באחד הימים של תחילת חודש מארס, פנה דניאל קרוגלוב, נגן בתזמורת הסימפונית חיפה, לאירנה גלפנד מורה בחטיבה העליונה בבית הספר רעות לאמנויות, וביקש את עזרתה הדחופה. העזרה, כך אמר, נדרשת לסטודנטית בת 17, סוניה נלובין, שלומדת במוסקבה והחליטה, מעכשיו לעכשיו, להגיע לחיפה בגלל המלחמה. המשפחה, הוא אמר, מפחדת ש"מסך הברזל" יירד שוב ברוסיה ולא ניתן יהיה עוד לצאת מהמדינה. קרוגלוב ביקש מגלפנד לבדוק מה ניתן לעשות כדי להכניס את נלובין לרעות.
גלפנד: "אני מלמדת במגמה למוזיקה בתיכון רעות זה 30 שנה ועובדת גם כרכזת פדגוגית בתיכון. דניאל הוא גם קולגה שלי, מורה ברעות. הוא הסביר שמריה נלובין, אימה של סוניה, שעלתה זה לא מכבר לארץ, מנגנת איתו בסימפונית וביקשה עזרה. הוא שאל אם אני יכולה לדבר עם האם. כמובן שהסכמתי".
בשיחה שהתנהלה סיפרה נלובין את סיפורה של בתה. "היא גם שלחה לי סרטונים עם הביצועים הווקאליים של סוניה וכשהיא מנצחת על אנסמבל גדול של מקהלת בנות", מספרת גלפנד, "היה לי ברור שמבחינה מקצועית היא עילוי והבטחתי לברר מה ניתן לעשות".
גלפנד פנתה לבית הספר רעות. "הבנו מיד שיש בעיית שפה, אבל למרות זאת בית הספר נרתם לעזור. אמרתי לכולם שאנחנו חייבים לעזור לה".
ביום שלישי, 8 במארס, נחתה סוניה נלובין בארץ בטיסה ישירה ממוסקבה. היה זה ביקורה השני בחיפה. ביולי האחרון היא הגיעה לארץ יחד עם אמה ואחיה וצ'סלב, אבל כשחיפשו מסלול לימודים עבורה לא מצאו. לאח דווקא כן מצאו, בירושלים. המשפחה החליטה שנלובין תחזור למוסקבה ותמשיך בלימודיה במכללה למוזיקה. מדובר במוסד להשכלה גבוהה יוקרתי ונחשב. מי שמסיים שם את הלימודים מקבל הסמכה כמורה למוזיקה בקונסרבטוריון. בתוכנית של נלובין היה גם לימוד לתעודה של מנצחת מקהלות ותעודת בגרות, אבל המלחמה שפרצה טרפה את הקלפים.
סוניה נלובין (צילום: אלבום פרטי)
משפחה מוזיקלית
סוניה נלובין נולדה בכלל בדרום קוריאה לזוג הורים מוזיקאים שניגנו שם באחת התזמורות. מגיל קטן היא חיה ונושמת מוזיקה. בגיל 8 היא חזרה עם הוריה לרוסיה, ושנתיים לאחר מכן התקבלה ללימודים בקונסרבטוריון. בגיל 16 החלה ללמוד במכללה ונחשבה לתלמידה מצטיינת. בקיץ האחרון, כשחזרה מחיפה למוסקבה, המשיכה ללמוד במכללה ולגור במעונות. "הכל היה כרגיל", היא אומרת.
לא חששת להיות ברוסיה לבדך?
"לא הייתי לבדי. יש לי קרובי משפחה מצד אימא ואבא, וגם אבי גר ברוסיה״.
ואז פרצה המלחמה.
"כן. בשלושת הימים הראשונים לא דאגנו. לא חשבתי על כלום מלבד הלימודים, אבל אז התחלנו להבין שמדובר במשהו ארוך וראינו שהמצב רק הולך ומחריף. אימא התחילה ללחוץ שאגיע לארץ, כי אחרת יש סכנה שלא אוכל עוד לצאת מרוסיה, ולא אראה אותה ואת אחי, ואז הגעתי".
הלימודים במכללה, מספרת נלובין, מאוד תובעניים. "מתחילים ללמוד בשעה 09:00 ומסיימים בשעה 18:00. לפעמים היינו מגיעים למכללה כבר ב-07:00, לפני תחילת הלימודים כדי להתאמן בנגינה. היו לנו גם כלי נגינה במעונות, אבל הם לא היו מספיק טובים, ולכן, לפי הצורך, הגענו מוקדם למכללה".
כשאימה ביקשה שתעלה לישראל, התייעצה נלובין עם חבריה בשכבה ובמעונות, ולדבריה, כולם פה אחד תמכו בה ואמרו שכדאי שתעזוב עכשיו ותעלה לארץ.
