם היה ממשיך, הוא היה אחד התותחים היום, הוא מאוד מוכשר. מצד אחד היה תלמיד חכם, מצד שני הרגיש כחוטא. זה לא נח לו בנפש טוב, זה עשה לו רע. זה מה שהוא הסביר לי".
לא היו לך חששות מהסביבה?
"לא. ממש לא. המטופל שלי הנשוי חי בהסתרה, אשתו לא יודעת. אני טוען שזה עוול שאין כדוגמתו לעשות את זה לאישה ולילדים. ההסתרה הזו וההתחפרות הזו, אתה מזיק לבריאה שלמה, למערכת שלמה. אז אני מעדיף שהדברים יהיו על השולחן ולא יהיו בהסתרה".
זה מה שאתה מייעץ להם לעשות?
"העבודה שלי זה לגרום להם לא לפרוק עול ובטח לא לעזוב את הדת, כי הדברים לא קשורים. אני מייעץ להם קודם כל להיות פתוחים, מותר לדבר עם ההורים ועם הרב, כדי לקבל חיזוקים מהסביבה, ולהתפלל, אשרי המאמין, יכול להיות שיקרה נס. אלו החוזקות שאני נותן להם. אני לא מנסה לשנות, כמו שבטיפולי ההמרה מתנהגים בצורה בהמית. נותנים להם כדורים ואומרים להם ללכת לזונות. את לא מבינה מה שקורה שם, הם מטורפים, כי זה לא עובד. במקרה הטוב, הבחור לא יורה לעצמו במוח, כי כל כך מתסכלים להם את הראש. בפעם הראשונה ששמעתי על זה, זה היה משלמה. אחר כך חפרתי בזה, גם המטופל הנשוי שלי ניסה לעשות טיפולי המרה, ואתה שומע ממנו את אותם סיפורים.
"את הנשואים לוקחים לתל ברוך. מה זה? מי התיר לכם לעשות את זה? מה זה בהמות? זה נפש. צריך ללטף אותו, ואתה אונס אותו. אני אומר שהמטפלים האלה ששולחים את הבחורים לזונות, הם אונסים אותם. זה אונס וזו חוויה נוראית. אם תשמעי את זה בלייב, תביני שזה משהו מאוד מאוד עצוב. היום שלמה בדרך אל האושר וזה הכי חשוב".
גאווה במשפחה
כולנו גאים בך