"לפני שמונה שנים אבא שלי נפטר מהתקף לב. ארבע שנים לאחר מכן, אמא שלי נפטרה מסרטן. בגיל 24, קיבלתי על עצמי את התואר 'יתומה', וזה הדבר הכי טוב שקרה לי". כך מציגה את עצמה האמנית יעל שיה (28), שמוציאה בימים אלו את ספרה הראשון "מתחת לעור", שנולד מתוך עבודת הגמר שלה לסיום התואר באמנות חזותית במרכז האקדמי ויצו בחיפה.
המשפט הזה נועד לזעזע?
"זה משפט מאוד פרובוקטיבי. מהשנייה הראשונה שבה הוא נאמר, הרבה אנשים לא הבינו אותו. אנשים שהכירו אותי והכירו את היחסים המאוד קרובים ואוהבים שלי עם ההורים, שממש טיפלתי בהם, לא מבינים אותו. זה אולי משפט קצת קשה לעיכול, אבל במבט שני, המצב הזה נתן לי את ההזדמנות להיוולד מחדש. לגלות יעל שהיא צעירה ועצמאית, לגלות בעצמי כוחות ותעצומות נפש שאנשים לומדים להכיר, אולי, רק בשלב מאוד מאוחר בחיים. לי זה נתן כוחות מטורפים להמשיך הלאה, לקום (כמעט) כל בוקר עם חיוך ולא להפסיק. בנקודת הזמן הנוכחית, גם בתור יוצרת צעירה, אבל גם בתור יעל החיפאית שמגלה את עצמה, אני לא מושפעת מהרצונות של ההורים, שזוהי נקודה שאני מגדירה אותה 'קללה מבורכת'. מצד אחד, אין לי את המקום הזה שאני יכולה להתייעץ ולשאול שאלות, אך מצד שני, אין לי דעות קדומות, או רצונות שהורים כופים בדרך כלל על הילדים. לי אין לחץ מההורים ומהסביבה, אני במקום מאוד חופשי וליברלי, ויש לי באמת את הדרור הזה לשאול שאלות ולחקור מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, בלי מטענים מהבית".
איור של יעל שיה
איך זה עזר לך עד כה?
"בקיץ האחרון סיימתי את התואר הראשון בתקשורת חזותית, ופרויקט הגמר שלי היה לכתוב ספר אוטוביוגרפי על האובדן של הוריי. זה היה ממש מרגש לגלות תחום חדש כמו הכתיבה, בתוך עולם של עיצוב. לא תכננתי לכתוב ספר, אבל מתוך תערוכת הגמר, פתאום נוצר ביקוש לספר. קיבלתי המון הודעות ופניות מאנשים שרצו לרכוש את הספר, מה שהוביל אותי להחליט להוציאו לאור. פניתי לשתי הוצאות לאור, שתיהן קיבלו את הספר, ובחרתי בהוצאת 'צמרת'. זה דורש תקציב, זה דורש מוכנות ונכנסתי להרפתקה עם 'הדסטארט'. לשמחתי הצלחתי לגייס את כל הסכום כדי להוציא את הספר, וזה קרה ממש לאחרונה, וממש מרגש אותי.
"בינתיים, אני עסוקה בשיווק של הספר, מעבירה הרצאות בנושא, מתראיינת לפודקאסטים ואני מרגישה שהכוח שלי יכול להאיר לאנשים את הדרך ולהראות להם שאפשר להתמודד עם האבל שכולם הכי מפחדים ממנו, באופן מאוד חיובי ושמח".
מה עבר עלייך כשאיבדת שני הורים בזמן יחסית קצר ובגיל כל כך צעיר.
"אבא שלי נפטר בגיל 69. הוא היה חולה המון שנים. כשהייתי בכיתה ג' הוא עבר אירוע מוחי, ובעצם אני הפכתי מלהיות הילדה שלו להיות המטפלת שלו. הייתי מקלחת אותו, מלבישה אותו, מזריקה לו אינסולין, מסדרת כדורים".
למה את?
"אין לי אחים ואחיות, זה רק אימא ואני. זה החינוך שקיבלתי בבית – לכבד את ההורים ולהיות שם בשבילם כשצריך. החיים שלי סובבו סביב הטיפול בו, זה השפיע עליי גם במהלך השירות הצבאי, כששירתי קרוב לבית. היה לי כן חשוב לעשות תפקיד משמעותי, הייתי מדריכת כושר, אבל הכל היה סביב הטיפול בו. יום אחד, קצת לאחר שהשתחררתי, אבא נפטר מהתקף לב. זה היה לא פשוט, למרות שידעתי שהוא חולה המון שנים ושזה יגיע, אבל אין באמת קורס שמכין אותך לרגע הזה. אימא ואני מאוד התקרבנו, פתאום משתי מטפלות הפכנו להיות חברות והקשר, בינינו, של אימא ובת, נרקם מחדש. היו לנו יחסים מופלאים, עסקנו בעיקר בלחגוג את החיים. היינו יוצאות ביחד לבלות, והיה ממש כיף לזכות באימא מחדש.
"לצערי, המוות שלה היה מאוד טרגי, מאוד טראומטי ומפתיע. פתאום היא התחילה לגלות סימנים מוזרים של חוסר אוריינטציה, חוסר תיאבון, דיכאון. היא עשתה תאונה עם האוטו והדברים היו לא מובנים".
איור של יעל שיה
זה קרה ביום אחד, או תהליך?