גלפנד: "בשבוע שבו סוניה הגיעה לחיפה היא כבר הגיעה לרעות, מכיוון שהיא הכירה את חיפה, אז היא ידעה איך להגיע לבית הספר. נפגשנו שם והצגתי בפניה את בית הספר. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה מה זה בית ספר בישראל. לנו היה ברור שמקצועית היא מתקבלת. כדי לתת מענה לבעיית השפה, היא לומדת, במקביל, גם בעירוני א׳, עברית ומקצועות עיוניים לתעודת בגרות".
סוניה, איך את מתרשמת מבתי הספר כאן בישראל בהשוואה למקום ממנו באת?
"כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר רעות הייתה לי תחושה כאילו יש בלגן בבית הספר. פתאום באמצע השיעור תלמיד אומר משהו ויוצא מהכיתה. לא הבנתי מה הוא אמר, אבל ראיתי שהוא יצא מהכיתה באמצע השיעור. במכללה ברוסיה לא היה דבר כזה. שם מצביעים ומבקשים רשות לצאת. עכשיו אני קולטת שכאן זה לא כך. פשוט לתלמיד היה צורך לקום ולצאת, ואני מבינה שהחופש הזה הוא פרודוקטיבי ופורה. בהתחלה גם לי היו חששות. לא ידעתי איך אני אתקבל ואיך יסתכלו עליי ואם ישאלו אותי 'את יהודייה?' (סבה מצד אמה של סוניה הוא יהודי). הפתיע אותי לראות שכולם מאוד שמחים ומחייכים ושהתקשורת מאוד חופשית בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים למורים. כמעט שלא שומרים על דיסטנס. רוב המורים מתייחסים לתלמידים כמו לקולגות. זה היה לי מאוד מוזר, כי במכללה ממנה אני באה יש ממש דיסטנס מאוד ברור בין הסטודנטים למורים ולמרצים. מה שראיתי ברעות ממש מפליא, ומאוד אהבתי את זה. קיבלו אותי נהדר. כולם דואגים לי, שואלים אותי כל יום מה שלומי, ומסייעים לי להגיע לכיתה שאני צריכה. התלמידים מדברים איתי אנגלית וגם רוסית ומתרגמים לי מה שאני לא מבינה. אני ממש שמחה ומרגישה מאוד טוב".
איך הרמה המקצועית ברעות לעומת המכללה שבה למדת?
"כאן זה בית ספר, ושם למדתי במכללה מקצועית. בשביל בית ספר זו רמה טובה, אבל בהשוואה למכללה הרמה שם יותר גבוהה. יחד עם זאת יש מקצועות, הרמוניה למשל, שזה אולי אותה רמה, אולי שם קצת פחות. במקצוע קצב היה לי קצת קשה, כי במכללה לא מלמדים את הנושא הזה בנפרד. במקצוע שלי, ניצוח מקהלות, רוב הזמן התמקדנו בנושאים תיאורטיים, ופה זה מעשי. אני כבר על במה ואני כבר משתתפת בסדנת אופרה".
רוצים להישאר מעודכנים?
שילוב מנצח
על הקליטה של נלובין בבית הספר רעות לאמנויות מספר מנהל בית הספר השש שנתי, אופיר שדמי: "לפני כחודש נעמדה בפתח משרדי נערה צעירה מלווה באימה ובאירנה (גלפנד – ש"מ), מורה למוזיקה אצלנו. האם אמרה לי 'שמענו שיש בחיפה בית ספר מעולה לאמנות, אני רוצה לרשום את הבת שלי'. המורה למוזיקה ציינה, כי בית הספר במוסקבה ממנו מגיעה התלמידה הוא מהטובים בעולם, ואם היא מגיעה משם מן הראוי שנעשה מאמץ לקלוט אותה אצלנו. במהלך השיחה התוודעתי לנערה צנועה ושקטה מצד אחד, אך ממוקדת ונחושה מאוד מצד שני. מכאן התחלנו לסלול לסוניה את הדרך הנכונה, כדי לאפשר לה להתפתח ולפרוח מקצועית אצלנו ברעות ביחד עם לימודי השפה והסתגלות לחברה הישראלית.
"הטלפון הבא שלי היה ליפית כהן, מנהלת עירוני א'. שיתפתי אותה בשיחה שהייתה לי עם התלמידה, כדי לחשוב ביחד איך נכון לסייע לתלמידה עולה חדשה, המגיעה לארץ באמצע שנת לימודים, מתוך הבנה שיפית וצוות עירוני א' הם הכתובת החינוכית והמקצועית הנכונה לשאלות אלו, בזכות העבודה הרבה וההצלחות הרבות שיש להם בתחום. למחרת בבוקר כבר ישבנו כולנו אצל יפית במשרד, מוקפים באנשי הצוות של עירוני א', וביחד בנינו לסוניה מערכת אישית מיוחדת המשלבת למידה בשני בתי ספר במקביל. אני בספק אם אי פעם תלמיד בארץ למד בשני בתי ספר במקביל".
כהן: "כשאופיר פנה אליי, היה לי ברור שצוות בית הספר יעשה כל שביכולתו כדי לעזור לסוניה להיקלט ולמצות את יכולותיה ושיש לנו היכולות לעשות זאת. בעירוני א' הצוות מומחה בהוראה בכלל ובהוראת עולים בפרט. יחד עם המשפחה ועם אופיר בנינו תוכנית עבודה מגובה במערכת שעות מיוחדת שמאפשרת לסוניה להירשם לכיתת המדעים שלנו במסלול לעולים מצטיינים, ובמקביל ללמוד מוזיקה בבית הספר רעות. את השעות שהיא מפסידה, אנחנו משלימים בימים האחרים בשעות פרטניות. חשיבה גמישה למען התלמיד היא בסיס העבודה בכל יום בעירוני א', גם כשנדרש מאיתנו לסייע בקליטה ראויה לעולה חדשה. למזלה של סוניה, גם אופיר הוא שותף שכזה, כך שהתוכנית המיוחדת הזו יצאה לדרך תוך זמן קצר".
שדמי: "מאז עבר חודש שבו משלבת סוניה בשבוע לימודים את כל לימודי המקצועות הנדרשים לתעודת בגרות בשילוב לימודי עברית אינטנסיביים. יומיים בשבוע היא מגיעה לרעות ומשתתפת בשיעורי מוזיקה ואמנות.
האזינו לשירתה של סוניה נלובין >>>
"בשבוע שעבר זכתה סוניה לעלות על הבמה בערב של תלמידי מגמת המוזיקה בתיכון. השירה המיוחדת שלה, מלווה בחיוך מבויש, עוררה בנו התפעלות מלווה בתחושת גאווה על האופן בו הצלחנו למצוא לה את הפתרון החינוכי והמקצועי המתאים. גם אימה שישבה בקהל הייתה נרגשת ביותר וסיפרה כי סוניה נהנית מאוד מהיחס ומהלימודים בשני בתי הספר במקביל ושהן אסירות תודה ומלאות הערכה על 'החליפה' המיוחדת שתפרנו עבור בתה. כמובן שכל זה לא היה יכול להתרחש ללא הרצון הטוב של צוותי שני בתי הספר, עירוני א' ורעות, לשיתוף פעולה מלא מתוך ראיית טובת התלמידה בראש ובראשונה".
מנהל בית הספר השש שנתי רעות לאמנויות, אופיר שדמי (צילום: פירוגוב ניקיטה)
סוניה, מלבד הלימודים לא חסרים לך חברים?
"מכיוון שמוסקבה היא עיר ענקית, אז תמיד הייתה בעיה להיפגש עם חברים. פה אין לי הרבה חברים, עדיין. בדרך לרעות אני פוגשת בתחנת האוטובוס או באוטובוס תלמיד שלומד איתי בעירוני א'. אני מתחילה להכיר אנשים, וזו הרגשה טובה של יותר מעורבות. אין לי אפשרות ללכת לבתי קפה או להיפגש עם חברים, כי זה לא פשוט להיכנס לכל מקום בגלל בעיית השפה. כשהייתי פה בקיץ 2021 לא כל כך התחברתי למקום, ועכשיו כבר יש התחלה של חיבור, וממש טוב לי פה.
"בשבועיים הראשונים בארץ, הגעגועים לחברים במכללה היו מאוד חזקים, אבל עכשיו כבר יש יציבות מסוימת. אני כבר לא חושבת על מוסקבה, אז הגעגועים פחתו באופן משמעותי. כרגע אני לא חושבת לחזור לשם ואין לי כל תכנון בעניין".
איך זה לעבור ממוסקבה לעיר כמו חיפה?
"מבחינת הטבע, בחיפה יש ממש הרבה יותר בהשוואה למוסקבה. טוב לי לגור בעיר קטנה וקומפקטית אני אוהבת את המקום".
למרות האהבה לעיר, העתיד של נלובין לוט עדיין בערפל והיא תהיה חייבת ללמוד עברית כדי להתקדם. גלפנד: "אנחנו מקווים שבשנת הלימודים הבאה היא תהיה תלמידת י"ב ברעות. זה תלוי הרבה בשליטה שלה בעברית. כרגע, למשל, היא לא יכולה להשתתף בשיעור תולדות המוזיקה, כי השיעור בעברית. איך שזה נראה לנו עכשיו, היא תצליח. בעירוני א' היא לומדת בכיתה רגילה ונעזרת בתלמידים. היא תיבחן בבחינות בגרות בעברית, מלבד מתמטיקה והיסטוריה, מקצועות שאותם היא לומדת ברוסית".
מנהלת עירוני א', יפית כהן (צילום: עצמי)
סוניה, איך את רואה את העתיד שלך בישראל?
נלובין: "אני רוצה להמשיך ללמוד לפחות עד הצבא. שמעתי שיש בצבא במסלול מיוחד למוזיקאים מצטיינים. אם עוברים את המבחן למוזיקאי מצטיין משרתים ובמקביל לומדים באקדמיה".