"ביום אחד. מכיוון שהייתי למודת ניסיון מהטיפול באבא, לקחתי אותה לרופאת משפחה שאבחנה דיכאון ונתנה לה כדורים. החלטתי לקחת אותה לנירולוג, כי משהו לא היה בסדר. ראיתי את המבחנים שהיא עברה אצלו ומיד הבנתי שמשהו לא תקין, והוא באמת הפנה אותנו למיון. בעצם, מהרגע של גילוי הגידול במוח ועד שהיא נפטרה, עברו חודש וחצי. בת 59 במותה. היא לא עברה טיפולים, היא שהתה בבית החולים האיטלקי, שזה בעצם הוספיס וזה היה מאוד מהיר ולא צפוי. לא ממש היה לי זמן לעכל את זה, וחודש אחרי כבר התחלתי את התואר. בשבילי זה היה גלגל הצלה".
איך ילדה בת 24 מתמודדת עם תשלומים, שכר לימוד, החיים?
"למזלי אני לא לבד, למרות שעל הנייר אני לבד, אבל אני מוקפת בחברים ובמשפחה שממש עזרו לי. גם לא התביישתי לבקש עזרה ולשאול מה שאני לא יודעת, הייתי חייבת להיות פתאום המבוגר האחראי על עצמי. המסגרת של הלימודים מאוד תמכה ונתנה בי אמון ועזרה, זו הייתה מערכת עוטפת מכל הכיוונים".
רוצים להישאר מעודכנים?
בתור נערה חטאת בכתיבה?
"אני חושבת שזה היה ערוץ מאוד חסום אצלי. באופן כללי, אני תופסת מעצמי בן אדם מאוד ביישן ולא היה מקום לבטא את עצמי בכתב. תמיד הביטוי היה באופן חזותי, בגלל זה גם למדתי את התחום הזה, ריקוד, ציור, אבל אף פעם לא דיבור, שירה או כתיבה. זה הגיע דווקא דרך פרויקט הגמר, לאחר ארבע שנים של עשייה מאוד שקופה, וכנראה שאגרתי כל כך הרבה בבטן על מוות ואובדן, על איך אני חווה את החיים. שאלו אותי כל הזמן איך אני מתמודדת, ופשוט החלטתי לפרוק הכל החוצה ולספר את כל מה שהיה לי בבטן. ברגע שגיליתי את הפן הזה של כתיבה, זה פתח אותי לעולם, פתח אותי לאנשים וזה מאוד מחבר אותי לעולם. זה נותן לי עוד כלי לבטא את עצמי ולחקור את עצמי קצת, להבין בתוך עצמי תהליכים שאני לא מכירה אפילו".
איור של יעל שיה
ספרי על ההורים.
"אבי, אברהם (אבי) גטניו, היה דמות מאוד ידועה בחיפה. הוא היה צורף, נגר, פרסם ספר שירה עם איורים שלו. היו לו כמה תערוכות. אימא שלי, שרה שיה, היתה קלדנית בבית משפט וגם חטאה באמנות. היה לה חלום להיות מעצבת גרפית, ותוך כדי העבודה היא עשתה קורסים ב'תילתן' ובאוניברסיטה, שאותם סיימה בהצטיינות, אך לא הצליחה לממש את החלום. אולי דרכה קצת מימשתי את הרצון הזה. שניהם מאוד אהבו לקרוא, עסקו באמנות כל הזמן. אני חושבת שבמודע ואולי לא, זה קצת עבר אליי".
את גם איירת את הספר שלך.
"לכל אחד מ-36 הסיפורים הקצרים שכתבתי, איירתי עיצוב לקעקוע. לספר קוראים 'מתחת לעור' והוא נולד מתוך המקום של הנצחה, כמו גם הקעקועים על הגוף. החלום שלי היה שהעיצובים האלה יראו אור, בדיוק כמו הסיפור שנכנס לי מתחת לעור, שייכנס לעוד אנשים מתחת לעור. אני עובדת עם מקעקעת מקסימה בשם מיה מור ממרכז הכרמל. היא מקעקעת את האיורים מתוך הספר ומחצית מהסכום אנחנו תורמות ביחד עם הלקוח ל'אגודה למלחמה בסרטן'. בשבילי זה מרגש שגם העיצובים שלי פתאום זוכים לחיות מחדש בכל המובנים וגם שאני תורמת ונותנת קצת הלאה".
עטיפת הספר "מתחת לעור" של יעל שיה
איפה את נתקלת בחוסר הכי גדול של ההורים?
"יש המון רגעים של בדידות, אני נתקלת בחוסרם בארוחות שישי. למזלי, יש לי דודים בחיפה וכל שישי אנחנו עושים קבלת שבת ביחד וזה ממש מקרב אותנו בתור משפחה. הם היו חסרים לי כשסיימתי את התואר, כל כך רציתי שהם יהיו שם ויהיו גאים בי. עבדתי כל כך קשה ולמרות כל הקושי, הצלחתי לקדם את עצמי הלאה. צר לי שאותי ההורים שלי לא ילוו לחופה. אני חושבת גם על הרגעים של הלידה. יום יבוא ויהיו לי אהבה ומשפחה, והם לא יהיו שם פיזית. אבל הם איתי בלב, גם כשהם לא באמת שם".
מה התוכניות לעתיד?
"אני באמת חוקרת את עניין הכתיבה, זה משהו שמאוד מסקרן אותי והייתי רוצה להמשיך ולהתפתח איתו. כרגע החלום שלי הוא להוציא את הספר וזה באמת קורה. אני חושבת שהוא כלי מאוד מדהים לאנשים שחוו אובדן, הוא נוגע בכל כך הרבה אנשים. נראה לי שאמשיך לכתוב, לא חושבת להפסיק".
את הספר ניתן לרכוש כרגע בחנות האינטרנטית בפלטפורמת "הדסטארט", אך בהמשך הוא יימכר בחנויות הספרים.
